כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום שני, יוני 27, 2011

אהוד בנאי אורח "בירא עמיקתא" בינה תל אביב

                                                                          





יום שישי, יוני 24, 2011

חוץ / פנים -11- שלומצי , פלורנטין.

חזרתי לפרוייקט חוץ/פנים בפלורנטין. אני מטפס לדירתה של שלומצי, יום חם תחילתו של קיץ , קומה שניה מה מצלמים כך באמצע היום? , רגע אחרי שנפגשנו אני חש במכוונות שלה למפגש, פשוטה עם עצמה, ממש לא מתרגשת מהמצלמה ,אני מבקש ממנה שתזרום אם החיים שלה בדירה כאילו אינני, וזה עובד. אנחנו מכירים מרחוק כמה כמה שנים ,לאורך השנים אני פוגש את שלומצי במרחב של בין נטף לפלורנטין,  עכשיו היא רגע לפני שהיא עוזבת את דירתה בחלוצים אני מבקש לתעד רגעים טרם יציאתה. היא יוצאת  לרגע למרפסת הקטנה  אני משקיף אליה מהמטבח הקטן ,למטה נשקף הדרום של תל אביב רחובות רועשים של עסקים קטנים ,אני שמח שלא ויתרתי על המפגש.
שלומצי הגיעה לכאן ממעלה החמישה גם שם מצאה חיים בקהילה," זה מה שאני אוהבת יש ביחד עם אנשים כל הזמן אינטראקציה, גם לפני הקבוץ גרתי בפלורנטין, עבורי זה מקום מאוד חם שכונתי,קהילתי" "
בקפה קאימיאק שבו היא מבשלת יצרה לה גם קהילה של חברים. " אני יורדת בבוקר ולפני כל דבר עוברת בקאימאק להגיד שלום, זה כיף,רק פה ברחוב גרים 5 אנשים שהם חברים שלי, ואם נרחיב קצת מעבר אז עוד  ועוד."יש משהו בתחושה הזאת  כאן ברחוב שביום בלאגן ובלילה ריק, זו תחושה שאני מאוד מאוד אוהבת ,כאילו עירוני אבל גם לא עירוני   פה זה לא פלורנטין הרועשת  של הברים, יש מין תחושה שכיבו את האורות  ויש שקט, כמו שני עולמות,מאוד טוב לי אבל  אני רוצה שינוי" שלומצי עוצמת עיניה מכניסה אותי לעוד נדבך בעולמה  "כאן אני  רוקדת דרך הדמיון, עוצמת עיניים נכנסת למצב תודעתי אחר, כאילו מדמיינת עצמי  רוקדת,ואז מה שהגוף שלי עושה הוא עושה,
 אני  פשוט יוצרת לי סביבה דימיונית בראש, אפשר להגיע מאוד רחוק עם זה.
  


  


יום רביעי, יוני 22, 2011

נשים אוהבות

ביום שני על סט הצילומים של סרט נשים  מצאתי אותן בתוך צילומים  של שרה בסמטאות יפו.
אנחנו בתוך השוק מסתובבים עם תיקים  כבדים וציוד . יום חם ,הקיץ כבר נוכח אומר את דברו .
אני מתבונן על הצוות הקטן ,כולן  באנרגיה טובה , צוות קטן  מסור שמחתי לחזור אני חש הרבה אהבה ופרגון בצוות הזה ,לצד זה  אני חווה שאין צילום אחד דומה למשנהו והכמיהה ריגשית  שלי לשחזר את יום הצילומים הראשון 
 יש להפרד ממנה לאלתר.
 האנרגיה בתוך הצוות מקילה עלי את המעבר לחדש.
אני מתבונן  בשרה ,היא נראית כל כך בתוך,קשה להאמין שזו הפעם הראשונה שהיא משחקת בסרט.
 בשקט ובתשומת לב ,היא מבקשת לדעת באיזה מצב תודעה היא אמורה להיות הרגע מול הקטע הזה ברחוב .
מצלמים עוד ועוד הליכות שלה ,שרה בשקט מבקשת לדייק עצמה , מבקשת להכנס לדמות .
 כל הצוות איתה קשוב ,מידי פעם חוזרים על טייקים מתבוננים במוניטור והתוצאה מרגשת את כולן
 שרה מתגלה כשחקנית שמסוגלת לדייק בכל תנועה ובכל מבט,
קשובה לחלוטין לכל ניואנס שרותם הבמאית מבקשת ממנה .
למחרת ביקשתי מרותם  לשמוע עוד על היום שהיה.
 "היה רגע אחד כשצילמנו את הסצינה האחרונה של הסרט, שמצאתי את עצמי אבודה על הסט. משהו לא עבד לי ולא הצלחתי להבין מה זה, היינו בלחץ של זמן וכמעט זרקו אותנו מהלוקיישן ולרגע היה היפוך: שרה ישבה מולי ואמרה לי: זאת הפעם הראשונה שאני מסתכלת לך בעיניים ואני לא מרגישה שאת יודעת להוביל אותי בבטחה.
 עלתה עליי, האמת. מיד גיליתי לה (בעוד עיניי מתמלאות דמעות) שהיא צודקת וביחד הצלחנו לבודד את הרגש שחיפשתי בסצינה הזאת ולא הצלחתי להגדיר.  אותו, כמובן, קבלתי ממנה בדיוק מופתי בטייק הבא."
הסיפור הזה מקפל בתוכו את היופי שחוויתי בעשייה הזו.
יחד מופלא של נשים שקשובות אחת לשניה ממקום אוהב ומכבד שהרצון המשותף ליצור מאהבה מחבר חיבורי לב .
 זה גם בדיוק מה שאמרה לי שרה שדיברנו על החיבור שלה  לעשייה " אני עושה כאן יצירה שמחברת אותי לאנשים מאפשרת לי להכיר ליצור קשרים,לבנות קהילה ,אני מאמינה בסרט  הזה, ביצירה הזו שתתן להרבה אנשים מהקהילה  ההומו לסבית ובכלל להזדהות עם הדמויות שמייצגות אהבה פשוטה וחיפוש אחרי אהבה ובריאות."
עבורי זו חוויה לראות התרחשות שכזאת להכיר  נשים אוהבות שיש בהן כל כך הרבה פירגון, יחד, הקשבה וכבוד.







            רתם:"  כהרגלך הצלחת לתפוס משהו אמיתי, מדויק ומלא אהבה,
שלי (מתוקף תפקידי) לא היתה אפשרות לתפוס תוך כדי. שוב תודה. "

יום שבת, יוני 18, 2011

על נשים קולנוע ומציאות.

לפני חודש פגשתי חברה יקרה, רותם קידר, שהכניסה אותי באחת לעולם שלא הכרתי. 
רותם  מביימת בימים אילו סרט שמבקש להביא דימוי אחר לסרטי הלסביות הישראליים.
הרעיון לסרט הזה נולד כשחברותיה מיטל ושרה יצאו מהקרנה של מקבץ סרטים בנושא  זה.
מיטל הרגישה שהסרטים לא מייצגים אותה ואמרה שהיא רוצה לעשות משהו אחר.
היא קראה לזה "a feel-good movie".
מכאן התחילה  להתגלגל הפקה שבסיסה תסריט פשוט - בחורה פוגשת בחורה במסיבה,
יש בינהן רגע קסום ואז אחת מהן נעלמת ומשאירה אחריה סרט צילום בפילים,
 בעקבותיו יוצאת השניה למסע. שרה נענתה לאתגר וכתבה את התסריט הקטן והמקסים הזה.

הגעתי אתמול ל"סלונה" ביפו בעיצומן של הצילומים, ברחבה צוות שחקניות, כולם כבר בתוך העמדה לצילום סצינת המסיבה,  אני מתלבט  מה לצלם. מצד אחד יש סצינות נפלאות שמישהו אחר מביים ואני כמו קוטף את הפירות . אך  האתגר  שמשמח אותי הוא למצוא  רגעים קסומים  במציאות היום יומית ולהפוך אותם לדימויים קולנועיים.
התחלתי פשוט  לצלם, מאמין שתוך כדי תנועה יתבהרו הדברים , וכך היה
במהלך כמה שעות שבילתי בסט  הצלחתי לנתב בין שני  כיווני יצירה בתוכי אחד התיעוד הפשוט של מה שמתרחש על הסט , והשני מציאת רגעים קטנים  מאחרי הקלעים של ההתרחשות. לרגעים נמשכתי לתיעוד הסצינה המרכזית ובעיקר חוויתי שאני זורם ומוצא רגעי קסם מופלאים בשולי  העשייה .














רותם:   "כמה נעים לראות אותנו דרך עיניך האוהבות. תודה. "


מיטל טליה : "האהבה שמנצנצת בין התמונות מאוד מאוד מסקרנת.. "

יום שישי, יוני 17, 2011

עדשת רוח nrg - בורא געגועים

                          
הם עמדו מולי יפים, מסקרנים, בוחנים לאיזה מרחב נכנסו, עד שלא התאפקתי וצילמתי אותם צילום: נינו הרמן
בתור צלם רחוב, הדרך לקבל אישור מהמצולמים דורשת ממני להיות יצירתי גם בתחום האנושי. ההזמנה להיכנס לחיי אנשים משתנה מאדם לאדם, ותלויה בהרבה משתנים שלא תמיד תלויים בי.

זכורה לי פעם ב"נסיך הקטן" בתל אביב, עוד במשכנו הישן, בה ביקשתי רשות מזוג חמוד שישב שם לצלם אותם. תוך כדי ניסוח הבקשה מולם הרגשתי שאני לא מכוון בכלל לדיבור, לבקשה, שהמקום ממנו אני רוצה לצלם לא ברור לי באותו רגע. הרגשתי שאני מנוכר לעצמי, ואכן נעניתי בשלילה.

"צלם את הספרים", אמר לי הבחור ואפילו לא התבאסתי ממנו. היה לי ברור שהאחריות היא אצלי, שלא באתי מכוון. ברור שגם אם יש לי רצון להשפיע ולהיטיב לא מובטח לי דבר, אבל בחוויה שלי, כשאני מכוון ומאמין, בדרך כלל זה עובד ונוצר חיבור.

מיד אחרי אותה התרחשות הלכתי לסוניה געצל שפירא, בית קפה סמוך, אליו בדיוק נכנס זוג צעיר. הוא במדים, היא באביביות תל אביבית. הם עמדו מולי יפים, מסקרנים, בוחנים לאיזה מרחב נכנסו, עד שלא התאפקתי וצילמתי אותם, יודע שעוד מעט אבקש את רשותם ואציג את עצמי, מרגיש שזה בסדר הפעם להקדים צילום לבקשה. באמת, רגע אחרי שצילמתי את הצילום הראשון הם המשיכו בעולמם, צועדים למרחב הבא בבית הקפה, משתנים בתוך עצמם והנה מול הזגוגית 
הם כבר יחד לגמרי. האור לא אידיאלי, אבל הסיטואציה כל כך אינטימית, שאני מרגיש שזה רגע מכונן. אני מצלם וחש בשמחה, וואוו איזה תמונה.

יותר מאוחר הצילום מזכיר לי ספרי צילום שגדלתי עליהם בבית אמי הציירת ליאורה ואני נזכר שחבר יקר קרא לי פעם "בורא געגועים שכמותך", ציטוט משיר של משה מאיר. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל עבורי צילום היחד שלהם שנוצר זרק אותי לצילומי החיילים האמריקאים ששבו הביתה בסיום מלחמת העולם השנייה. זו תקופה שעבורי מסמלת את ניצחון הרוח החופשית של האדם על הרוע שבו ואני שמח שכאילו יש לי משהו להוסיף לארסנל של הצלמים הגדולים מפעם.

כשהראיתי לזוג את התמונות החדשות הם מאוד שמחו והעצימו את חווית המפגש שנוצר לרגע. עבורי כל מפגש וצילום הוא התנסות מרתקת במרחב המורכב של מערכות יחסים. אני חש שכמו בהרבה תחומים בחיים, בהם הכל משתנה, גם בצילום יש יכולת להגדיר מושגים מחדש - מה מותר ואיפה, מה פרטי ומה ציבורי. איך פוגשים, מדברים, מבקשים רשות. איך יוצרים תנאים מיטיבים ליצירת אמנות שיש בה שיתוף כבוד האדם ו"יחד".

לימים, כשהכנו תערוכה בסינמטק תל אביב על דימויים קולנועיים, בחרה רעייתי תחיה, שאצרה את התערוכה, את תצלום הזוגיות השני וזה שימח אותי מאוד. 


האם צילום הוא לא הוצאת דבר מהקשרו? 


  לתערוכה שמתקיימת כעת במוזיאון ארץ ישראל בחר האוצר ג'ואל קנטור את תמונת הנפרדוּת הראשונה. התמסרתי לבחירה שלו, תוך שאני חווה שמחה אחרת, שמחת הגילוי. עבודה עם אוצרים שונים פותחת זוויות התבוננות שונות, הכרות עם עולם שלם, שלהם, שלא הכרתי, שמהדהד לעולם שבי, שגם כן לא הכרתי.

עכשיו כאן, במרחב התצוגה של הטור, אני מאחד שתי תערוכות לתערוכה שלישית שיש בה מילים, אבל בעיקר את שני הדימויים. נוצר סיפור חדש והתוצאה מאפשרת למתבוננים לקבל חוויה מגוונת.
המהלך הזה מזכיר לי שוב כמה המציאות היא דבר דינמי, חי ומשתנה, שתלוי בהקשריי המתבונן בה. האם צילום בכלל הוא לא הוצאת דבר מהקשרו? לרגעים נדמה לי שהעולם שאנחנו רואים הוא כל כך אישי וסובייקטיבי שאין כמעט סיכויי להבין האחד את השני.

ולרגעים ההבנה שצילום הוא הנצחה של פיסת מציאות, ניתוק של קטע מתמונה רחבה, מאפשרת להבין שכמו בצילום גם בחיים הכל תלויי הקשרים.

וכך, ההבנה העמוקה שכל מילה שנאמרת על ידי האדם שמולי יש מאחוריה עולם הקשרים שלם שלא בהכרח תואם את עולם ההקשרים שלי, עושה לי טוב מעבר למהלך היצירתי של הצילום.
היא נוסכת בי תקווה שיש אפשרות לשיח אחר ומיטיב.

מתוך הטור  שלי עדשת רוח בורא געגועים  nrg "מעריב"

יהודית קונפורטי:
"הכתבה הזאת באמת פותחת עוד צוהר להבנת הדרך שלך, שהיא לא חד משמעית , במובן של מה "מותר" ומה "אסור" לעשות כשאתה מצלם. כל היופי שלך ושל המצולמים יוצא דוקא ברגעים הספונטניים האלה. אני אוהבת מאד!"

יום חמישי, יוני 09, 2011

טיול חג של פעם

איתן ויאיר שורי אילה יעלי
  שיר שנגע בי.
וְכָךְ
לָקַח לִי
שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת
עַד שֶׁהֵבַנְתִּי,
כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת
וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים,
וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי
אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אֹשֶׁר
לְלֵב הָאָדָם
(טהא מוחמד עלי)

                            מתוך  פוסט  מרגש של אסתי סגל "במחשבה שניה"
 מתוך תגובות לפוסט עצמו  : "הפוסט הזה לא בא לדבר על חתירה לשינוי.
 הפוסט הזה מדבר על קבוצה (אחת מני רבות) של אנשים מבוססים שהתרבות היא כמו אויר לנשמתם, שמייצרים לעצמם אירועי תרבות משלהם כי יש להם אפשרות.
 המרתק במקרה הנוכחי שיש כאן חבירה גם לאמירה של סובלנות ורצון להכרת הצד השני."
אסתי סגל



"תמונה מקסימה ומרגשת של רגע חולף בחיים"  .מאיה

"איזו תמונה מרגשת. הצורה בה מחזיק יאיר את איתן ואיתן את אחיו מרגשת אותי מאוד,
 מכיוון שהוא מגונן בו בעת שהוא משחרר. ואיזה חיוך". דודו

יום רביעי, יוני 08, 2011

"לשיר שירה" ערב שירי משוררים צוותא -רימון

הלכנו לראות אמנים צעירים מחכים נרגשים להופיע.
הלכנו לראות חברים יקרים מתן ויונתן דקסל אחים מוכשרים שחוברים להם יחד יותר ויותר על הבמה .
מתן רקדן מחונן אמן שחובר כעת לשורשי המוסיקה שבנפשו כתלמיד  שנה ראשונה בביה"ס רימון .
 פגשנו  גם את חבריו קבוצה צעירה של אנשים מוכשרים תלמידי רימון ואמנים צעירים נילווים שהרימו ערב נפלא.
 דיאלוג חי מרגש ומפעים בין טכסטים שהם בחרו למוסיקה ועיבוד שכתבו וביצעו.
 רסיסי רגעים מצולמים.


יום שלישי, יוני 07, 2011

תמר קפסוטו מעורב רגשות Tamar Capsouto Mixed Feelings




תמר קפסוטו חברה יקרה . זמרת ויוצרת מוכשרת ואמיצה ,בימים אלה מייסדת את אגודת אמני הרחוב.
 המשרד שלה בפייסבוק ,והלב שלה , כל תשומות הלב שלה, לעשות כך שתהיה הכרה וזכויות וכבוד ופרנסה לאמני הרחוב. תמר מעוררת בי השראה בדרכה הנחושה והיצירתית לממש את רצונה שהוא כבר כל כך לא פרטי.

לצפייה בכתבה מי הם נגני הרחוב? בערוץ 2 הקישו
©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com