כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום שלישי, נובמבר 30, 2010

הביט האנושי: עדשת הרוח של נינו הרמן,למעבר למדור הקישו



הביט האנושי: עדשת הרוח של נינו הרמן

להיות בנאדם זה אומר שיש לכל הגוף, לכל הראש, לכל המנגנונים, יכולת לפעום. ולנו יש אחריות לכך שישמעו את הביטים האלו ברחבי הרשת האנושית.
בשביל זה אני מצלם אנשים

אחריותו של כל אחד מאיתנו לפעום. כל הזמן לפעום, כמו הדופק של הלב. עוד פעימה ועוד פעימה, כמו לחקות את קצב הטבע שאינו נח. מובן שהלב שלנו פועם בטבעיות גם כשאנחנו לא שמים לב, אבל להיות בנאדם זה אומר שיש לכל הגוף, לכל הראש, לכל המנגנונים, יכולת לפעום. יש לנו אחריות שישמעו את הביטים שיהדהדו אל תוך הרשת האנושית. פעימה של כל אחד יכולה להיות דבר מאוד גדול, משהו שעומד בבסיס הערבות ההדדית, ההסכם הלא כתוב שלנו לפיו אנחנו משפיעים זה על זה, גם בפעימות לב קטנות וכביכול אישיות.

אני מסתובב ברחובות פלורנטין כבר למעלה משנה, מחולל ריקוד מופלא עם אנשים לא מוכרים. בכל פעם אני מכיר עוד ועוד שמות, עוד ועוד פנים. החיים בפלורנטין פועמים כל הזמן. אנשים באים, אנשים עוזבים, מישהי אפילו אמרה לי שיש מין מסלול חדש כזה, של הצעירים. זה הולך ככה: צבא, חו"ל, פלורנטין, ורק אחרי פלורנטין מתחילים החיים.
התבגרות מסדר אחר. ובאמת, בחוויה שלי זו שכונה אחרת. קצת קיבוץ, קצת הודו, ובעיקר חוויה של בית. אִם תל אביב היא צעירה, אז פלורנטין היא בירת הצעירים. אבל לא צעירים מנוכרים, צעירים עם לב פתוח ומזמין. אני יורד לצלם שם כמה פעמים בשבוע, והפרויקט הזה ממלא אותי שמחה בכל פעם מחדש. יש לי זכות להציץ, לשים את הלב שלי ברחוב אחד, בעיר אחת, ולאט לאט מצטברות תמונות שמספרות לי סיפור שהוא גם תקופתי וגם על-זמני. בכל צילום, בכל מפגש, אני חש את הלב שלי פועם - וזה מרגש אותי לחוות בשכונה הזו כל כך הרבה חיוּת, תשוקה, שמחת חיים ואנושיות. רגעים קטנים של כל אחד, רגעים של מפגשי לב.

לא בני זוג. הילה וכפיר בפריים כביר צילום: נינו הרמן
את הילה פגשתי בבר קטן בשכונה. צילמתי אותה הרבה, כי יש בה משהו מאוד פשוט, נוגע ואמיתי. ערב אחד, בזמן שתערוכת צילומים שלי על פלורנטין הוצגה בגלידרייה שמעבר לרחוב, הלכתי עם הבן שלי לצלם סרט קצר על התערוכה. פגשנו את הילה זוהרת מתמיד, ושאלתי אותה לדעתה על הצילום שלה, שתלוי שם. הצילום תפס רגע ביום קיץ לוהט, בזמן שהיא וכפיר מהסושי הסמוך מנסים להתקרר בפתח הבר מתחת למאוורר תקרה שאינו נראה בתמונה. זו תמונה שאני מאוד אוהב. התשובה הפשוטה והנוגעת שלה מאוד ריגשה אותי: "מאוד אהבתי... זה נראה כאילו כפיר ואני בני זוג. חוץ מזה, יוצאת ממני חושניות שלא ידעתי שקיימת בי." גילוי הלב שלה, פעימת החיים שלה, האומץ והפשטות שחשפו איזו אמת כזאת, ככה מול המצלמה, בתום ובשמחה, בשיתוף פשוט, כל אלו מאוד ריגשו אותי. אני מאמין שצילום שבא ממקום פשוט, שרוצה להיטיב, שרוצה לשמח ולהכיר, יוצר אדוות הנוגעות במעגלי חיים של הרבה אנשים.

בחוויה שלי, כל אדם שמסכים להצטלם ומאפשר לי להביא את תצלומו בגלוי, ככה פשוט, כמו מרחיב את עולמו ואת עולמי. ומן הסתם, עולמות נוספים של אנשים רבים. זה נראה מעשה פשוט וקטן, כאילו מה זה כבר "להסכים להצטלם", אבל בחוויה שלי משהו מופלא מתרחש בהסכמה הזו. זה לא רק אקט הצילום, אלא העובדה שאנשים מתמסרים למפגש, מוכנים שיראו אותם, שיוציאו מהם דברים שהם לא ידעו שקיימים בתוכם. הצבע הזה, המפגש הזה, הוא אחת החוויות החזקות של השכונה המופלאה הזו, שמאפשרת לכל יצירת הלב הזו להתרחש. עבורי זו ערבות של פעימות לב, שחוברות להן ומביאות ברכה למרחב המורכב שבו אנו חיים.
נינו יקירי




הילה:,
"זה מרגש אותי כל פעם מחדש לראות את התמונה הזו, זה מחזיר לתקופות טובות שלנצח אזכור
ושבזכותך ממשיכות להתקיים,המאמר כל כך אמיתי ונכון וזה ממלא לי את הלב באמת,,,

 
חוה מאמו:
"היי נינו מאוד נהנתי מהמאמר שכתבת,מעשה אומן אתה עושה כשאתה מחבר את האני הפנימי הרגיש והפועם שלך אל עסוקך ומקצועך ומחברם כה יפה בחבלי הערבות ההדדית ,יישר כח"/

יום שבת, נובמבר 27, 2010

אורי אבני ולהקתו מופע חזרה במועדון הנוער בנטף

 ערב שישי  במועדון הנוער הרב שכבתי  בנטף ,רגעים של לפני...וצילום חזרה  של הרכב אורי אבני לפני קהל צעיר.
 חברי ההרכב: ערן זמיר-נטף  גיטרה חשמלית, גלעד אברו: קונטרבס, אמיר ברסלר: תופים, ליאור טלמור: פסנתר.

הרכב הופיע עם חומרים מקוריים המשלבים השפעות של ג'אז ישראלי, ופוסט רוק דוגמת סיגר רוס ורדיוהד.












    נינו שלום
    תודה רבה על התמונות הנהדרות האלו.
    אורי אבני.


יום שישי, נובמבר 26, 2010

אורן והלן מפגש בגדליאל פלורנטין הרצל.







   " נינו הרמן אתה אדם מוכשר תמשיך להנציח את הרגע התרשמתי לטובה מהאתר שלך"

    אורן עקיבא הפנתר השחור .

יום רביעי, נובמבר 24, 2010

אילה קפה גורג-ריכוז ושקט מעוררי השראה.

צהריים , קפה גורג ,  בחוץ עוד נמשכת המולת הצהריים, ובפנים אילה לומדת בע"פ תפקיד מ"תמול שלשום "
של עגנון  לעיבוד של פנינה גרי. נענתה בשמחה לבקשה שלי לצלמה, רגע אחרי נכנסה  לריכוז ושקט מעוררי השראה.


יום רביעי, נובמבר 17, 2010

עדשת רוח "יש דיבור : הייד פארק מאולתר בלוינסקי" למעבר למדור הקישו


יש דיבור: הייד-פארק מאולתר בלוינסקי
הצלם נינו הרמן נקלע להייד-פארק מאולתר ברחוב לוינסקי בתל-אביב. אנשים שכבר לא מחכים למנהיג שינאם בכיכרות עומדים על שלושה ארגזים, ומדברים פשוט. עדשת רוח
17/11/2010 14:33 תגיות: חנניה הרמן,פלורנטין .


מבין השאלות הלא פתורות, אחת הגדולות שבהן נוגעת לטבע האדם בהקשר החברתי שלו. האם אנשים בעיקר מבקשים להתחרות זה בזה, להרוס זה את זה ולהרוויח כמה שיותר זה על חשבון זה? ואולי האדם הוא יצור חברתי, השואף להתחברות ולעשייה משותפת ומבקש לעשות טוב ביסודו, להשתלב ולהשפיע בשדה החברתי בו הוא חי ויוצר?

לפני כמה שבועות, בתום יום ארוך בתל אביב, נתקלתי באקראי ברחוב לוינסקי פינת נחלת בנימין ב"הייד פארק" שכונתי תוצרת כחול לבן. אנשים שכבר לא מחכים למנהיג שינאם בכיכרות אלתרו במה קטנה משלושה משטחי ארגזים. מתוך הקהל עלו ובאו הדוברים והנגנים. מדי שבע דקות עלה מישהו אחר. כולם שווים, אין אדם שולי, הטוב האנושי נישא באוויר.

ואני? אני מסתובב ומצלם, מרגיש בבית. מתיידד מהר עם הקהל והרחוב. לצד העייפות של סוף היום אני חש בשמחה שמפיחה בי חיים. זה מדהים עד כמה השמחה לבוא בין אנשים ולהיות חלק מהם מעוררת אותי. מאז שחזרתי לצילום אני חש שינוי עצום בתדר שאני מביא למפגשים אנושיים, בהם אני על תקן צלם. פעם הייתי רק המתבונן. היום יש בי רצון עמוק להשפיע, ליצור. שהיצירה הזו, שנובעת ממקום פשוט בתוכי, תיגע בלב אנשים רבים ותעורר גם בהם רצון ושמחת יצירה לעשות את הדברים שנובעים מהלב שלהם. שאנשים לא יחיו על פי מה שראוי ומה שנחשב, אלא פשוט על פי טבעם. כשאדם פועל על פי טבעו, גם התחרות והקנאה פוחתות כי כל אחד חווה שהוא יחיד סגולה, ובמקום להשוות הוא מתחבר להשראה שהוא מקבל מהאחר.

הנה בחורה עולה להקריא שיר, ככה פשוט. רגע קודם ראיתי אותה בקהל. חיפשתי הזדמנות לצלם אותה ולא הלך לי: היא עמדה בצל. עכשיו היא עולה, עומדת זקופה ומקריאה. ברחוב מסתובב יוסף. איש גדול עם פנקס קטן ביד, תר אחרי משתתפים פוטנציאלים. נראה שהוא המניע את ההתרחשות. הנה הוא מתקרב אליי. "בוא תעלה, תדבר, שבע דקות" - הוא כמו משדל אותי. יש בי פיתוי גדול לעלות. "פעם אחרת", אני אומר לו, ובתוכי עולה קול פנימי שמסביר את הסירוב: "יש בי עייפות ואני, הרי, מכוון לצלם...." לצד זה עולה קול נוסף, שאומר: "איך אתה מוותר על ההזדמנות להשפיע? שבע דקות זה עולם ומלואו, זה מספר שמזכיר את בריאת העולם". 
                                                     הנה בחורה עולה להקריא שיר, ככה פשוט צילום: נינו הרמן


"פעם אחרת?", חוזר יוסף ומנסה. "עכשיו זה החיים", הוא אומר, וכמו דוחף אותי לעלות, מבקש ליצור בי מוכנות. מה קורה כאן? אני שואל את עצמי. מעט פעמים ביקשו ממני, כצלם מתבונן, להשתתף בחוויה המצולמת. זה מדהים איך הוא מזהה את הרצון העמוק שלי להשפיע. או שאולי אני נסחף ומייחס לו חוש נבואי, בעוד הוא פשוט באג'נדה שלו למצוא דוברים?


אני מבין שזה כל הזמן המשחק הזה, בין הפשוט, ה"כאן והעכשיו", לבין הרצף של החיים, תובנות של "מאין אני בא ולאן אני הולך". בחירה ביכולת להתבונן לעומק הדברים. להיות חלק מהם, או להישאר מעל ההתרחשות, מחוצה לה. ובינתיים, באוויר, עולים דוברים שמדבריהם עולה תחושה של רצון כן להביא את דברם. רחוב קטן בדרום
תל אביב, יום חול, אנשים צעירים, מבוגרים, שבאים לדבר, להקשיב, להשפיע זה על זה.

לרגע נדמה לי שנוצר כאן יחד אחר שאין בו את ה"איש איש לנפשו", אלא ערבות של בני אדם שמעצימים איש את רעהו, לא בגלל שיקבלו משהו מזה אלא בגלל שזהו רצון. בזעיר אנפין מתחולל פה חזון אחרית הימים, רגע שעבורי מסמן פוטנציאל עצום שיש לנו, כחברה, להקשיב ולכבד אחד את השני.

אני מתבונן בהתרחשות הזו, על השקט שבו מתנהל הערב, על הכבוד שיש ברחבה לדוברים, לנגנים, על היחד שנוצר. מדי שבע דקות מתחלף גם התדר. תנועות קטנטנות יוצרות אותו, הזדמנות שווה לכל אדם להשפיע, להביא מהשפע שלו. לא יודע מה יהיה על השאלות הגדולות, אבל בינתיים יש יופי של התרחשות.




יום שבת, נובמבר 13, 2010

גלריה חנינא פתיחת תערוכת מכירה להבטחת המשך פעילותה .





נפתחה תערוכת מכירה לצורך כיסוי הוצאות גלריה חנינא והבטחת המשך פעילותה.  בגלריה החוגגת בימים אלו שנה של פעילות אמנותית אינטנסיבית, מוצגות עבודות של עשרות אמנים, וותיקים ומוערכים לצד צעירים ומבטיחים. התערוכה תימשך 10 ימים .



יום רביעי, נובמבר 10, 2010

רבקה ויהושע אשכנזי

ברחוב ידידיה פרנקל  פגשתי השבוע  את רבקה ויהושע אשכנזי, מפגש מרגש שכמו מחזיר אותי אחורה לזמנים אחרים ,"...צילמו אותנו כבר המון ,בטח שאתה מוזמן לצלם ", רבקה  עם סכין ארוך מנקה מקרל חותכת אותו לנתחים קטנים,זה מפעים את הלב לראות זוג קשישים שמנהלים את המקום בתשומת לב של פעם . יהושוע מסיים לסדר את הלחמניות ,פורש לקרוא עיתון , רבקה ממשיכה להכין את החנות  הקטנה לקראת הלקוחות של  אחר הצהריים.






שלום נינו , קוראים לי גלי - גלית, בפעם הראשונה שראיתי את הצילומים שלך זה היה די מזמן בפייסבוק, והפעם החלטתי לכתוב לך בגלל הצילומים שלך של רבקה ויהושע אשכנזי.

אני אוהבת את הצילומים שלך, וכמובן היית הצלם של פרס, אז זה בכלל כבוד גדול.
אני מאוד אוהבת את פרס ומעריצה מושבעת שלו, בשבילי הוא מנהיג דגול, אדם חכם מאוד, שנון, מצחיק, וגם אני מרגישה שהוא כמו סבאלה.
מאז שנתקלתי בצילומים שלך בפייסבוק אני מסתכלת כל כמה זמן לראות מה חדש... והפעם ממש אהבתי את ה"אשכנזי".
דרך אגב, גם המשפחה שלי אשכנזי...


הצילומים הפעם מראים ממש את החיבור ביניהם, ממש את התחושות שלהם, את המחשבות שלהם כיחיד וכזוג, זה ממש מדהים שהצלחת להעביר את זה בתמונות האלה, כל כך יפה.
אני מרגישה את החיבור ביניהם, את הזוגיות המשותפת ואני מצליחה לראות דרך הצילומים את הכבוד ההדדי שלהם אחד לשני, את הנתינה של השקט אחד לשני.
ממש מקסים וככל שאני מסתכלת בתמונות האלה, כך אני אוהבת אותן יותר ויותר.
אלה הצילומים שהכי אהבתי שלך. לא יכולתי להתאפק ולא לכתוב הפעם.


לא יצא לי לראות את התערוכה שלך בפלורנטין, לא ידעתי עליה. אני חושבת שראיתי פרסום שלך בפייסבוק אחרי שהתערוכה שלך התקיימה, דיברו על התערוכה ואז נכנסתי ללינק והגעתי אל האתר שלך.
אני שמחה שיצא לי לכתוב לך, אחרי ה"אשכנזים" לא יכולתי שלא להחמיא ולהגיד שזה מקסים, הם בטח בולגרים, הם נראים בולגרים.
  אשלח לך הודעת חברות בפייסבוק, שתדע מי פתאום כותבת לך מייל משום מקום.
כל טוב,  תודה, גלי.



יום חמישי, נובמבר 04, 2010

עדשת רוח "פרֵיים טיים: נינו הרמן מתעד את הדמיון" למדור הקישו.

פרֵיים טיים: נינו הרמן מתעד את הדמיון

הדמיון, למרות השם המבטיח שלו, מאד מוגבל. זה משום שהוא יושב על המוּכּר, מגיח ממעמקי התודעה האוטומטית שלנו. המציאות, לעומתו, אינסופית. ואם ככה, מיהו האיש שנתפס בפריים?
נינו הרמן
3/11/2010 11:50 תגיות: חנניה הרמן,פלורנטין.

ידוע לכל שהמציאות היא מעבר לכל דמיון, אבל למה? בגלל שהדמיון, למרות השם הקסום והרחב שלו, הוא מאוד מוגבל. הוא יושב על המוּכּר, הוא מגיח מהתודעה האוטומטית שלנו בעוד שהמציאות, שמגיחה מעצמה, היא אינסופית, רחבה ומשתנה כמו גווני האור.
כל יום אני יוצא לרחוב כשאני סקרן לחוות אותו, על אנשיו ועל מה שמתרחש בו. ברור לי שיש לי ראייה משלי, ולמרות זאת נראה לי שכולם רואים מה שאני רואה. אני חוזר לאותם רחובות מוכרים של פלורנטין שהתיידדתי איתם, בדרך שעשיתי אין ספור פעמים, ומנסה לגלות דברים חדשים. העיניים מדלגות על השגור והמוכר, מחפשות התרחשות אנושית. אני בנסיעה איטית בדרך שלמה, לפניי רוכב איש על אופניים גבוהות מאוד, כאלו שלא ראיתי עוד. הוא מסקרן, נראה טוב, יופי של צילום.
אני עוקף אותו, מתקדם כברת דרך נוספת, חונה ומחכה. חלק מהמיומנות של צלם זה לצפות קדימה מהלכים, עם הסיכון שזה לא יתרחש ועם הסיכוי שתספיק למצוא זווית נכונה לרגע. אין הרבה זמן, הוא חולף על פני, צילמתי. בתחושה לא צילום גדול. אני מסתכל בתמונה שמופיעה במסך שעל גב המצלמה. זה הכיף של הדיגיטל: יש תוצאה מיידית. הצילום בינוני, אבל מעניין.

מראית העין שלו, רוכב בלי חולצה בסוף יום, לקחה אותי לדימוי הפועל הרוסי שיצרתי לי בראש צילום: נינו הרמן
  לדמיון יש דרכי פעולה משלו, ובראש כבר יש לי סיפור על האיש. נוכח בי דימוי של פועל בניין רוסי בסוף יום עבודה, ותוך שניות זה כבר יושב בי כאילו זאת היא המציאות. בלילה, כשאני מעלה את התמונה לבלוג ומחפש איך להכתיר אותה, אני מספר לתחיה, רעייתי, ומתחבר דרכה לעובדה הפשוטה, שבעצם אני לא יודע דבר וחצי דבר על האיש, על רוכב האופניים הזה ש"תפסתי" בעדשה שלי, וממקום פשוט עולה הכותרת: "בדרך שלמה בסוף יום".

בתהליך הזה, של צילום הרחוב, אני לומד כל פעם להסכים להשליך את אותו ביטחון שראיתי בעיניים שלי, ש"ככה זה". צילום כאילו עוסק בלראות מה מתקיים. ראית, צילמת, הכול ברור, גלוי ונוכח.

והנה, כמה ימים אחר כך צילמתי זמרת צעירה. במענה שלה לתצלומים ששלחתי לה במייל, היא מספרת בשמחה שנכנסה לבלוג שלי וראתה חבר שלה, במאי, שחקן, מורה - ואצלי הוא גם רוכב על אופניים. ווואוו, זה ממש לא מה שראיתי בעיני רוחי, ורק ברגע ההוא נפל לי האסימון שעדיין ממש לא שחררתי את דימוי הפועל הרוסי שיצרתי לי בראש.
מראית העין שלו, רוכב בלי חולצה בסוף יום, לקחה אותי להקשרים הפרטיים שלי, אפילו שהודיתי שאני לא יודע עליו מאום.
שמחתי על היחד הזה, שאיפשר פענוח של חלק מפאזל ענק שנקרא "חיים". רשת מופלאה של קשרים והקשרים, המאפשרת להבין עוד ועוד. שמחתי גם שהכנסתי שותף סמוי אל תוך הלבד שלי, שהתייעצתי, שנפתחתי, שהייתי מוכן להסכים שמה שדמיינתי זה לא ההקשר היחיד. כשבא הפענוח המרתק, דרך הדיאלוג של הביחד בבלוג, שוב למדתי שההיצמדות שלי אל מראית העין מיועדת לאפשר לי, בסופו של יום, את החוויה השלמה שבה אני לא יודע דבר וחצי דבר על האחר.
שוב למדתי, הרגשתי, עד כמה המציאות היא מעבר לכל דמיון. הבנתי עד כמה המפגש - וזה יכול להיות כל מפגש, עם טקסט, עם צילום או עם בן אדם אחר, כל אחר – הוא בעצם הזדמנות שלי לפגוש את עצמי. שוב חוויתי שהעולם הזה שאני "רואה" מורכב מאינסוף שכבות, הקשרים ואמונות, וכל מה שנותר לי זה לשאוף לדעת את עצמי, את מסעי ואת רצוני, וכי לשם עליי להפנות את תשומת לבי.


 מצחיק

האיש על האופניים הגבוהות, 08/11/10 01:36
"ואני בכלל הייתי על האופניים והייתי בדרך לפגישה ורציתי להיראות יצוגי אז הורדתי את החולצה כדי שלא להגיע ספוג בזעה לעבודה. ובסופו של דבר צולמתי ללא חולצה נו מילא הכל נחשף בסוף האדם מתכנן ואלוהים צוחק...
אבל אהבתי את דימוי הפועל הרוסי ".






©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com