חבר שכן שאל: "הרגשתם את רעידת האדמה בלילה?"
ואני עניתי: "אני ישן כמו העצים בחוץ לא נותן לטבע להפריע לי".
אני כל כך מודה על שאנחנו כאן בנטף בתוך הטבע כבר 40 שנה.
הקרבה הזו לקיום, ליקום מפעימה ופועמת בתוכי.
ויש את יאיר, בני, שגדל ונקבר כאן בהר ממול לחלון ביתנו, והוא קרוב ורחוק.
אני חי כאילו אינני, מביט על עצמי מעבר, מה יגידו, מה הבינו מה נשאר ומה ממשיך.
אפשר לנהל שיחה כזו גם עם הזכרון, עם הרישום של הרגע, מה נכנס ומה הושמט.
אני שמח כל כך שהצלחתי לכנס הכל לספר - את הדיאלוג שלי עם יאיר, עם הנשמה, עם הטבע.
זה לא ספר "מסכם" או "סוגר", אלא ספר שפותח, תוהה, שואל, כי ההתרחשות הזו שאירעה לפני 23 שנה ממשיכה לחיות בתוכי בכל כך הרבה מובנים, כמו הדרך הביתה שמעוררת את היוצר שבי - לספר, לדבר, לכתוב, לשתף.
הספר "הר הרוח" יקח אותנו למסע וההתרחשות המרגשת הזו של מפגשים נמשכת תוך כדי שהוא יוצא לאור ותימשך לאחר מכן כשהוא ינוע בעולם ואני איתו.
אנחנו ממשיכים בקמפיין - הספר, אני ואתם.
אני מזמין אתכם להשתתף בשמחה ובעצב - בשניהם יש פעימת חיים של יש.
אסיים בשיר מתוך הספר "הר הרוח"
הלינק לתמיכה בתגובה הראשונה.
*
הַבּוֹקֶר שָׁמַעְתִּי הֶמְיַית יוֹנִים
כְּמוֹ בַּבּוֹקֶר שֶׁאַחֲרֵי לֶכְתֵּך
הַטֶּבַע חָגַג עַל פִּי טִבְעוֹ
רִיבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם.
