כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום ראשון, יולי 28, 2013

בדרך הביתה

זורק מבטים בדרך הביתה 
ועל הדרך שואל האם זה דוקומנט או מעשה אמנות.





 פיי  שפירו :"המבט נשען על הנעליים הידיים על הגב.



בדרך הביתה מצלם , מאין אני בא , בחיבור בין צילום לכתיבה או בסוף יום חוזר לנטף 
בדרך הביתה צמד מילים מעוררות ,זה אמיתי , ברגע שהגיתי אותן 
חווה התבוננות אחרת , פתאם מה שקיבל אתמול רק מבט מנומנם
נהיה מענין עד כדי צילום. 

כל פעם מחדש אני נפעם עד כמה המילים בוראות מציאות.


יום שישי, יולי 26, 2013

אביגיל ומיכאל גרץ אב ובתו שיח בתיאטרון בחצר נטף .

  אז מה  היה לנו  ערב של אב ובתו בחסות  הספר "בת של רב " אביגיל גרץ
משוחחת עם אביה  הרב מיכאל גרץ ,  ובין לבין הופיעה שרה  
פיי שפירו באיכות של תפילה בעוצמה וברוך באומץ שחבר למעמקי לב חשוף .
הנחתה  בתבונה וענין רב אביגיל דגן חדד חברה שאיפשרה לאב ובתו לגעת ברובדים שונים
היתה התפלפלות רגשית  ספרותית  מדרשית ונשאלה שאלה האם מורדת או ממושמעת
ומן הסתם גם וגם והחיפוש אחר הזהות נמשך ואולי הכתיבה תחזור ,עוד חוזר הניגון
 המאפשר לסופרת לעצב את סיפורה. נכחנו ולרגעים צילמנו
ונהיננו גם מהדיבור של איתן יעקובוס שחלק את שאהב בעינים של פסיכולוג
ומנגינתם של אייב דורון תופים  ואיתן הרמן חליל נאי.
נמנמנה בשקט וכמו פינתה להוריה את הבמה שירה הקטנה  בת של  בת של רב.










יום רביעי, יולי 24, 2013

חום יולי אוגוסט של תל אביב

זה לא צילום חם מהתנור,
יש בו את חום יולי אוגוסט של תל אביב ,
פלורנטין , ב"צהרי היום
עכשיו הוא גם מוצג בעזריאלי,
כחלק מתערוכת אורבניקה.
בגלריה בקומה 3
 

יום ראשון, יולי 21, 2013

איריס ארז " דימויי עכשווי מתפרק לאיטו" תיאטרון בחצר נטף.

כמו ציור של לוחם יפני , או ריקוד בוטו , או "דימויי עכשווי שמתפרק לאיטו " מצאתי עצמי עובר תהליך תוך כדי הריקוד של איריס מצלם רגעים שפעם דילגתי עליהם , מעיז להראות רגעים חדשים עבורי .

יום שישי, יולי 19, 2013

איריס ארז לקראת מופע בתיאטרון בחצר בנטף .


הלכתי לצלם את איריס ארז חברתי היקרה אמנית מוכשרת בחזרות,לקראת המופע שלה
בתיאטרון בחצר בנטף,במוצ"ש.  







יום חמישי, יולי 18, 2013

עינת ויונתן מפגש בפלורנטין


.... נפגשנו בפלורנטין הלילה ....סיפרו שמתחתנים עוד חודש ...
עינת ויונתן מזל טוב

יום רביעי, יולי 17, 2013

"תל אביב ברלין במעבר" -להתבונן לרגע אל תוך התמונה הזו שבראנו כאן יחד.

עכשיו, אחרי שפירקנו את התערוכה, אפשר להתבונן לרגע אל תוך התמונה הזו שבראנו כאן יחד.
לחזור לתחושה שהסיפור המופלא של "תל אביב ברלין במעבר" תם ולא נשלם.
הכול התחיל בחלום להציג את תל אביב בחו"ל. בניו יורק, בברלין.אולי גם וגם.
הפלגתי במרחבי הדמיון, התחברתי שוב לאמי, ילידת ברלין ולסיפוריה על ילדותה בעיר הזו.
וגם לחברים יקרים במנהטן. עלה בי רצון עמוק להציג שם, מעבר לים ולאוקינוס, את הצילומים מכאן.
חלמתי אבל לא מיהרתי. המשכתי לבנות כאן את גוף עבודות. כל צילום, כל דימוי, מקפל בתוכו מפגש, סיפור חיים, חוויה. רחובות תל אביב על צעיריה מושכים אותי שוב ושוב. זו תקופה מאד מיוחדת בחיי.
אני יוצא לצלם ללא הזמנה, בלי התחייבות, אין לוח זמנים. עם מעט מושג מה ייצא לי מזה ואת מי זה יעניין.
 נשאר נאמן לפעימת הלב, לשמחת המפגש, לחופש היצירה.
הבלוג והפייסבוק מאפשרים לי את הנגיעה היומית בעולם שסביבנו.
 הרבה מההתרחשיות בחיי אני חי יותר מפעם אחת. פעם במציאות, בהתנסות עצמה. ופעם נוספת כאשר אני חוקר, מחבר, מתנסח, מבין מה בעצם התרחש, משתף וגם אז זה לא נגמר.
 כל משוב שאני מקבל מעורר מחשבה נוספת. התנועה איננה פוסקת.
 כל פוסט, כל מפגש, מותירים אחריהם שובל של רעיונות, הקשרים, מערכות יחסים, קשרי ידידות.
 וכל תערוכה היא אצירה מרתקת, חיבור אנושי של יוצרים שמבקש אמון והתמסרות כדי לפגוש את החדש.

"עכשיו, אחרי שפירקנו את התערוכה, אפשר להתבונן לרגע אל תוך התמונה הזו שבראנו כאן יחד."


"חלקי בתערוכה הקבוצתית הזו כלל 50 דימויים, סצנות של אנשים צעירים שנמצאים ב"מעבר" כאן בדרום תל אביב, באותה סביבה שבו הוצגה התערוכה בבית בנימיני ברחוב העמל."

בקיץ שעבר הגיעה ארצה לביקור מברלין האמנית הדמוט ביטיגר.
בארוחה בנמל יפו סיפרה לעמוס, חבר של בני איתן, על רצונה להציג בארץ תערוכה יחד עם אמן או אמנית מקומיים.
כחלק מיצירתה פוגשת ביטיגר בני לאומים שונים בברלין ומציגה להם את השאלה "האם ברלין היא עיר המאפשרת ומקבלת שונויות או משמרת נפרדות". עמוס סיפר לה על מהות היצירה שלי והפנה אותה לבלוג הצילומים.
 היא אהבה מאד את מה שראתה. אחרי יומיים, אחרי טיול בוקר בנוה צדק פגשה  לראשונה את רונית צור, מי שתהיה אוצרת התערוכה המשותפת שלנו.
גם לרונית היא סיפרה על רצונה להציג כאן, ועל התמונות שראתה בבלוג שלי.
גם רונית צללה לבלוג, שם מוצגות תמונות משלוש שנים של עבודה. מכאן התגלגלו הענינים מהר לכדי מפגש ראשון להקמת התערוכה שקיבלה את השם "תל אביב ברלין במעבר", שבה הציגו יחד אתנו גם טליה טוקטלי ועינת כהן.
 "ארבעה אמנים מתחומי יצירה שונים", כך הציגה אותנו רונית, "הנוגעים במכלול המשמעויות של היות מהגר הנודד לעיר חדשה". חלקי בתערוכה הקבוצתית הזו כלל 50 דימויים, סצנות של אנשים צעירים שנמצאים ב"מעבר" כאן בדרום תל אביב, באותה סביבה שבו הוצגה התערוכה בבית בנימיני ברחוב העמל.
על העבודות האלה אמרה האוצרת רונית: " המיצב הצלומי של נינו נמצא בין אמנות לדוקומנטציה ומעביר את דופק החיים בעיר... עשרות הצילומים של סצנות חיי יום ולילה של קבוצות אתניות שונות כמו ממפים את דרום העיר תל-אביב. יכולתו של נינו להיות נוכח, יחד עם רגישותו וכבודו לפרט, מאפשרים לו ליצור מעין מסמך תיעודי אותנטי ואמין". בשבת , בתום שלושה חודשי תצוגה מוצלחים ומעניינים סגרנו את התערוכה.

טליה טוקטלי ויאיר גרבוז 
 עבודתה של הדמוט - "כחלק מיצירתה פוגשת ביטיגר בני לאומים שונים בברלין ומציגה להם את השאלה "האם ברלין היא עיר המאפשרת ומקבלת שונויות או משמרת נפרדות"

 ביקור  ראשון של שירה נכדתנו בתערוכה 

מימין:  הדמוט ביטיגר ,עינת כהן, טליה טוקטלי, ורונית צור 

התגובות בשיח הגלריה ובספר האורחים חשובות לי מאוד: זה חלק מהמשוב המתמיד, מנקודת המבט החדשה שמעוררת מחשבה. שמחו אותי אנשים אמרו לי שלא ידעו האם כל העבודות שלי צולמו בתל אביב או יש גם מברלין. בהתכוונת שלי כצלם יש תמיד רצון ליצור דימויי שלצד היותו דוקומנט יהיה בו גם ערך אמנותי מוסף, כזה שמוביל את המתבונן למרחבים לא מוכרים.
 הנה כמה מהדברים שנכתבו בספר האורחים, משובים שלא רק נגעו לליבי אלא גם עוררו אותי למחשבות נוספות על התצלומים.
"תערוכה זו לא היתה יכולה להגיע לעולם אם זה לא היית אתה", כתבה נעמי אלון לאחר שיח הגלריה. "מי שאתה והדרך שלך הם אלה שפקחו את הלבבות של המצולמים. במקום להיות אך ורק אובייקטים כמו שמצולמים נראים בדרך כלל, הם בשבילך בני אדם כמוך, לימודי סבל, ולכן הם מכניסים אותך אליהם בקלות. הם חשים שבאת להיות שותף לא לקחת וללכת... כשאתה מצלם אותם באמפטיה שלך אתה מעריך את ערכם כבני אדם שוווים, מיוחדים ויחודיים, כמו כולנו ולא רק המנקים והמשרתים שלנו מהחצר האחורית שצריך לגרשם כאילו היו חפצים". אני לא חווה עצמי כלמוד סבל , זו לא החוויה הקיומית שלי, כן קושי, עצב. תגובה שכזו מעוררת אותי להפתח לאחר , להבין שהיא אולי מדברת על עצמה , וגם להסכים להיות עם הדברים .
מיכל פתאל צלמת משובחת כתבה שאהבה את הכמות הגדולה של הצילומים שהצגתי בתערוכה. שלום לך נינו היקר, רציתי לספר לך שלפני מספר ימים הלכתי לתערוכה שאתה משתתף בה "תל אביב ברלין במעבר". עמדתי הרבה זמן מול התמונות ונהניתי מכל רגע. "אהבתי את הבחירה שלך לתלות כמות גדולה של אימג'ים, שכל אחד אוצר בתוכו רגע קטן ומיוחד, וכולם, אחד אחד, מצולמים עם כל כך הרבה רגש ועדינות", כתבה מיכל. "אהבתי את זה שמצד אחד הנוכחות שלך כמעט ולא מורגשת בפריימים, כלומר לא קוטעת את הרגע הספונטני, ומצד שני אין תחושת חודרנות, אלא כמעט כמו איזה ליטוף מרחוק, ואחרי שפגשתי אותך אני גם יודעת שזה נובע מהאישיות המיוחדת שלך ומהדרך בה אתה מתעד את המצולמים שלך... אם אני מנסה לסכם לעצמי מה בעצם אני כל כך אוהבת בצילומים שלך - הפשטות הזאת של הצילומים, בלי הרבה התחכמויות ויומרות, ביחד עם כל כך הרבה רגש ומגע עדין. זה מה שכובש אותי כל פעם בעבודות שלך, ולכן היה לי תענוג לראות ריכוז כזה של עבודות שלך במקום אחד. תודה, ומחכה כבר לתערוכה הבאה". שמחתי מאד לשמוע, הקרדיט ל"הצפה" , לריבויי הדימויים מגיע כולו לרונית האוצרת שאצרה מיצג מרהיב על הקירות , אודה שבדמיוני לא ראיתי את היופי , שמח שהתמסרתי והרווחנו כולנו.

עתליה בן כתבה: "אני באמת מרגישה שהמצלמה שלך היא מכחול, צבעים ולוח נקי עליו נרשמות חוויות, תחושות, רגשות וחלומות למכביר. הרגישות והנגישות לאובייקטים שלך מרגשים בכל תמונה מחדש". תודה לעתליה , החיבור למכחול ללוח הנקי לוקח אותי למרחב נוסף באומנות .

אחת המבקרות בתערוכה היתה עורכת המגזין באנגלית ERETZ היידי גלייט, שכתבה על התערוכה וביקשה להרחיב על התצלומים ועלי לגיליון הבא. שאלתי אותה על מהות העשייה שלהם, והיידי ענתה כי "הם רואים עצמם כמפעל חיים ולא כהוצאה לאור רגילה "אנחנו מסקרים את ישראל ההיסטורית והעכשיווית מזה 30 שנה והפכנו כל אבן ואנחנו ממשיכים לעשות זאת כדי להביא למי שמתעניין בארץ את הסיפורים שהופכים אותה למה שהיא בעינינו".
כשהתבוננתי בגיליון קודם של ארץ וטבע והמהדורה האנגלית ERETZ ניכר מאוד שזהו מפעל של אנשים שאוהבים את עשייתם ומשקיעים מעל ומעבר. כיף לפגוש עשייה שיש בה לב ושמחה ואמונה בדרך עם רצון להשפיע .
 בשבוע הבא אמורה להתפרסם שם כתבה מצולמת על העבודות שלי והסיפור שמאחוריהן. הכתבה תופיע גם במהדורה העברית וגם באנגלית, שמנויה נמצאים ב-60 ארצות ברחבי העולם.
הסיפור המתומצת הזה מכיל בתוכו הכרזת רצון שנשלחה ליקום מאז חזרתי לצילום, רצון עמוק שתצלומי מכאן יצאו לחו"ל ויאפשרו לאנשים לפגשו דימויים אחרים של תל אביב והארץ.
 נותר רק לדבוק ברצון לדבר הבא להמשיך בשמחה במלאכת היצירה ולאפשר ליקום לקיים עפ"י דרכו .


"אחת המבקרות בתערוכה היתה עורכת המגזין באנגלית ERETZ היידי גלייט"




יום שלישי, יולי 16, 2013

דימויים שלא הכרנו בילדותנו המוגנת

                         רישום בשחור לבן של אימי ליאורה הרמן, בסוף חייה העזה לגעת ,לחשוף
                    דימויים שלא הכרנו בילדותנו המוגנת – לזכר אחיה התאום הייני שהוצא להורג בשואה.


יום ראשון, יולי 14, 2013

13 ביולי 2013 שבת בתל אביב .

הכל התנקז ליום אחד , סיומה של תערוכה שמדברת על תנועה שינויי מעבר שמבקשים בני אדם כאן בברלין בעולם כולו .
היינו שם עם אחרוני האורחים , פירקנו כך פשוט בעזרת חברים , והמשכנו לעוד התרחשויות
"בורדאל טואטל" רגע לפני עוד מופע בבארבי.. 
ונסענו לחבק את דפני ליף אישה אמיצה ויקרה רגע לפני ההפגנה שנתיים למחאה,.
כל אחד מהצילומים שכאן יש בהם השתקפות של עולמנו , מעבר , שינויי , רצון עמוק להשפיע, יצירה , לב .
בבארבי פגשנו צעירים שמבקשים לממש חלום של עיסוק באמנות לפרנסה.
לא מוותרים על הסיכויי לעשות את אשר הם אוהבים ולחיות בכבוד מיצירתם.
דפני ליף שבאה מעולם האמנות לוקחת את הדברים בענק לעוד מרחב.
היא מיצגת את הלוחמת החולמת שמבקשת ליצור אפשרות לחיים הגונים משמחים , שיש בהם כבוד לאדם באשר הוא.
היא באה מעולם שממשים בו חלומות ,יש לה ידע עצום של לחבר והיא מבקשת להזכיר לנו שהסיכויי הוא לקחת אחריות אישית להשפיע ולחבור ליחד שיש בו מטרה כוון ומשמעות .
הדימויים שכאן כמו המחשבות יקבלו עוד הרחבה בהמשך –שבוע טוב .









 
       ותודה לרפי מן חבר יקר   .


יום שישי, יולי 12, 2013

.."התבגרות של תנועה שלמה"..Danielle Dancy Brachel

 מחר יציינו שנתיים למחאה , המחאה פרצה בין היתר בגלל רצון עמוק של צעירים לשנות את מערכת היחסים
עם השלטון , בקשה עמוקה שיראו אותם את מצוקותיהם , בקשותיהם , שיקשיבו לחלום שלהם .
 עבורו שנתיים ,  המחאה תמשיך , השלטון התחלף,  למד מעט  ,ממש לא התבגר .
לצד זה אותם אנשים צעירים לא נחים ,לא מוותרים , מבקשים לקחת אחריות .
הנה מסמך מרתק של דניאל  שפותחת את הלב על האור והצל איזה יופי .



 Danielle Dancy Brachel:
" אתמול הייתה המשמרת האחרונה שלי בבר-קיימא.
אני לא כל כך בקטע של פוסטים סנטימנטליים אבל התקופה הזו הייתה משמעותית לא רק כי בשבילי היא הייתה כזו,
היא מסמלת בעיניי התבגרות של תנועה שלמה.
כשפתחנו את המקום השתמשנו הרבה במונח "העולם החדש"
"בעולם החדש לא יהיה שימוש בפלסטיק"
"בוסים זה הכי עולם ישן"
"טבעונות זה הכי עולם חדש"

לאחרונה שמתי לב שמטבע הלשון הזה די נעלם.
לפני שנה באמת האמנתי שאוטוטו, ממש מעבר לפינה, ההתפרקות הכלכלית והתרבותית של העולם מחכה לנו,
ועוד שנייה כולנו נחיה באוטופיה טכנולוגית-אקולוגית, שכולה אנרגיה חופשית, ללא שימוש בכסף, ניצול בני אדם/בעלי חיים וכו'.
טוב, אולי אני קצת מגזימה,
אבל תודו שלהרבה מכם היה ויז'ן דומה לפני שנה.

השנה הזו לימדה אותי, ואותנו, כל כך הרבה.
כל כך סלדתי מקפיטליזם, מכסף, מהיררכיה, ממערכת,
רציתי להאמין שהדרך היא תמיד בשיתוף, תמיד בהקשבה, תמיד באהבה.
אבל תכל'ס, מהיכרותכם עם העולם, יש משהו שאפשר עד כדי כך לקבל על מגש של כסף?

גילינו שאנחנו עוד לא שם,
ושביטול ה"עולם הישן" לא הולך להביא אותנו לאיזה "עולם חדש",
למעשה הוא הביא אותנו להרבה בלבול, ספקות, אפילו סכסוכים.

בשבילי אחד הדברים החשובים שלמדתי השנה היה
שיש סיבה שהקפיטליזם תפס בכל העולם.
יש גם סיבה שהסוציאליזם פחות או יותר נכחד.
וזה לא בגלל שקפיטליזם זה אחלה,
זה בגלל שיש בו גם יתרונות.
וזה לא בגלל שסוציאליזם זה לא דבר טוב,
זה בגלל שכנראה שהוא פשוט לא מתאים לנו, הגוף הזה שנקרא אנושות.

במקום הזה עולה שוב האיזון בין להיות חכם ללהיות צודק.
על הנייר יש דברים שבמציאות נראים אחרת לגמרי,
ולפעמים החכמה האמיתית היא דווקא בתועלתנות -
לקחת את הדובדבן של כל תחום,
ולראות איך אפשר לחבר אותם ביחד על עוגת הקצפת הטבעונית,
ואז גם להשאיר אותה שלמה P:

-----------------------------

הבר-קיימא היה בשבילי תופעה מאוד מוזרה.
וידוי: היו לי מעט מאוד רגעים של אושר במקום הזה.
מצד שני מעולם לא חוויתי תחושת הקרבה, או שאני נותנת למען איזשהו ערך שגבוה ממני בלי לקבל חזרה.
מהרגע ששמעתי על הבר-קיימא ידעתי שאני צריכה להיות שם.
זו לא הייתה בחירה שלי,
זו מעולם לא הייתה שאלה 

המקום הזה היה מאתגר בשנה האחרונה, והיו ימים שאפילו סבלתי,
אבל בשום שלב לא היה לי ספק שכאן אני צריכה להיות.
מה אני אעשה, זה לא אני החלטתי, כנראה שזה אלוהים.

היום אני מסתכלת על המקום הזה ונושמת לרווחה.
עם איך שהוא נראה, איך שהוא מרגיש, הדברים שהוא יוצר והגישה שלו לעולם,
אני מרגישה שסופסוף המקום מתחיל להגשים את החלום שאני ראיתי בעיני רוחי כשהגעתי אליו.

אני כל כך גאה בפרוייקט הזה.
ובאומרי את המילים הללו אני יודעת שאולי רק עוד 10 שנים אני אקלוט מה זה היה בכלל.

היו לי כל כך הרבה אתגרים בכל כך הרבה מישורים,
ומכל אחד מהם הפכתי לאישה טובה יותר, עצמאית יותר, בטוחה יותר, חזקה יותר, וחכמה יותר.
אלו מכם שהיו שם לאורך כל הדרך ודאי ראו את השינוי שעברתי, וממשיכה לעבור בשניות אלו ממש.
אני משחררת את הבר-קיימא והבר-קיימא משחרר אותי,
מבקשת סליחה מכל מי שנפגע ממני בדרך,
מבקשת סליחה מעצמי שלפעמים בחרתי לפגוע,
וסולחת לכל מי שפגע בי.

כל האנשים שעוררו בי השראה, שסיפקו לי שיעורים, שהיו שם בשבילי ברגעים קשים,
אני רוצה לומר
תודה
לכם,
לי,
ולאלוהים.

והלאה להרפתקאה הבאה."























©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com