עכשיו, אחרי שפירקנו את התערוכה, אפשר להתבונן לרגע אל תוך התמונה הזו שבראנו כאן יחד.
לחזור לתחושה שהסיפור המופלא של "תל אביב ברלין במעבר" תם ולא נשלם.
הכול התחיל בחלום להציג את תל אביב בחו"ל. בניו יורק, בברלין.אולי גם וגם.
הפלגתי במרחבי הדמיון, התחברתי שוב לאמי, ילידת ברלין ולסיפוריה על ילדותה בעיר הזו.
וגם לחברים יקרים במנהטן. עלה בי רצון עמוק להציג שם, מעבר לים ולאוקינוס, את הצילומים מכאן.
חלמתי אבל לא מיהרתי. המשכתי לבנות כאן את גוף עבודות. כל צילום, כל דימוי, מקפל בתוכו מפגש, סיפור חיים, חוויה. רחובות תל אביב על צעיריה מושכים אותי שוב ושוב. זו תקופה מאד מיוחדת בחיי.
אני יוצא לצלם ללא הזמנה, בלי התחייבות, אין לוח זמנים. עם מעט מושג מה ייצא לי מזה ואת מי זה יעניין.
נשאר נאמן לפעימת הלב, לשמחת המפגש, לחופש היצירה.
הבלוג והפייסבוק מאפשרים לי את הנגיעה היומית בעולם שסביבנו.
הרבה מההתרחשיות בחיי אני חי יותר מפעם אחת. פעם במציאות, בהתנסות עצמה. ופעם נוספת כאשר אני חוקר, מחבר, מתנסח, מבין מה בעצם התרחש, משתף וגם אז זה לא נגמר.
כל משוב שאני מקבל מעורר מחשבה נוספת. התנועה איננה פוסקת.
כל פוסט, כל מפגש, מותירים אחריהם שובל של רעיונות, הקשרים, מערכות יחסים, קשרי ידידות.
וכל תערוכה היא אצירה מרתקת, חיבור אנושי של יוצרים שמבקש אמון והתמסרות כדי לפגוש את החדש.
בקיץ שעבר הגיעה ארצה לביקור מברלין האמנית הדמוט ביטיגר.
בארוחה בנמל יפו סיפרה לעמוס, חבר של בני איתן, על רצונה להציג בארץ תערוכה יחד עם אמן או אמנית מקומיים.
כחלק מיצירתה פוגשת ביטיגר בני לאומים שונים בברלין ומציגה להם את השאלה "האם ברלין היא עיר המאפשרת ומקבלת שונויות או משמרת נפרדות". עמוס סיפר לה על מהות היצירה שלי והפנה אותה לבלוג הצילומים.
היא אהבה מאד את מה שראתה. אחרי יומיים, אחרי טיול בוקר בנוה צדק פגשה לראשונה את רונית צור, מי שתהיה אוצרת התערוכה המשותפת שלנו.
גם לרונית היא סיפרה על רצונה להציג כאן, ועל התמונות שראתה בבלוג שלי.
גם רונית צללה לבלוג, שם מוצגות תמונות משלוש שנים של עבודה. מכאן התגלגלו הענינים מהר לכדי מפגש ראשון להקמת התערוכה שקיבלה את השם "תל אביב ברלין במעבר", שבה הציגו יחד אתנו גם טליה טוקטלי ועינת כהן.
"ארבעה אמנים מתחומי יצירה שונים", כך הציגה אותנו רונית, "הנוגעים במכלול המשמעויות של היות מהגר הנודד לעיר חדשה". חלקי בתערוכה הקבוצתית הזו כלל 50 דימויים, סצנות של אנשים צעירים שנמצאים ב"מעבר" כאן בדרום תל אביב, באותה סביבה שבו הוצגה התערוכה בבית בנימיני ברחוב העמל.
על העבודות האלה אמרה האוצרת רונית: " המיצב הצלומי של נינו נמצא בין אמנות לדוקומנטציה ומעביר את דופק החיים בעיר... עשרות הצילומים של סצנות חיי יום ולילה של קבוצות אתניות שונות כמו ממפים את דרום העיר תל-אביב. יכולתו של נינו להיות נוכח, יחד עם רגישותו וכבודו לפרט, מאפשרים לו ליצור מעין מסמך תיעודי אותנטי ואמין". בשבת , בתום שלושה חודשי תצוגה מוצלחים ומעניינים סגרנו את התערוכה.
התגובות בשיח הגלריה ובספר האורחים חשובות לי מאוד: זה חלק מהמשוב המתמיד, מנקודת המבט החדשה שמעוררת מחשבה. שמחו אותי אנשים אמרו לי שלא ידעו האם כל העבודות שלי צולמו בתל אביב או יש גם מברלין. בהתכוונת שלי כצלם יש תמיד רצון ליצור דימויי שלצד היותו דוקומנט יהיה בו גם ערך אמנותי מוסף, כזה שמוביל את המתבונן למרחבים לא מוכרים.
הנה כמה מהדברים שנכתבו בספר האורחים, משובים שלא רק נגעו לליבי אלא גם עוררו אותי למחשבות נוספות על התצלומים.
"תערוכה זו לא היתה יכולה להגיע לעולם אם זה לא היית אתה", כתבה נעמי אלון לאחר שיח הגלריה. "מי שאתה והדרך שלך הם אלה שפקחו את הלבבות של המצולמים. במקום להיות אך ורק אובייקטים כמו שמצולמים נראים בדרך כלל, הם בשבילך בני אדם כמוך, לימודי סבל, ולכן הם מכניסים אותך אליהם בקלות. הם חשים שבאת להיות שותף לא לקחת וללכת... כשאתה מצלם אותם באמפטיה שלך אתה מעריך את ערכם כבני אדם שוווים, מיוחדים ויחודיים, כמו כולנו ולא רק המנקים והמשרתים שלנו מהחצר האחורית שצריך לגרשם כאילו היו חפצים". אני לא חווה עצמי כלמוד סבל , זו לא החוויה הקיומית שלי, כן קושי, עצב. תגובה שכזו מעוררת אותי להפתח לאחר , להבין שהיא אולי מדברת על עצמה , וגם להסכים להיות עם הדברים .
מיכל פתאל צלמת משובחת כתבה שאהבה את הכמות הגדולה של הצילומים שהצגתי בתערוכה. שלום לך נינו היקר, רציתי לספר לך שלפני מספר ימים הלכתי לתערוכה שאתה משתתף בה "תל אביב ברלין במעבר". עמדתי הרבה זמן מול התמונות ונהניתי מכל רגע. "אהבתי את הבחירה שלך לתלות כמות גדולה של אימג'ים, שכל אחד אוצר בתוכו רגע קטן ומיוחד, וכולם, אחד אחד, מצולמים עם כל כך הרבה רגש ועדינות", כתבה מיכל. "אהבתי את זה שמצד אחד הנוכחות שלך כמעט ולא מורגשת בפריימים, כלומר לא קוטעת את הרגע הספונטני, ומצד שני אין תחושת חודרנות, אלא כמעט כמו איזה ליטוף מרחוק, ואחרי שפגשתי אותך אני גם יודעת שזה נובע מהאישיות המיוחדת שלך ומהדרך בה אתה מתעד את המצולמים שלך... אם אני מנסה לסכם לעצמי מה בעצם אני כל כך אוהבת בצילומים שלך - הפשטות הזאת של הצילומים, בלי הרבה התחכמויות ויומרות, ביחד עם כל כך הרבה רגש ומגע עדין. זה מה שכובש אותי כל פעם בעבודות שלך, ולכן היה לי תענוג לראות ריכוז כזה של עבודות שלך במקום אחד. תודה, ומחכה כבר לתערוכה הבאה". שמחתי מאד לשמוע, הקרדיט ל"הצפה" , לריבויי הדימויים מגיע כולו לרונית האוצרת שאצרה מיצג מרהיב על הקירות , אודה שבדמיוני לא ראיתי את היופי , שמח שהתמסרתי והרווחנו כולנו.
עתליה בן כתבה: "אני באמת מרגישה שהמצלמה שלך היא מכחול, צבעים ולוח נקי עליו נרשמות חוויות, תחושות, רגשות וחלומות למכביר. הרגישות והנגישות לאובייקטים שלך מרגשים בכל תמונה מחדש". תודה לעתליה , החיבור למכחול ללוח הנקי לוקח אותי למרחב נוסף באומנות .
אחת המבקרות בתערוכה היתה עורכת המגזין באנגלית ERETZ היידי גלייט, שכתבה על התערוכה וביקשה להרחיב על התצלומים ועלי לגיליון הבא. שאלתי אותה על מהות העשייה שלהם, והיידי ענתה כי "הם רואים עצמם כמפעל חיים ולא כהוצאה לאור רגילה "אנחנו מסקרים את ישראל ההיסטורית והעכשיווית מזה 30 שנה והפכנו כל אבן ואנחנו ממשיכים לעשות זאת כדי להביא למי שמתעניין בארץ את הסיפורים שהופכים אותה למה שהיא בעינינו".
כשהתבוננתי בגיליון קודם של ארץ וטבע והמהדורה האנגלית ERETZ ניכר מאוד שזהו מפעל של אנשים שאוהבים את עשייתם ומשקיעים מעל ומעבר. כיף לפגוש עשייה שיש בה לב ושמחה ואמונה בדרך עם רצון להשפיע .
בשבוע הבא אמורה להתפרסם שם כתבה מצולמת על העבודות שלי והסיפור שמאחוריהן. הכתבה תופיע גם במהדורה העברית וגם באנגלית, שמנויה נמצאים ב-60 ארצות ברחבי העולם.
הסיפור המתומצת הזה מכיל בתוכו הכרזת רצון שנשלחה ליקום מאז חזרתי לצילום, רצון עמוק שתצלומי מכאן יצאו לחו"ל ויאפשרו לאנשים לפגשו דימויים אחרים של תל אביב והארץ.
נותר רק לדבוק ברצון לדבר הבא להמשיך בשמחה במלאכת היצירה ולאפשר ליקום לקיים עפ"י דרכו .
לחזור לתחושה שהסיפור המופלא של "תל אביב ברלין במעבר" תם ולא נשלם.
הכול התחיל בחלום להציג את תל אביב בחו"ל. בניו יורק, בברלין.אולי גם וגם.
הפלגתי במרחבי הדמיון, התחברתי שוב לאמי, ילידת ברלין ולסיפוריה על ילדותה בעיר הזו.
וגם לחברים יקרים במנהטן. עלה בי רצון עמוק להציג שם, מעבר לים ולאוקינוס, את הצילומים מכאן.
חלמתי אבל לא מיהרתי. המשכתי לבנות כאן את גוף עבודות. כל צילום, כל דימוי, מקפל בתוכו מפגש, סיפור חיים, חוויה. רחובות תל אביב על צעיריה מושכים אותי שוב ושוב. זו תקופה מאד מיוחדת בחיי.
אני יוצא לצלם ללא הזמנה, בלי התחייבות, אין לוח זמנים. עם מעט מושג מה ייצא לי מזה ואת מי זה יעניין.
נשאר נאמן לפעימת הלב, לשמחת המפגש, לחופש היצירה.
הבלוג והפייסבוק מאפשרים לי את הנגיעה היומית בעולם שסביבנו.
הרבה מההתרחשיות בחיי אני חי יותר מפעם אחת. פעם במציאות, בהתנסות עצמה. ופעם נוספת כאשר אני חוקר, מחבר, מתנסח, מבין מה בעצם התרחש, משתף וגם אז זה לא נגמר.
כל משוב שאני מקבל מעורר מחשבה נוספת. התנועה איננה פוסקת.
כל פוסט, כל מפגש, מותירים אחריהם שובל של רעיונות, הקשרים, מערכות יחסים, קשרי ידידות.
וכל תערוכה היא אצירה מרתקת, חיבור אנושי של יוצרים שמבקש אמון והתמסרות כדי לפגוש את החדש.
 |
| "עכשיו, אחרי שפירקנו את התערוכה, אפשר להתבונן לרגע אל תוך התמונה הזו שבראנו כאן יחד." |
 |
| "חלקי בתערוכה הקבוצתית הזו כלל 50 דימויים, סצנות של אנשים צעירים שנמצאים ב"מעבר" כאן בדרום תל אביב, באותה סביבה שבו הוצגה התערוכה בבית בנימיני ברחוב העמל." |
בקיץ שעבר הגיעה ארצה לביקור מברלין האמנית הדמוט ביטיגר.
בארוחה בנמל יפו סיפרה לעמוס, חבר של בני איתן, על רצונה להציג בארץ תערוכה יחד עם אמן או אמנית מקומיים.
כחלק מיצירתה פוגשת ביטיגר בני לאומים שונים בברלין ומציגה להם את השאלה "האם ברלין היא עיר המאפשרת ומקבלת שונויות או משמרת נפרדות". עמוס סיפר לה על מהות היצירה שלי והפנה אותה לבלוג הצילומים.
היא אהבה מאד את מה שראתה. אחרי יומיים, אחרי טיול בוקר בנוה צדק פגשה לראשונה את רונית צור, מי שתהיה אוצרת התערוכה המשותפת שלנו.
גם לרונית היא סיפרה על רצונה להציג כאן, ועל התמונות שראתה בבלוג שלי.
גם רונית צללה לבלוג, שם מוצגות תמונות משלוש שנים של עבודה. מכאן התגלגלו הענינים מהר לכדי מפגש ראשון להקמת התערוכה שקיבלה את השם "תל אביב ברלין במעבר", שבה הציגו יחד אתנו גם טליה טוקטלי ועינת כהן.
"ארבעה אמנים מתחומי יצירה שונים", כך הציגה אותנו רונית, "הנוגעים במכלול המשמעויות של היות מהגר הנודד לעיר חדשה". חלקי בתערוכה הקבוצתית הזו כלל 50 דימויים, סצנות של אנשים צעירים שנמצאים ב"מעבר" כאן בדרום תל אביב, באותה סביבה שבו הוצגה התערוכה בבית בנימיני ברחוב העמל.
על העבודות האלה אמרה האוצרת רונית: " המיצב הצלומי של נינו נמצא בין אמנות לדוקומנטציה ומעביר את דופק החיים בעיר... עשרות הצילומים של סצנות חיי יום ולילה של קבוצות אתניות שונות כמו ממפים את דרום העיר תל-אביב. יכולתו של נינו להיות נוכח, יחד עם רגישותו וכבודו לפרט, מאפשרים לו ליצור מעין מסמך תיעודי אותנטי ואמין". בשבת , בתום שלושה חודשי תצוגה מוצלחים ומעניינים סגרנו את התערוכה.
 |
| טליה טוקטלי ויאיר גרבוז |
 |
| עבודתה של הדמוט - "כחלק מיצירתה פוגשת ביטיגר בני לאומים שונים בברלין ומציגה להם את השאלה "האם ברלין היא עיר המאפשרת ומקבלת שונויות או משמרת נפרדות" |
 |
| ביקור ראשון של שירה נכדתנו בתערוכה |
 |
| מימין: הדמוט ביטיגר ,עינת כהן, טליה טוקטלי, ורונית צור |
התגובות בשיח הגלריה ובספר האורחים חשובות לי מאוד: זה חלק מהמשוב המתמיד, מנקודת המבט החדשה שמעוררת מחשבה. שמחו אותי אנשים אמרו לי שלא ידעו האם כל העבודות שלי צולמו בתל אביב או יש גם מברלין. בהתכוונת שלי כצלם יש תמיד רצון ליצור דימויי שלצד היותו דוקומנט יהיה בו גם ערך אמנותי מוסף, כזה שמוביל את המתבונן למרחבים לא מוכרים.
הנה כמה מהדברים שנכתבו בספר האורחים, משובים שלא רק נגעו לליבי אלא גם עוררו אותי למחשבות נוספות על התצלומים.
"תערוכה זו לא היתה יכולה להגיע לעולם אם זה לא היית אתה", כתבה נעמי אלון לאחר שיח הגלריה. "מי שאתה והדרך שלך הם אלה שפקחו את הלבבות של המצולמים. במקום להיות אך ורק אובייקטים כמו שמצולמים נראים בדרך כלל, הם בשבילך בני אדם כמוך, לימודי סבל, ולכן הם מכניסים אותך אליהם בקלות. הם חשים שבאת להיות שותף לא לקחת וללכת... כשאתה מצלם אותם באמפטיה שלך אתה מעריך את ערכם כבני אדם שוווים, מיוחדים ויחודיים, כמו כולנו ולא רק המנקים והמשרתים שלנו מהחצר האחורית שצריך לגרשם כאילו היו חפצים". אני לא חווה עצמי כלמוד סבל , זו לא החוויה הקיומית שלי, כן קושי, עצב. תגובה שכזו מעוררת אותי להפתח לאחר , להבין שהיא אולי מדברת על עצמה , וגם להסכים להיות עם הדברים .
מיכל פתאל צלמת משובחת כתבה שאהבה את הכמות הגדולה של הצילומים שהצגתי בתערוכה. שלום לך נינו היקר, רציתי לספר לך שלפני מספר ימים הלכתי לתערוכה שאתה משתתף בה "תל אביב ברלין במעבר". עמדתי הרבה זמן מול התמונות ונהניתי מכל רגע. "אהבתי את הבחירה שלך לתלות כמות גדולה של אימג'ים, שכל אחד אוצר בתוכו רגע קטן ומיוחד, וכולם, אחד אחד, מצולמים עם כל כך הרבה רגש ועדינות", כתבה מיכל. "אהבתי את זה שמצד אחד הנוכחות שלך כמעט ולא מורגשת בפריימים, כלומר לא קוטעת את הרגע הספונטני, ומצד שני אין תחושת חודרנות, אלא כמעט כמו איזה ליטוף מרחוק, ואחרי שפגשתי אותך אני גם יודעת שזה נובע מהאישיות המיוחדת שלך ומהדרך בה אתה מתעד את המצולמים שלך... אם אני מנסה לסכם לעצמי מה בעצם אני כל כך אוהבת בצילומים שלך - הפשטות הזאת של הצילומים, בלי הרבה התחכמויות ויומרות, ביחד עם כל כך הרבה רגש ומגע עדין. זה מה שכובש אותי כל פעם בעבודות שלך, ולכן היה לי תענוג לראות ריכוז כזה של עבודות שלך במקום אחד. תודה, ומחכה כבר לתערוכה הבאה". שמחתי מאד לשמוע, הקרדיט ל"הצפה" , לריבויי הדימויים מגיע כולו לרונית האוצרת שאצרה מיצג מרהיב על הקירות , אודה שבדמיוני לא ראיתי את היופי , שמח שהתמסרתי והרווחנו כולנו.
עתליה בן כתבה: "אני באמת מרגישה שהמצלמה שלך היא מכחול, צבעים ולוח נקי עליו נרשמות חוויות, תחושות, רגשות וחלומות למכביר. הרגישות והנגישות לאובייקטים שלך מרגשים בכל תמונה מחדש". תודה לעתליה , החיבור למכחול ללוח הנקי לוקח אותי למרחב נוסף באומנות .
אחת המבקרות בתערוכה היתה עורכת המגזין באנגלית ERETZ היידי גלייט, שכתבה על התערוכה וביקשה להרחיב על התצלומים ועלי לגיליון הבא. שאלתי אותה על מהות העשייה שלהם, והיידי ענתה כי "הם רואים עצמם כמפעל חיים ולא כהוצאה לאור רגילה "אנחנו מסקרים את ישראל ההיסטורית והעכשיווית מזה 30 שנה והפכנו כל אבן ואנחנו ממשיכים לעשות זאת כדי להביא למי שמתעניין בארץ את הסיפורים שהופכים אותה למה שהיא בעינינו".
כשהתבוננתי בגיליון קודם של ארץ וטבע והמהדורה האנגלית ERETZ ניכר מאוד שזהו מפעל של אנשים שאוהבים את עשייתם ומשקיעים מעל ומעבר. כיף לפגוש עשייה שיש בה לב ושמחה ואמונה בדרך עם רצון להשפיע .
בשבוע הבא אמורה להתפרסם שם כתבה מצולמת על העבודות שלי והסיפור שמאחוריהן. הכתבה תופיע גם במהדורה העברית וגם באנגלית, שמנויה נמצאים ב-60 ארצות ברחבי העולם.
הסיפור המתומצת הזה מכיל בתוכו הכרזת רצון שנשלחה ליקום מאז חזרתי לצילום, רצון עמוק שתצלומי מכאן יצאו לחו"ל ויאפשרו לאנשים לפגשו דימויים אחרים של תל אביב והארץ.
נותר רק לדבוק ברצון לדבר הבא להמשיך בשמחה במלאכת היצירה ולאפשר ליקום לקיים עפ"י דרכו .
 |
| "אחת המבקרות בתערוכה היתה עורכת המגזין באנגלית ERETZ היידי גלייט" |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.