הר הרוח השקה בעלמא תל אביב

הרוח ריחפה מעל ובתוך הדברים המרגשים של כל אחת מהמשתתפות אמש ב"עלמא" בחגיגת השקת ספר האמן שלי "הר הרוח שירים וצילומים".
https://cohelbooks.wixsite.com/.../%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7...
נגינתה הכל כך מיוחדת של שגית זילברמן התחברה לתדר של הספר, לחדר היפה בבית המדרש הצנוע. הדס גלעד הנחתה באותה הקשבה מסורה שלה. והיה משהו מאד חזק שעלה מכול הדוברות הנפלאות אמש : גיבור הספר זו הרוח. הרוח ששורה על הספר, הרוח שעולה מתוכו ששרתה כל הערב, רוחו של יאיר, רוח האמן, רוח העריכה והעיצוב, נכחו גם זוג הורים שכולים שביקשו לומר משהו בסוף הערב: "אתם התייחסתם ליופי ואנחנו לאובדן" וניכר שיכלו לנשום ולומר זאת באהבה גדולה ובתודה. כמו שאמרה אחת האורחות "בלטה הנדיבות אתמול, שיח נקי מאגו, וזה נדיר באירועים ספרותיים." עבורי אירוע כזה הוא כמו לידה, תודה גדולה למיילדות היקרות: Hadas Gilad יעל גורי, תמר מור סלע שגית זילברמן Yael Kotler Kalderon
"תודה על ערב שכולו רגש פנימה" ותודה לאנשים שבאו ומילאו וננגעו ולנמרוד מעלמא שהפיק את הערב,
ולכל החברות וחברים שצילמו. Tamar Eisen אמיתי אבנון.

הגירה היא שבר

אפשר לגשת לעצם העניין.
הגירה היא שבר.
חוויתי זאת מאמא שלי, שנאלצה לעזוב את ביתה בברלין ולברוח עם משפחתה. הם היגרו להולנד, עד שהגיעו הנאצים גם לשם.
"אתם לא מכירים מה זה לחיות בלי חרות", הייתה אומרת מידי פעם, לא זוכר באיזה הקשרים אמרה זאת, אך זה נספג בי.
אני מאמין שהארץ הזו לא מובטחת לנו.
הורי הקימו אותה, כל אחד מהם היגר ממקום פנימי אחר בתוכו. אמא פליטת שואה, אבא ציוני שעלה טרם המלחמה העולמית.
ב-1973 עלתה ילדה זו שבתמונה מבוכרה. זה היה בקיץ לפני פרוץ המלחמה הארורה. באוקטובר של אותה השנה חזרו אלפים ארצה, בכל מחיר, בכל מטוס, כדי להילחם ולהציל את המדינה .
עכשיו אנחנו שוב בהקמת מדינה, ממש כך.
הדיבורים על רילוקיישן כיום הם קשים עבורי. אז, לכאורה, היה ברור שיש לאן לחזור. היום הסיפור ממש אחר.
אני לא יודע מה עוד נדרש כדי לעורר את ממד האחריות המשותפת שלנו לארץ הזו.
למזלנו יש כיום התעוררות גדולה בארץ. הישראליות קמה, נלחמת, מבקשת להקים מדינה. הצעירים חברו לדור לוחמי 73, אותו דור שהתחיל את התנועה הזו בבלפור ויסד את ההפגנות השבועיות בקפלן.
אותם לוחמים אמיצים מוצאים עצמם נלחמים שוב,הפעם בתוך הבית בעקבות השבר הגדול שנחשף בפוליטיקה.
אני משוחח עם חבריי בני דורנו בניו יורק שהוריהם היגרו ממולדתם בעקבות מלחמת העולם ה-2, גם שם ההתעוררות של הקהילה היהודית מאד רצינית.
הם חרדים לגורלנו. הם גם חרדים לגורלם.
אני משוחח עם חברים כאן שילדיהם בוחרים להישאר בחו"ל, מנסה לדבר אל לב ההורים והילדים.
צעירים שיורדים מהארץ מגיעים לארצות ניכר מכל מיני סיבות. אני מאמין שבכל אדם שעזב ישנו גרעין של קושי גדול. הגירה היא שבר.
הזהות הישראלית מבקשת מכולנו להיות חלק מפרויקט חדש.
אנו דור שנולד קצת אחרי הקמת המדינה, זוכים להיות חלק מחברה שסומכת על עצמה שאפשר ליצור ולבנות ארץ שנהיה גאים בה, בכולנו מפעמת כמיהה לחיות בארץ שמכבדת את יושביה.
לא נוכל לעשות זאת ללא ילדינו, שכה רבים מהם "אינם כאן איתנו".
עדיין מהדהדים בי דבריו של חיים גורי מעל במת "תיאטרון בחצר" בשנת 2015, שבא להתרגש, לכאוב, לספר, לחלוק, לקוות:
"כואב לי נורא על רבים מבנינו שאינם כבר איתנו, ואיני מדבר על נופלים בלבד, אלא על בני הארץ שעזבו לברלין, לחו"ל. זה מגיע למאות אלפים.. אני פוחד מהישראליות על תנאי. אני ירא את עזיבת הארץ".
יהיו הבחירות של ילדינו מבורכות באשר הן. יש כוחות כבירים בחו"ל שכל-כך חשוב שיהיו כאן בימים אלו, ליצור ולברוא. אין לנו ארץ אחרת.
מקווה שיפנימו שלא מובטח להם שיהיה לאן לחזור.
שבת שלום וחג שמח .

אמא ציירה סיפורים

על ציורים כאילו גדלנו, יש הורים שהקריאו לילדיהם סיפורים, אמא ציירה סיפורים. האמנות שלה הטעינה אותנו בעוד ועוד כוחות חיים ויצירה.אמא באה מהשואה איבדה את אחיה התאום, המלחמה לא צמצמה את חייה האנושיים , את שמחת החיים,
מאחל לכולנו שנברא עולם שנשמח בו ,זה בידינו ליצור ולברוא כי טוב .
שנה טובה והרבה שמחה ואהבה.

*מאוסף ציורי לורה הרמן פינטוס

אחד הדברים שאני הכי שמח עליהם הוא שחיכיתי להדס גלעד לעורכת ונשמה כמוה

אחד הדברים שאני הכי שמח עליהם הוא שחיכיתי להדס גלעד לעורכת ונשמה כמוה, הלב שלה הדהד לי מבעד המסכים, ידעתי עליה מעט והסתקרנתי… והיום אני מודה על שהתאפשר לנו להפגש, לעבוד יחד, שחוויתי את יכולותיה כעורכת וכאדם.

שלחתי לה המון דברים בהתחלה. אוסף של טקסטים שלא לגמרי הבנתי וכנראה גם היא לא.

 אין ספק שאתגרתי אותה, אבל היא הקשיבה בסקרנות להקדמה הארוכה שלי, למילים.
"בדרך כלל אני עורכת שירים" כך אמרה.
"תפרוס בפני ואראה איך אני משתלבת". פרסתי.
למפגש הראשון הגעתי עם סיפורים, התחלות כתיבה, חצאי שירים, חומרי זיכרון, המון קבצים.
"זה המון חוטים" אמרה ונדמה היה שראשה מסתחרר. "צריך לראות איך עובדים יחד". עבדנו בשמחה . משכנו חוט אחרי חוט.
ההקשבה הריכוז של הדס זו חוויה בפני עצמה. היא מזכירה לי את הריכוז של אבא -  הקשבה שהיא מהראש ומהלב יחד. 

עם רגישות של לב וראיה מרחבית כזו ממעוף הנשר שמזהה את כל היש והאין.
"אני מבקשת שתקריא לי - ככה אני שומעת"
התחלנו לבנות את עבודתנו המשותפת ,בכל פעם שעבדנו על שיר, פתחתי בהקראה.
בזמן העריכה כל החושים חיים, שפת הגוף, הכל מחובר בחוטים עדינים, ובסוף כל עריכת שיר היא קראה את השיר הערוך בעצמה. כל כך אהבתי את הקריאה שלה, למדתי המון.
בזכות הרגעים הנדירים העמוקים האלו יש ספר כה מיוחד.
הספר החל את מסעו ודרכו בעולם באפריל. לפני שבוע חגגנו בהשקה ירושלמית וכעת אנחנו לקראת השקה תל-אביבית חגיגית בבית עלמא. הדס תנחה את הערב כך שתוכלו גם אתם ליהנות מקולה וליבה החם והחכם .
רשמו לכם את התאריך והשעה: 27.09.23 בשעה 20:00 בבית עלמא, שד"ל 6 תל-אביב.
בקרוב אספר גם על הדוברות האחרות בהשקה ואציג את המוסיקאית המאוד מיוחדת שנזכה לשמוע.
מצפה מאוד לראותכם ולחגוג עמכם את הר הרוח.
סופ"ש מיטיב לכולנו והרבה אהבה.
נינו

      

    צילום : תחיה הרמן 

לידיעת הזמן השברירי

                                                                          

כתבו אצלנו במשפחה,הוציאו לאור סיפורי חיים ,בזמנו לא ממש קראתי,הייתי מרפרף ועף למחוזות אחרים. היה כנראה זמן פנימי שמצוי לו איפשהוא בתוכי שהמתין בסבלנות לרגע שאתחבר. כדאי לזכור זאת בהקשר לילדי, משאיר להם מורשת . מה יעשו אחרי לכתנו אולי נכדנו יתחברו ישמרו יעבירו הלאה . כן אילו תמציות שרציתי לספר עליהן בהשקה הבאמת מופלאה שהתקיימה בתחילת השבוע באלול. בחסות בית מדרש אלול הושק הספר.כשיאיר נולד תחיה החלה מסעה באלול, הכל מתחבר,המילה השקה מתחברת אצלי יותר לאניות שמחכות לגלוש למימי האוקיאנוס מהמספנה בה נבנו.
אחרי יאיר ישבתי הרבה בחוץ מקשיב לרוח מול הר, שמיים ושקט.
אחרי יאיר הזמן והמרחק איבדו משמעותם , באותו מימד זמן לקח לי שנים לנסח את שחשתי אז שהמילה "התרחשות" נגעה בי, אז בלילה ההוא.
עלו עוד מילים,תאונה,אסון,אובדן.חשתי שאיני רוצה לסכם כלום במילה שלא מדייקת לי. זו לא היתה רק תאונה,אסון, המילים האילו כמו סיכמו.
מבלי שהיתה בי בהירות או התנסחות מדוע אני חש כך בתוך תוכי כנראה לא הסכמתי להתחבר אלא למילה התרחשות, יש בה תנועה אין בה התחלה וסוף , הכל מתרחש בו זמנית . בערב ההשקה חשתי שספר הר הרוח
שיוצא לאור עכשיו 23 שנה אחרי הוא חלק מההתרחשות הזו.

נעמה הנחתה את הערב בשקט בחכמה בנעימות שלה ,נעזרה במחברת שהחזיקה דפדפה הלוך חזור, אספה מתוכן את המחשבות שלה, במוצ"ש כתבה לי "השבת ביליתי עוד בתוך הספר".
עכשיו כאן מול קהל רב היא מרוממת רוח בדבריה .
אני מבלה הרבה בהתבוננות בתצלומי משפחה, גם אוסף מחשבות ,היום יום הולדתו של יאיר ,תצלומו המחייך ניבט בסלון ביתנו ,אפשר לחצות את הזמנים, כמו תצלומי הורי צעירים ויפים בשנות ה30 לחייהם שניבטים גם הם מוצא עצמי בעשור השמיני לחיי רואה את אבי הצעיר לפני שהכרתי ואת בני הצעיר שהיגר למרחבים אחרים וכולם יחד דרים בליבי כאן ועכשיו. שבת שלום.

אלול השקה / הר הרוח

היה ממש מפגש השקה מקסים אתמול , מחובר עדיין לתדר האור הגדול של ליל אמש, תודה גדולה לכל הקהל ,לכל שבאו מקרוב ומרחוק, מכרים ואוהבים וכאילו שלא הכרנו . ווואוו גדול ממש לחוות את החיבוק שלכם .
כן, אמרו דברים יפים יפים על הספר כל אחת בדרכה . נעמה שקד Yonat Shapira Hagit Maymon Marlyn Vinig חגית ששרה וניגנה על הכל עוד ארחיב מתוך הלב שהתרחב .
פשוט רציתי לשתף כבר כרגע ...
והיה גם תרגיל כתיבה חופשית עפ"י צילומי ספר הר הרוח , ואנשים ישבו כתבו השתתפו והקריאו וגם אני הצלחתי לדבר מתוך ההתרגשות הגדולה בסיום הערב . תודה גדולה לגיא גרדי למריאנה וכל צוות בית המדרש אלול שארחו אותנו בנדיבות בשמחה ובאהבה.
אנוח , אתן ליופי להספג אתן לעירוי הברזל להספג גם להתחזק אכתוב בהמשך הימים הקרובים , זה ערב שלא ניתן לסכם אותו בפוסט אחד .
כרגע אניח כאן תמונות ותודות לכל המתוייגים , תודה לכל הצלמים צלמות ששלחו תצלומים אילו , מיכאל, דורי , איריס, ודניאל .
ואני מבטיח להמשיך ולספר את החוויה המכוננת הזו שעברתי אמש שאני עובר יום יום עם ספר הר הרוח.
ושוב ושוב אומר תודה כמו שסיפרתי אמש ליוצרות אמניות כל אחת לחוד וביחד Hadas Gilad Yael Kotler Kalderon הדס עורכת הספר ויעל מעצבת הספר שותפות מלאות ליצירה ספר אמן זה.

לא חלמתי שאשב מול קהל בהשקת ספר ביכורים משלי,

לא חלמתי שאשב מול קהל בהשקת ספר ביכורים משלי,
גם לא חלמתי שנהייה ממקימי נטף מן הסתם יש איזה סך דיבור שנקלט ביקום שנובע מתוכי. 

אשמח לשתף בסיפור התגלגלותו של ספר הר הרוח .
זו הזמנה אישית לכל אחת ואחד להשתתף בחגיגה שבוע הבא
בראשון בשעה 19.30 בבית רשות הרבים רחוב רבינוביץ 33 ירושלים

קפה ביאליק #איפה_הם_עכשיו

פגשתי את אריאל הילדה בקפה ביאליק לפני 13 שנה . הצגתי שם תערוכה , נדלקתי על בית הקפה המקסים שהיה בית לרבים כל כך , מצאתי עצמי שב מבקר, נהנה, מתעד.

 באחד הימים צילמתי את אריאל בתה של מירב מחבקת עצים ברחוב ביאליק.
עכשיו ראיתי פוסט של Merav Ben Shlomo שמספר ספור מופלא על אריאל וחבריה בלווית צילום של אריאל על שער מוסף השבת של הארץ .
מאמין ששינוי יבוא מ א נשים יקרים כאילו .
#איפה_הם_עכשיו.

מתוך הפוסט של מירב:
Merav Ben Shlomo
2 שעות ·
"שישה חודשים שלמים,
שבעה ימים בשבוע אריאלי וחברים מדהימים שפגשה בתחילת המחאה יצאו ביחד להלחם על עתידה של המדינה שנראה שהחושך משתלט עליה.
ביחד יסדו את התנועה המדהימה ׳חוקה מלמטה׳ ומדי יום פוגשת אותם חדורי מטרה, לא משחררים ולא מוותרים!
פשוט מרגשים!!!
אריאלי שלי
מוסף הארץ
חוקה מלמטה

"הארץ תרבות וספרות" דורית וייסמן על הר הרוח: ספר אמן, צילום ושירה, מאת נינו הרמן

הר הרוח / נינו הרמן, הוצ' כהל 2023, 68 עמודים.

ספר אמן, צילום  ושירה

 

על הכריכה האחורית של הספר הצנום הזה, בעל הכריכה העדינה, בגווני אפור, מתחת לצילום גבעה מיוערת שבולט בה ברוש שעומד זקוף, ראשו בתוך איזשהו זוהר, כתובות רק שתי שורות:

 אַחֲרֵי הָעִקּוּל הָרִאשׁוֹן בַּיְצִיאָה מִנָּטָף עוֹמֵד עֵץ. הוּא מַמְתִּין שָׁם גַּם בַּחֲזָרָתִי.

 המלים הולמות בעובדה הפשוטה שהן קובעות. הברוש עומד תמיד, ממתין, ומי לא ממתין? מי לא יחזור?

 הספר נכתב כשיחה עם הבן שמת בעיקול הדרך, ליד הברוש ההוא, כעיכול של האובדן הגדול. אנחנו יודעים זאת לפני הקריאה בספר, והבן, העננים, הזוהר, מרחפים מעלינו כל משך הקריאה וגם לאחריה.                                                      

 הניגודים שבספר - כוח ורכות, אור וצלמוות, נראה ולא-נראה – אינם מחלישים את התכונה העיקרית של הספר: עדינות.

 הספר נפתח בכפולת עמודים שבה צילום שחור לבן בו היער והשמיים 'מרוחים' (תנועת מצלמה מהירה), מה שיוצר בשמיים פסים שחורים, והופך את היער לגוש אחיד כהה. משהו מתקשה ומתכהה. אנחנו מתכוננים לכניסה קודרת לספר.

 אחרי עוד הקדמה קצרה מפי המחבר - שוב צילום בשחור-לבן, של העצים, מטושטש קמעה, איננו יודעים אם זה בגלל תנועת המצלמה או שהצילום צולם מעבר למדיום כלשהו, אולי זגוגית מכונית.

 ובעמוד הבא, כנגד צילום שחור לבן של הברוש המדובר, שוב שתי השורות המצמררות האלו, ומסתבר שהן שתי השורות הראשונות של שיר ארוך, ואצטט עוד כמה מהן:

אַחֲרֵי הָעִקּוּל הָרִאשׁוֹן בַּיְצִיאָה מִנָּטָף עוֹמֵד עֵץ. הוּא מַמְתִּין שָׁם גַּם בַּחֲזָרָתִי.

אֲנִי אוֹהֵב מְאֹד אֶת מַרְאֵהוּ, הוּא חֵלֶק מִנּוֹף חַיַּי. אֲנִי פּוֹגֵשׁ אוֹתוֹ בְּכָל מֶזֶג אֲוִיר.

בּוֹדֵד מֵעַל תְּהוֹם הוּא סוֹקֵר אֶת הַשָּׁמַיִם.

 ומסתבר שזהו שיר פרידה מן העץ, שעמד תמיד זקוף, אך שרשיו נתרופפו וגם הוא עומד להיעלם מהנוף.

 כך אנחנו נכנסים, לאט לאט, אל תהום נפשו של אב שאיבד את בנו.

 הספר הוא ספר של אבל, של אבדן, אך איננו ספר של בכי ונהי. המחבר, נינו הרמן, איננו מתבייש לשתף עמנו את כח החיים, את הרצון להמשיך לחיות, את ההסתכלות החיובית על הגורל המר:

 הנה השיר מעמ' 45:

הָלַכְתִּי לְצַלֵּם בַּיַּעַר

בְּהַר הָרוּחַ

וְהָיָה עֲרָפֶל

וְהָיָה שֶׁקֶט

וְחַשְׁתִּי קָרוֹב לַמָּקוֹם.

 תְּבֹרַךְ נִשְׁמָתִי

תְּבֹרַךְ נִשְׁמַת בְּנִי יָאִיר.

 

כמעט הייתי אומרת שיש פה התרוממות רוח!

יחס המחבר אל המוות אינו היחס המקובל בחברה, ואולי זה מה שנותן לו כוחות נפש ויצירה. מות בנו אינו משהו סופי.

" בְּאַחֲרִית הַיָּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר  נִפָּגֵשׁ" –                                               (משיר בעמ' 41)

 

" יֵשׁ מָקוֹם אַחֵר שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ נִפְגָּשִׁים."                     (סוף השיר בעמ' 46)

 או

".. בְּנִי הָפַךְ לְאַל־זְמַנִּי." – (השורה האחרונה בשיר הקצרצר בעמ' 47)

או

"...אַתָּה רָחוֹק מְאוֹד מֵאִתָּנוּ  מֵעֵבֶר לַמְּחִצָּה..."              משיר בעמ' 59

 

לא רק הברוש; הטבע כולו מואנש. העצים, הסלעים, ההרים. הרוח, למשל, מייצגת את בנו, את הקשר שלהם.

 הצילומים, רובם בשחור לבן, רובם מעבר למדיה כלשהי – מעבר לזגוגית המכונית בגשם, מעבר לוילון, מה שמוסיף להם גוון מיסטי. לפעמים הם מרוחים בתנועה. הם מכניסים אותנו לעולם שֶׁמֵּעֵבֶר, לעולם שאינו ריאלי.

 הצילומים מתפרצים אל תוך הטקסט ומסעירים אותו. המלים מרגיעות במבנה שלהן, מרככות, אך גם הן חודרות, בדרכן, אל לבנו.

 לכל אורך הקריאה אינני מצליחה להחליט מה חזק יותר בספר: הצילומים או השירים. סכום השלם גדול מסכום חלקיו. הצילומים תומכים במילים. המילים תומכות בצילומים. ושני המדיומים האלו מתגברים זה את זה, מעצימים את השלם.

 זהו ספר שיהדהד בכם זמן רב אחרי שתסיימו לקרוא אותו. העדינות שבו בעלת כוח ועוצמה, העוצמה שבו – עדינה.

 ולאורך כל הקריאה נתקע בראשי הברוש הזה. גם ברוש איננו עמיד לנצח. ידוע ששורשיו אינם מעמיקים בקרקע. ושרפות, למשל, יכולות לכלות אותו.

 רוח של הזדהות עוברת בָּנוּ עם סיום הקריאה בספר, התאחדות עם הַמַּעֲבָר, או הַמֵּעֵבֶר.

 נינו הרמן, המחבר, הוא צלם העיתונות חנניה הרמן. בעצם שינוי והקטנת השם הוא מציב קו בין חייו הקודמים לחייו החדשים כאמן טוטלי, שמתבטא גם במלים.

 זהו הספר ה – 17 בהוצאת כהל, הוצאת ספרים עצמאית ירושלמית. ההוצאה מבוססת על שיתוף פעולה בין יוצרים עצמאים. זוהי הוצאה חברתית, שבבסיסה הכוונה שכל הרווחים מיצירתם, אם זה ספר או תקליטור, יגיעו לידי היוצרים. לפיכך, כל הפעילות – ההפקתית והכספית - שקשורה בהוצאה של ספר (או יצירת אמנות אחרת), תחת הלוגו של ההוצאה, היא באחריות ובמימון היוצר, שמקבל את כל הרווחים ממכירה של היצירה. היוצרים החברים בהוצאה עוזרים ומשתפים זה את זה בעריכה, בעצות, בשיווק והפצת הספר, בהופעות משותפות וכדומה.

 

מהפכה משטרית/ מחשבות בלב איש

שואל עצמי האם זה גדול מדי האירוע המתגלגל הזה ליכולות ההכלה שלי? שלנו? עכשיו יש פילוג בעם, מה בתוכי מפלג עצמי מעצמי? נשמתי בחרה להיוולד לזמן הזה, ידעה מה היא לוקחת על עצמה למסע בתוך גופי. בגיל שנתיים חוויתי מגפה שפגעה בי, האם "פגעה" זה הניסוח הנכון?
האם הפוליו הוא אירוע שגדול עלי, הנה אני כבן 70+ מתהלך על רגלי החסרות ומגשים את רוב רצונותי,
האם ההגבלה הזו אינה רצון שמאפשר לי להתפתח למקומות שאילולא לא הייתי מוגבל לא הייתי הולך לקראתם, או מזמן אותם?
האם החיים הם רק בעיה שנדרש לפתור, מגפה שמחכה לחיסון, או גם הזדמנות להתעורר, ללמוד, כמו למשל הקורונה שאפשרה לנו לחוות לרגע כמה הכל קשור, עיטוש שלי כאן משפיע על ניו יורק.
הזדמנות תמיד קשורה לחשיפת עצמי. כל כך הרבה אנשים נחשפים בימים אילו לעצמם לעוצמתם.
דווקא בימים אילו של חוסר אונים מתמשך, חוויה בלתי נסבלת שמוציאה מכולנו, את השורד, המשתלח, זה שקמים להורגו, אני שם הרבה משעות היממה, חוסר אונים אומר לי: נינו, אתה חסר את האני שלך, והאוטומט שבי מבקש שליטה שהביטוי שלה רב פנים אך בעיקר לא מאפשר לי לעצור, להכיל את הפחד, להיכנס לשקט, לתת לאותו "מקום ער שבי, שיודע מאין באתי ולאן הולך, אותה נשמה", לדבר.
מהמקום הזה אני מבקש לומר, אילו לא ימים לסכם דבר, הכל בתנועה, מה שמפלג אותי בתוכי זה הפחד, בזמן הפחד הנשמה כאילו נוטשת אותי, הפחד מצמית אותי לחד ממדי, כאילו מה שרואים זה חזות הכל.
למדתי שהחיים מורכבים מאין סוף הקשרים ושכבות. חוזר לדבוק באמונה ש"היקום ונשמתי בעדי".
מאמין שיש בנו חוסן שמתגלה בשעת משבר. הוא מחובר לרצון נשמתנו, למסע,
שאלו עצמכם מה באתי לעשות בחיים האלו, בזמן הזה, זו לא תקלה, זו הזדמנות, הזמנה.

הר הרוח "השאלון הקטן" ישראל היום.

הנה בדברי הימים בגליון שישי האחרון של "ישראל היום", הר הרוח נפגש על אותו דף עם מנחם בגין שזכיתי ללוות במסעי השלום. שלום זו מילה שנמחקה מסדר היום , עימוד פשוט של עורך עיתון מחבר אותנו . נושא הכתבה מניעת מלחמת אחים.

אכן אנחנו חיים במציאות הזוייה וכך ממשיך הר הרוח במסעו מונח בעמוד מתחת לספר "ואינקמה " של רועי שרון סיפורו של הטרור היהודי, זה צבע ימים מורכבים אילו.
תודה לעורכת "השאלון הקטן " קרן דותן ולמדור "ספרים " שבחרו בספר הר הרוח . 

תודה לאפרת ולכל הצוות מחנות "המגדלור" הנפלאה שבחרו להציג את הר הרוח יחד עם ספרי לצד אמנים נפלאים.
הזדמנות לצטט מתוך ההר הרוח שיר .
שבוע טוב

עַכְשָׁו שֶׁהַכֹּל מוּאָץ
אִישׁ לֹא יֵדַע
עַל לֶכְתְּךָ, עַל לֶכְתִּי
בָּעוֹלָם הַנִּמְחָק מִדֵּי יוֹם
לֹא יִמְצָאוּנוּ.

   

קרן דוד הרטמן / חודש הספר העברי "שבעה ספרי שירה שחייבים לקרוא".

תודה ענקית לקרן דוד הרטמן היקרה המקסימה והמוכשרת שכללה את ספר הר הרוח בשבעת המומלצים בחודש הספר העברי 2023

וכך כתבה עליו  בבלוג שלה  "שירה מורגשת ":

"את נינו זכיתי לפגוש בזכות הדס גלעד, העורכת שלי ושלו, ובזכות קמפיין ההדסטארט שלו ששמחתי ללוות צמוד. אני אומרת שזכיתי כי נינו הוא אמן נדיר שכל מפגש איתו ממלא אותך השראה ומלמד אותך משהו על עצמך ועל הטוב שיש בעולם. זה אחד הספרים האישיים, היפים והמנחמים ביותר. נינו מביא בשפת הצילום ובשפת השירה סיפור פרידה מבנו שנהרג בעליות ליישוב נטף. זה הסיפור על הר הרוח, אבל זו יצירה רחבה כל כך ורחוקה מלהיות ספר על מוות ואובדן. הספר של נינו הוא ספר שירה וצילום שפועם חיים ויצירה, שמקדש התבוננות עמוקה וסבלנית, שמלמד אותנו את שפת הלב ואת הדיבור עם הנשמה ועם הטבע. ממליצה לקנות מראש יותר מעותק אחד כי זה ספר שתרצו להעניק במתנה."

וזה הפוסט  מדף הפייסבוק שלה שכתבה שחשף אותנו לרשת ולבלוג היפיפה שלה.

" אני עוד מתאוששת מהניסיון להגיע אתמול לאירוע הספרות בטבעון בכביש 6, ומזל ש Michal Israeli Sharon היתה לצידי ככה שלא בזבזנו זמן איכות, אוכל ורכילות למרות הכישלון, ועל הדרך (תרתי משמע) היא הזכירה לי דברים שאני צריכה לזכור ושוכחת והם קשורים לפוסט הזה גם.
לכבוד חודש הספר בחרתי שבעה ספרי שירה מהשנה האחרונה (פחות או יותר) שאני ממליצה ואף מפצירה בכן.ם לקנות, לקרוא ולא לפספס.
מתייגת את המשוררים הנפלאים אבל בפוסט המלא בבלוג שלי תוכלו למצוא כמה מילים שלי על כל ספר ושירים יפים יפים יפים מתוכם.
תודה על שפע שירה במציאות הזויה.
הלינק בלינקייה, תתחילו למלא עגלה.
חג ספר שמח" 
Amos Noy Adi Peled-Sarig Sapir Paz Noam Be

n-David Ron Dahan מיכל הדר קידר Nino Herman

איך שגלגל מסתובב לו

זו ככר אורדע כאן גדלתי, לקולנוע הזה הייתי הולך ל"יומיות" כשחברי עשו שיעורים בביתם ולא היה לי עם מי לשחק. מצאתי את הצילום הזה שפורסם במקור ראשון בכתבה של יאיר שלג: "למרות התחזיות: הספרים המודפסים איתנו לנצח" זו היתה הכותרת ואכן כך , גרנו כבר בנטף בת השנה ומן הסתם באתי לבקר את הורי ועל הדרך צילמתי :"יריד שבוע הספר ברמת גן, יוני 1983. צילום: חנניה הרמן, לע"מ" . אז מה הסיפור תשאלו, פשוט מאד מתרגש שביוני 2023 בשבוע הבא אשתתף מצדו האחר של השולחן ביריד הספרים העצמאיים שיתקיים בערים הגדולות כחלק משבוע הספר אנחנו חברי כהל הוצאה עברית, Cohel Publishing House נשב במתחם התחנה בירושלים , ספר הר הרוח שכבר חגג צאתו לאור ביריד ספרי האמנות בארט פורט יחגוג בשנית ואתם מאד מוזמנים לבוא מאד נשמח, השבוע גם זכיתי לקרוא שיר במסגרת תוכניתו של גואל פינטו "גם כן תרבות".

שבת שלום.

גם כן תרבות Gam Ken Tarbut שיר הבוקר מאת נינו הרמן

    לשמיעה  הקישו 

מעריב המגזין מאחורי התמונה /דודי פטימר

 

זכרון בחצר - אצל אחותי יהודית בחג מתן תורה

 

חג מתן תורה , קיבלנו הזמנות מאחותי להתכנסות משפחתית, הזדמנות לספר בקבלת התורה מהורינו ,להחיות אותם. להכנס לנעלי תקופה שחלפה ,במקור זה היה אמור להיות

ערב של זכרון בסלון .שבוע קודם לכן כשיצאה אחותי להביא את נכדתה מהגן תוך כדי שהיא מספרת לה על הערב המתוכנן הבינה שנדרשת התאמה לנכדים הקטנים . סיפורי הגבורה של אמא מהשואה לא מתאימים .
וכך נולד 'זכרון בחצר'- תולדות הורינו בפורמט מותאם לחבורה הרב דורית , וגם נוצרה ההזדמנות לספר לנכדים שלנו את חוויות הילדות של אחותי דודה שלהם, מסבא גבי וסבתא לורה שהם מכירים רק מהתמונות . עבורי ככותב ומרצה על מורשות הורי , רק להקשיב בערב כזה בלי מצגת או תמונות לאחותי יהודית היקרה והגדולה ממני ב4 שנים היתה חוויה מיוחדת.
והיו כמה חידושים עבורי , ובעיקר העובדה שלא הפנמתי שאחרי שחליתי בפוליו בגיל שנתיים , סיפרה אחותי שהייתי שנה במיטה , לא זוכר בכלל, ולא שמעתי זאת מהורי , ונותרתי רק עם גרסת אחותי
ועדיין קשה לי לקבל זאת כעובדה , כי בזכרון הנשמתי אין מימד זמן וההתאוששות המהירה והחזרה לחיים ספוגים בי . התבוננתי סביבי בכל המשפחה הגדולה
ועלה בי שאצלנו, בסלון של הורי , לא היה אפשרי לקיים מפגש שכזה .
בילדותנו לא היו דודים ובני דודות בכלל , אח של אמא הייני נספה בשואה
אחות של אבא חנה התחתנה עם חייל בריטי ערב קום המדינה , היגרה איתו לאנגליה ואח"כ לאוסטרליה.
והנה אנחנו חוגגים דרך ילדנו חויה שלא הכרנו.
בדרך הביתה הרהרתי מה יזכרו הנוכחים מהמהפגש , האם גם הם יספרו במורשתם.
להקשיב אמש לאחותי היה עבורי שעור בהקשבה מבלי להשתתף . עבורי גם זו היתה חוויה של הכרתי.
עכשיו כששיתפתי אותה טרם פרסום , כתבה לי " רשום אצלי שהיום יום הנישואין שלכם!!!

מזל טוב
לכם זוג מעולה"
תודה אחותי ,הולך לחגוג עם תחיה, שבת שלום .

ילדות בברלין ערב השואה מופיעה בשדות הקבוץ.

*זה הפוסט השני שהעיילתי  בהקשר לתמונה 

הבוקר התחברתי לילד שבי ומהמקום הילדי הזה.
התבוננתי שוב בציור אימי , הילד שם מוביל את הילדה . כה תמים ופשוט.
ופעם ראשונה עלתה בי מחשבה שאמא ציירה את עצמה ואת אחיה התאום הייני שנספה בשואה . פתאם חוויתי עד כמה סיפורי חיים מוצפנים .
אמא בסיפוריה על הייני תמיד סיפרה שנשענה עליו בלימודים ועוד, וכמה היתה קשורה אליו, ואיך מותו השאיר אותה בבדידות , עד שהתחתנה עם אבא .
הציור הזה שאכן קשור לחגיגות שבועות בקבוץ עין חרוד בשנות החמישים
קיבל תפנית מרגשת . איך ילדות בברלין ערב השואה מופיעה בשדות הקבוץ.

והנה תגובתה של אלה הרמתי בתם של זרבבל גלעד ושושנה מהפייסבוק:

" כנראה שניחשת נכון. זמן רב התבוננתי בתמונה ורציתי לנחש איך זה קשור לקיבוץ שבו גדלתי. מצאתי הקשרים, בבתים ובגבעה, אך בו בזמן, ניסיתי להבין כיצד הילדה והילד, לפי הלבוש, שייכים לקיבוץ. והגעתי למסקנה שהם לא קשורים.
והנה גילית את הרובד הנוסף שבציור. מי ידע את נפש האמן?
כנראה שהקיבוץ התקשר אצל לורי לאהבה וקשר. יהי זיכרה ברוך.

סיפרתי על ציור זה ומה שעלה בי, לדורית וייסמן שרק זכיתי להכיר  הבוקר בזכות היותנו שנינו חברי הוצאת כהל.

"בגדי הילדים באמת דומים יותר לאילו שמסיפורי אריך קסטנר ,ילדות גרמנית."

                                                             

*זה הפוסט  הראשון שהעיילתי יום קודם בהקשר  לתמונה

ציורים של אמא שקיומם נתגלה רק לפני כעשר שנים.
בילדותנו היינו נוסעים לחגוג את החגים בקבוץ עין חרוד
אצל זרבבל גלעד ושושנה בת דודה של אבא גבי ,

חגים בקיבוץ של אז בעמק יזרעאל היו עבורנו ארועים מכוננים, חבור טבע אדם.
עכשיו בציורים האילו של אמא שלנו הציירת ליאורה הרמן מוצא עצמי מתחבר לימים האילו של תום ויופי .
חג מתן תורה הוא הזדמנות לכולנו . איזו תורה אנחנו מבקשים לקבל , 

מה אנחנו מבקשים לקרב לחיינו ,מה הן עשרת הדיברות שלנו בימים מורכבים אילו

      הייני ולורה גרמניה שנות השלושים 

מקור ראשון על הר הרוח

ובינתיים מעדכן שנוסף  גם לינק  דיגיטלי , וכל שאתם נדרשות נדרשים זה להרשם, ללא תשלום.  

הסבירו לי שזה על מנת להראות למפרסמים תנועה  לאתר https://www.makorrishon.co.il/news/620799/

תוך כדי ש"הר הרוח" צועד לו בעולם ברגל יציבה (גם בימים של כאוס), המסע ממשיך להתהוות ויש הרבה רגעים של חיבור שהלב מתרחב בשמחה. השבוע גיליתי שקרן דוד הרטמן קיבלה את פרס שר התרבות למשוררים בתחילת דרכם לשנת 2022. וואו איזו שמחה! כל כך מגיעה לה הכרה שכזו. קרן ליוותה אותי צמוד בקמפיין התמיכה של "הר הרוח" והוליכה אותנו ברזי ההדסטארט. הדס גלעד חיברה בינינו, כי היא גם מלכת החיבורים.
זה מביא אותי לשתף אתכם שהר הרוח הוא עבורי יצירה משותפת שמקפלת בתוכה כמיהה רבת שנים שלי ליחד מופלא שיש כל כך מעט ממנו בעולמנו המשובש. זהו "יחד" שיושב על רצונות ולא על צרכים, שמבוסס על חיבורי לב וגורם לדבר להתהוות תוך כדי התרחבות של הלב - שלי, של מי ששותפים לעשייה שלי ושל כל מי שתמכו בהוצאת הספר לאור.
בצילום יש המון מן הלבד. הצילום הוא אמנם דיאלוגי מול אנשים וטבע, אך בסופו של יום משאיר אותך לבד לבחור, להחליט מה לפרסם.
יצירת ספר היא מסע חוויתי והמסע של "הר הרוח" הוא יותר מדואט הוא חגיגת ידידות ושותפות אמיצה כל כך, ואני מלא הודיה להדס גלעד שבנוסף להיותה עורכת בעלת כח הולכה נפלא היא משוררת נהדרת.
תודה ענקית גם ליעל קוטלר קלדרון שמלווה את ההתלבטויות רבות השנים שלי לגבי איזה ספר להוציא לאור. יעל, במסירות רבה, יצרה לי פיילוטים לספרים רבים חיכתה בסבלנות ליבה לרגע שאתכנס ויבשיל בי אותו קצה חוט מהותי. וכשקרה הדבר, היא עיצבה את הספר בכישרון רב.
בהמלצת הדס, על מלאכת עריכת הלשון והניקוד הופקדה חברתנו היקרה המשוררת ומורת הדרך לא.ד. גורדון, נעמה שקד, שהיתה לי זכות לעבוד איתה.
אמרתי השבוע לתחיה שותפתי האהובה והמדהימה למסע ש-"עזרת נשים" הוא לא רק מושג דתי, ולמעשה, היתה ועוד יש סביבי "עזרת נשים" שמלווה אותי ואת הספר.
לכבוד הסופ"ש מתרגש לשתף אתכם בכתבה נרחבת עלי ועל הספר שפורסמה הבוקר במוסף "שבת" מוסף לתורה, הגות ספרות ואמנות של העיתון "מקור ראשון". תודה להילי ורטמן מויאל על הראיון הקשוב והרגיש ולנעמה שטרן על הצילום. צלמים אינם מורגלים ואינם טובים בלהצטלם ונעמה עשתה עבודה מצוינת.
לינק לקריאה אונליין יעלה בהמשך.
שבת שלום והרבה אהבה,
נינו.

עם שיתוק ילדים: נינו הרמן תיעד כצלם את העולם הפוליטי בישראל

שיתוק הילדים שבו חלה לא מנע מנינו הרמן להפוך לצלם עיתונות שתיעד שנים רבות את העולם הפוליטי בישראל. מות בנו בתאונה גרם לו להסיט את המבט פנימה ולזנוח את החדשות לטובת רגעים אנושיים וצילומי טבע. ספרו החדש משלב בין תמונות לשירה, ונוגע בתפר שבין אובדן ליופי

מאת  הילי וורטמן מויאל

 

 ג׳ בסיון ה׳תשפ״ג (23/05/2023 14:53)

כשהיה בן שנתיים חלה נינו הרמן בשיתוק ילדים (פוליו). אביו, ששירת בקבע באותה תקופה, הגיע לבקר את בנו בבית החולים, וכשראה אותו שוכב חסר אונים, קודח מחום, מבלי שהיה אז טיפול שיוכל להקל עליו, החליט לקחת אותו הביתה. נינו שכב בדירתם התל־אביבית מרותק למיטה, חסר יכולת לזוז. כדי לעורר את מבטו בנה אביו מסילה מעץ מעל מיטתו, והזמין רכבת חשמלית מהסבא והסבתא בהולנד.

"אבא שלי היה אדם יצירתי. הוא לא ויתר, וחיפש דרכים שונות להחזיר לי את התנועה לגוף", מספר הרמן. "מבחינתו לא היה קיר שלא ניתן לעבור. זה דבר שלמדתי ממנו. אחרי שיצאתי מהמחלה הוא גידל אותי כאילו אין לי שיתוק ומוגבלות. מגיל שש רכבתי על אופניים והתרוצצתי עם כל הילדים. ככל שהתבגרתי הבנתי איך אפשר להפוך את הפוליו לברכה. דרך המוגבלות אני מבין משהו על תנועה. גם התמונות שלי מדברות בשפה של תנועה וחיים. הפוליו שכביכול עוצר אותי, מניע אותי ליצור ולהתקדם".

הר הרוח, 2022. צילום: נינו הרמן

לאחרונה ראה אור ספר הביכורים שלו, "הר הרוח" (בהוצאת כהל), המשלב בין שתי אהבותיו – צילום וכתיבה. הספר נושא את שמו של ההר המוכר לו היטב, כאחד ממייסדי וּותיקי היישוב הסמוך נטף, בהרי ירושלים. מאות התמונות שצילם הרמן בכביש המוביל אל נטף מסמלים את השיבה הביתה, אך גם את זירת הכאב הגדולה של חייו – המקום שבו נהרג בנו, יאיר, בתאונה קטלנית. "הר הרוח הוא חלק בלתי נפרד מנוף חיינו, הן משום שהוא בדרכנו הקבועה הביתה והן משום שלמרגלותיו איבדנו את בננו יאיר", הוא אומר.

"יש לי גולדה"

חנניה (נינו) הרמן נולד ב־1952 ללורה וגבי הרמן. אביו, ממקימי קיבוץ עין־גב, שירת כחייל בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. בשלהי המלחמה הגיע לאירופה ופגש את לורה, בת למשפחה אמידה מברלין שברחה להולנד. השניים עלו לישראל וכאן נולדו להם שני ילדים, יהודית וחנניה. גבי שירת בצה"ל שנים רבות כראש מדור תכנון ופיתוח בחיל האספקה. לורה הייתה ציירת ולימדה שיעורי ציור בביתם.

"אימא שלי הייתה המורה הראשונה שלי לחיים", אומר הרמן. "הרבה פעמים כשהייתה מציירת פורטרטים היא הייתה שואלת לדעתי. כשהייתי מהסס היא הייתה אומרת 'נינו, אל תהיה דיפלומט. אם הייתי מציירת בדיוק את מה שאני רואה, זה היה נראה לגמרי אחרת'. היא ציידה אותי בהבנה עמוקה על רבדים במציאות שהלב קולט אבל העין לא רואה. היא נהגה לומר 'אל תקשיב למילים אלא למנגינה של אנשים'. אני באמת משתדל להקשיב לאותה מנגינה נסתרת, שנמצאת מעבר לדימוי שאני מצלם".

הרמן למד מאימו לעקוב אחר התפר העדין שבין הדימוי למציאות, אך בעוד שהיא עשתה זאת בציוריה, הוא עושה זאת באמצעות עדשת המצלמה. את המצלמה הראשונה שלו קיבל מהוריו, כתלמיד בתיכון. באותן שנים לא מצא את עצמו בבית הספר. לקות למידה לא מאובחנת וחוסר עניין גרמו לו לקשיים רבים. את רגעי הסקרנות וההתפעלות חווה בשעות אחר הצהריים, בחדר חושך אצל אחד השכנים. הוא פיתח שם תמונות שצילם, והתפעל עמוקות מהדימויים שנחשפו. בעקבות זאת החליט לבנות לעצמו מעבדה משלו לפיתוח תמונות, בחדרון הכביסה שבביתם. בעצת הוריו החל לעבוד בגיל 17 כעוזרו של הצלם אפרים קדרון. "ממנו למדתי כל מה שאני יודע על צילום, תאורה ומעבדה", אומר הרמן.

"ג'יהאן סאדאת קיבלה את פנינו כשהיא לבושה שחורים ופניה מיוסרות. בגין התיישב לצידה וניחם אותה. היה משהו מיוחד ברגע הזה. חששתי להבזיק בפלאש בסיטואציה כל כך אינטימית, כשאינני יודע מה מנהגי האבלות בארץ מוסלמית. אבל הרצון לשתף מפגש כל כך אנושי סייע לי להתגבר על הפחד"

בהגיעו לגיל צבא ניגש הרמן ללשכת הגיוס וביקש להתנדב. באותם ימים לא גייסו בעלי מוגבלויות והוא נתקל בסירוב, אך החליט לא לוותר. "עם השנים למדתי שתמיד יש דלת נסתרת במקום שלא רואים", הוא אומר. הדלת הנסתרת שאיתר הייתה להצטרף כצלם ליחידות לוחמות ולתעד אותן. "פניתי ללע"מ (לשכת העיתונות הממשלתית), אבל הם אמרו לי שאצטרך לצלם במשך שנה ולהביא 'קבלות' כדי שיקבלו אותי. אז במשך שנה הסתובבתי וצילמתי נושאים חדשותיים, אבל כאלה שאינם שייכים לעמודי החדשות אלא לעמודים הפנימיים של העיתון.

הלווייתו של יוני נתניהו. נראים יצחק רבין, שמעון פרס, בנציון ובנימין נתניהו. צילום: נינו הרמן

"צלמים נהגו אז לעבור בין מערכות העיתונים, להיכנס למשרד של עורך החדשות ולהציע, כמו בשוק, את התמונות שצילמו. 'יש לי דיין', 'לי יש גולדה'. אני הייתי מגיע עם תמונה של ייבוש עלי טבק בגליל", הוא צוחק. "בהתחלה העורכים דחו את הצילומים שלי, אבל אחרי כמה חודשים, איך שהייתי נכנס הם מיד היו אומרים 'בואו נראה מה יש להרמן להציע'".

אחרי שצילם במשך שנה לעיתונים שונים חזר הרמן ללע"מ, קיבל את תעודת העיתונאי הנכספת ונסע לתעד את חבריו הלוחמים. "כשחברים שלי צנחו, אני ישבתי על המטוס וצילמתי אותם. הבאתי למעריב כתבה מצולמת ונתנו לי נישה קבועה בעיתון. עם הזמן הפכתי לצלם קבוע של המוספים".

רומן מצרי

באפריל 1979 מונה משה מילנר לראש מחלקת הצילומים בלשכת העיתונות הממשלתית. "הוא זימן אותי לשיחה ואמר לי 'התפנתה משרה. תצטרף אלינו, טסים עם בגין לקהיר'". כך תיעד הרמן במצלמתו את תהליך השלום עם מצרים. "הרומן שלי עם מצרים", הוא מכנה את התקופה הזו, וחיוך גדול עולה על פניו כשהוא נזכר בה. "נסעתי למצרים בתכיפות רבה. בין השאר הייתי בין הנוסעים באונייה הראשונה שהפליגה בתעלת סואץ, ליוויתי את יגאל ידין כשיצא לסיור ארכיאולוגי במצרים, וגם זכיתי ללוות את בגין בתקופת ההסכמים".

חלון, 2015. צילום: נינו הרמן

אחת התמונות המכוננות שלו מהתקופה הזו צולמה באוקטובר 81', לאחר רצח נשיא מצרים אנואר סאדאת, שבעקבותיו הוכרז עוצר מלא ברחובות קהיר. "בגין ופמלייתו יצאו להלוויה, ואני התלוויתי אליהם כחלק מהמשלחת הישראלית", הוא משחזר. "התחושה הייתה כבדה. עם הנחיתה במצרים דהרנו ברחובות עיר הרפאים היישר לארמון, לביקור תנחומים אצל האלמנה. עברנו דרך חצר סגורה לחדר שכל חלונותיו היו מוגפים. ג'יהאן סאדאת קיבלה את פנינו כשהיא לבושה שחורים ופניה מיוסרות. בגין התיישב לצידה וניחם אותה. ללא מגע פיזי, אבל עם קרבה נפשית גדולה. היה משהו מיוחד ברגע הזה. חששתי להבזיק בפלאש בסיטואציה כל כך אינטימית, כשאינני יודע מה מנהגי האבלות הנהוגים בארץ מוסלמית. אבל הרצון לשתף מפגש כל כך אנושי ומלא בחמלה סייע לי להתגבר על הפחד". תמונתם של ג'יהאן סאדאת ובגין, שצילם הרמן, פורסמה אז בעיתונים רבים בארץ ובעולם.

בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים הָיָה   

בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים הָיָה אוֹר

עַכְשָׁו רַק כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

זֶה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

נִצָּב בְּעֵין הַשֶּׁמֶשׁ

מַבִּיט אֶל יָמָיו הַמֻּקְדָּמִים.

פַּעַם הָיָה כָּאן שְׁבִיל, טִיּוּל שָׁלֵם.

עַכְשָׁו הַנּוֹף דּוֹאֵב.

אֶחְזֹר אֶל הַדִּמְיוֹן

אֶל שְׁלַל הִשְׁתַּקְּפוּיוֹתָיו.

בראשית שנות השמונים לקחו נינו ואשתו תחייה, העוסקת בחינוך ובאמנות, שנת חופש כדי להקים את היישוב נטף, יחד עם קבוצה חלוצית של משפחות צעירות. כאשר שב לעבודתו החל ללוות את שמעון פרס, שהיה ראש הממשלה באותם ימים. "פרס היה אוצר בלום של ידע. שולחנו תמיד היה גדוש בספרים. הוא היה איש רחב אופקים, שוחר תרבות ומוקף צעירים. עם זאת, לא היה לו פשוט להיות מספר אחד. הוא היה איש חזון וביצועיסט, אבל לא תמיד בחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו", מאבחן הרמן.

שמעון פרס בשחיית בוקר בכינרת, 1988. צילום: נינו הרמן

בשנות התשעים הפך הרמן לעורך צילום בדסק החדשות של מעריב בתקופת הפיגועים המדממים. הוא קיבל אז לידיו תמונות מזירות תופת עם אוטובוסים מפויחים וחלקי גופות. משהו בחומת ההגנה שלו נסדק. "קו פרשת המים מבחינתי היה הפיגוע הנורא בקו 5 בתל־אביב. הייתי עורך צילום באותו לילה, והייתי צריך למיין את התמונות ולבחור מה להדפיס. זה היה נראה ממש כמו טבח. קראתי לעורך הראשי, יעקב ארז, ואמרתי לו שאני לא מסוגל ושאני חייב את עזרתו בבחירת התמונות. תוך כדי באו לחדר עיתונאים שרצו לראות את ערימת התמונות הקשות שמיַינו החוצה, אלו שלא התפרסמו. אנשים מתמגנטים לקושי ולסבל. הפיגוע הזה הציב שאלות מוסריות ואתיות לא רק אצלי, אלא בעיתונות הישראלית בכללותה".

מאמין בחוקיות נסתרת

אל הרגעים הקשים מול תצלומי הפיגועים הצטרף אירוע מטלטל בחייו האישיים, שגרם לו להפנות את המבט פנימה ולחשב מסלול מחדש. בחורף 98', בדרכו לסטודיו שבנה מתחת ביתו, החליק הרמן ושבר את רגלו. "השבר היה מורכב ונאלצתי לעבור ניתוח ושיקום ארוך. הבנתי שלשבור רגל זה לשבור הרגלים, ושאני לא רוצה לחזור לעבודה בעיתון. הגוף עצר אותי, ובמשך כמה חודשים הייתי על כיסא גלגלים. רוב היום שכבתי על הספה בסלון, בהיתי בשמיים דרך החלון והתחלתי להקשיב לעצמי אחרת".

נינו הרמן. צילום: נעמה שטרן

שנתיים לאחר מכן הוא חווה אסון כבד, כאשר בנו יאיר, אז בן עשרים, נהרג בתאונה בכביש המוביל ליישוב. יאיר היה צלם וידאו, ורגע לפני מותו הספיק לצלם את הקליפ של ברי סחרוף לשיר "עוד חוזר הניגון". למרות השנים הרבות שחלפו, הרמן עדיין מתקשה לדבר על התאונה. הוא פורש את השתלשלות הדברים, אך ברגע מסוים משתנק ונעצר.

"אחרי שיאיר נפטר החלטתי לעשות סרט לזכרו. זה היה תהליך של ריפוי עבורי", הוא מספר. "הכנסתי קטע מבר־המצווה של יאיר, שבו שאלתי אותו על עצמו. הוא ענה בביישנות, ואז לקח לפתע את המצלמה, פנה אליי ואמר: 'אבא, מה יש לך להגיד עלי בתור הבן שלך?'. הייתי מאוד נבוך. הרגשתי כאילו הוא אומר לי 'תפנה את העדשה שמופנית כלפיי – אל הלב שלך, ותגיד דוגרי מה אתה רואה'. עניתי לו בהשתהות, 'אתה אדם שנוגע ללב ואני בכלל לא יכול לחשוב…'. פתאום קלטתי מה אני אומר ושתקתי. רציתי לומר לו 'אני לא יכול לחשוב על החיים בלעדיך', אבל נבהלתי ולא אמרתי. כשצפיתי בקטע הזה הבנתי שיאיר שלח אותי אל חדרים בלב שפחדתי להיכנס לתוכם.

יש סוד בפאזל של החיים. מה שאנחנו רואים הוא רק קצה הקרחון. גם כצלם אני מצלם את קצה הקרחון. את החוטים הנסתרים אני מגלה רק בדיעבד, ודרכם אני חושף עוד ועוד הקשרים וזוויות".

בחרתם להישאר בנטף ולנסוע מדי יום על הכביש שבו נהרג בנכם. זה לא כואב מדי?

"הדרך הזו, שבה אנחנו נוסעים מדי יום, היא גם ראשית ספירת הזמן החדשה שלנו. מאותו רגע שיאיר נהרג, עברנו טלטלה מטורפת ויחד איתה בחירה מחודשת בחיים, באהבה וביצירה.

"על פי תפיסתי לכל דבר יש סיבה, חוקיות נסתרת. דברים אינם מקריים. שנה אחרי שיאיר נפטר ישבתי עם חבר שנכנס לו משהו לעין והוא התעוור בעין אחת. הוא סיפר לי על מצבו, ובשלב מסוים עצר ואמר 'מה אני מתלונן בפני אב שאיבד את בנו'. אמרתי לו שכל אובדן לכל אדם באשר הוא, זה לא 'פחות' או 'יותר' ממשהו אחר. רק אנחנו כבני אדם יצרנו מדרג שכזה. הטבע לא אוחז בכלום. פרי נופל ופרי חדש מגיע. בתרבות המזרח יש להם בדי־אן־איי את ה־Let go, לשחרר. אצלנו יש ידע של החזקה. אז אני למדתי להחליף החזקה בהחזקה".

ובכל זאת, העצב טבעי.

"נכון. העצב על מותו של יאיר בא לידי ביטוי בצמתים לא מתוכננים. יש בי גם עצב על הגוף ועל הגיל שלי. בשבילי העצב הוא סימן שמשהו הסתיים עבורי. כשאני במודעות לעצב אני שואל את עצמי, ממה אני נפרד? יש כל הזמן פרידות בחיים. אם אשאר רק בצד הרגשי של העצב אאבד את המתנה הטמונה שם, את זה שהעצב הוא סימן לנוע".

צילום: נינו הרמן

עם הצעירים בפלורנטין

ביתה של משפחת הרמן בנטף הוא הבית האחרון ברחוב. הוא שוכן על קצה גבעה המשקיפה לעבר הרי יהודה ועד קו החוף של השפלה. במבט ראשון הוא מזכיר בקתה אלפינית – חיפוי עץ על בסיס אבן ובטון, עם גג משופע. על הקיר בסלון תלויות תמונות של צילומי שמיים מזוויות שונות, שהוצגו לאחרונה בתערוכה של הרמן בתל־אביב. סדרת הצילומים הזו, הוא מספר, נולדה בעקבות מפגש אקראי ליד קבר בנו

"בעלייה לקבר ביום השלושים למותו של יאיר, פגשתי שם אדם שלא הכרתי, שהציג עצמו בשם עודד. בדרכו החוצה הוא לפתע הסתובב אליי ואמר לי: 'ויאירו לך השמיים'. הרגשתי שהוא מברך אותי, והשם של יאיר היה טמון בברכתו. באותו יום אמרתי לתחיה שאני מאוד מחובר אל הטבע, ואולי הגיע הזמן להתחיל לצלם אותו. כך התחלתי עם צילומי השמיים".

יֵשׁ מָקוֹם בַּכְּבִישׁ לְמַרְגְּלוֹת הַר הָרוּחַ

שֶׁאַחֲרָיו נִגְמְרוּ חַיָּיו שֶׁל יָאִיר בְּנֵנוּ

כָּאן בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה בָּחֲרָה נִשְׁמָתוֹ לַעֲזֹב

כְּמוֹ צִיּוּן דֶּרֶךְ שֶׁאֵין לוֹ סוֹף

הִנֵּה אֲנִי אָץ בַּיּוֹם, הִנֵּה אֲנִי גּוֹלֵשׁ בַּלַּיְלָה, הִנֵּה עֲרָפֶל כָּבֵד

הִנֵּה הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עָבַר בְּנִי לְמֶרְחָב אַחֵר

עָלָה בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה

מַדּוּעַ בָּחֲרָה נִשְׁמָתוֹ לַעֲזֹב כָּאן

וּמָה רָצְתָה נִשְׁמָתִי

ועם זאת, במשך תשע שנים, מאז הפציעה ברגל ואחריה מותו של יאיר, הרמן כמעט לא צילם. ב־2009 חזר לתחום, אבל לא לזירה החדשותית האינטנסיבית. הוא הסתובב בשכונת פלורנטין בדרום תל־אביב, בין חנויות ובתי קפה, וניסה ללכוד במצלמתו רגעים אנושיים פשוטים.

"ירדתי לתל־אביב כדי לפגוש את החיות והאנרגיה שיש בצעירים. היה שם כנראה גם רצון לא מודע לפגוש דרכם את יאיר. הצעירים מבטאים בעיניי רוח יותר פתוחה, ויש בהם עבורי גם סוג של געגוע לעתיד. דרכם אני רואה את הצד היפה של החיים, שהוא לגמרי קיים אבל אנחנו לא רואים אותו, לא בחדשות ולא בתוכניות טלוויזיה, כי התרבות שלנו עסוקה כל הזמן בדרמה. כשחזרתי לצלם החלטתי להתרחק מהדרמה. מבחינתי כל יום הוא עוד יום של חיים, ולא צריך לקרות בו כלום חוץ מאשר לחיות אותו. במשך שנים הייתה לי נטייה לדבר בצורה מוחלטת. היום אני פחות שואף לסכם דברים ואנשים. ככל שאני מתבגר אני מבין שצריך לשים סדק על כל אמירה כדי לאפשר ליקום להראות לנו עוד זוויות".

במקביל לצילומים התל־אביביים, החל הרמן לתעד את הנופים סביבו ואת הכביש המתעקל בדרך לנטף. לעיתים הוא מצלם מבעד לטיפות הגשם על חלון רכבו, בין השאר בגלל הקושי הפיזי שגובר עם השנים ומגביל את התנועה שלו. "הצילום הוכיח לי שוב ושוב שאין לי מגבלה. מילדות הייתה לי צליעה וקושי לטפס, וכנראה בגלל הדמיון למדתי כל פעם מחדש להמציא מעקפים. כך גם בבחירה לצלם דרך החלון. אני נע מהחסר אל המלא, ומבין שהחיסרון שלי הוא בדרך כלל יתרון בעיני אחרים, שמאוד אוהבים את הצילומים שצולמו דרך החלון הרטוב. מעבר לזה, לא מפריע לי אם החלון מלוכלך, כי החיים לא תמיד נראים נקיים כמו שהמצלמה שואפת שהם יהיו. הרבה פעמים החיים שלנו נצפים מבעד לפילטרים. אנשים רואים דרך כל הדעות והאמונות שלהם. זה אף פעם לא נקי".

בתקופה שבה שב אל הצילום החל הרמן לכתוב במקביל "שירי דרך", לצד זיכרונות שאוגדו בבלוג בשם "מרחבי הלב". ספרו החדש מאגד את הכתיבה והצילומים לכדי יצירה אחת שיש בה שיר הלל ליופי ולטבע אך גם נגיעה באובדן ובשכול. זו דרכו להתמיר את הכאב ליופי. "השלמתי עם מותו של יאיר. עשיתי, עשינו דרך. המוות והחיים נמצאים איתנו כל הזמן. ספר הביכורים שלי הוא ספר אמן, והדיאלוג הפנימי בין החיים והמוות נמצא שם. זה הציר שלו. הכאב והיופי מטלטלים, עצובים ומנחמים"