מיומנו של סבא / שירה

 

צפינו שוב ושוב בסרט הנפלא  "הבלון האדם"

   

"אנחנו חייבים להתעורר"./ Daphni Leef

‏18 באוגוסט‏ ב-‏10:49‏ ·

Daphni Leef

אנחנו חייבים להתעורר.
לבנות לוקח יותר זמן מלהרוס. לבנות אמון, להבריא מערכות, ליצור פתרונות חדשים, זה תהליך ארוך.

אני לא חושבת שאנחנו מבינים את עומק הבלגן, אני לא בטוחה שהממשלה הנוכחית מבינה אותו גם כן.
לאורך המשבר כולו שיגעו אותנו. הכניסו, הוציאו, שמרו אותנו כל הזמן עם כמה שפחות וודאות במצב שבו אין וודאות בצורה קיצונית גם ככה. 

הכל בשביל הישרדות פוליטית, בגלל שאפשר ומותר. רטוריקה של הפחדה, של פילוג בין חלקים בציבור היא עניין שבשגרה כבר שנים רבות.
ישראל לא ערוכה למצב חירום. גם היום.
איפה הזיכרון הארגוני של המערכת עצמה?
איך יכול להיות ששוב ושוב שומעים תגובות ממשרדי ממשלה שונים "אנחנו לא ערוכים"?
ובכן, כששומרים את כולם בערפל ואף אחד לא יודע מה קורה
ואנשים עובדים במתכונת חירום כבר כמעט שנתיים
אלו לא באמת תנאים אופטימליים להגיע ערוכים לשומדבר...
זה מרגיש שכולם מאשימים את כולם, מחפשים אשמים ודמונים ומשיחים ופתרונות קסם ושיחזירו את הגלגל לאחור.
חבר'ס, סורי, אין לחזור אחורה
אנחנו בפתיחתו של עשור הארדקור.
הדבר החשוב ביותר שהממשלה הזו הייתה אמורה לעשות לפי דעתי הוא להגיד את האמת הקשה - המדינה לא יכולה לעשות את זה לבד. 

לא רק זה, המדינה נמצאת בבלגן עצום והפוליטיקה היא עדיין משחק שיש לו חוקים ואגו ומגבלות ומחשבה דוברותית בזמן שהפרטים הם אלה שמספרים את הסיפור.
בשביל לצאת בריאים יותר (נפשית, בריאותית, חברתית, סולידרית, אמפתית, ערוכים לבאות) אנחנו כולנו, או לפחות מי שיכול ובעניין, צריכים לנשום עמוק, להרים את המבט ולהתחיל לראות תמונה יותר רחבה של מה שקורה כאן.
אנחנו צריכים לעשות את מה שהתבקש מאיתנו כבר מתחילתה של התקופה התנ"כית הזו ולשתף פעולה, לחבור, לעזור אחד לשני, לאגם משאבים, לחשוב מחוץ לקופסא על מה עושים...
כמובן, בשביל להבין מה מתבקש מאיתנו לפתור, אנחנו חייבים להרים את המבט ולראות רגע תמונה יותר כללית של מצב החברה.
זה מורכב בתקופה הזו, איפה צורכים מידע כזה בכלל? הרי נדמה שכולם הולכים לאיבוד בפרטים, גם קובעי המדיניות עצמם.
זה לא משנה מאיזו זווית תסתכלו על זה - האדוות של התקופה הזו רק בתחילתן.
ברור לי שהמפתח הוא האנושיות, האמפתיה, הלב ואני מודאגת מאוד כשרואה שאלו מוחלפים במרפקים ואגרופים ושיימינג וכעס.
די לריב, בבקשה מכם
אין לי מושג איך, אבל חייבים איכשהו לשנות כיוון

מיומנו של סבא .

בין משחק, לדיבור, לסיפור בקייטנת הנכדים הרבה מהדמיון.
הו איזה כיף זה לעוף יחד לדמיון .
בחוץ העורבנים צורחים על הברוש.
מה הן אומרות, אני שואל את אלון  לוגם מכוס התה.
אלון :"סבא זה נראה כמו כריש" .
אתמול ראינו את כספיון הסרט.
כולי מרוכז בצילום , מראה לו משחקי האור והצל
לרגע הוא נגנב , רגע אחר כך :"תשתה כבר את כל הכוס "
הוא מפציר בי .
אני הדיסלקט :"בסוף יישאר הליוויתן בלי מים"
"סבא זה לא ליוויתן זה כריש, תשתה , תשתה את זה עכשיו
את הכל סבא, תגמור את התה שלא יישארו לו מים,
כדי שבעצמו הוא ימות, סבא תשתה."

מגפה לא מפוענחת שתספר בגוף התוצאות שכל מעשה של האחד בצד אחד של הכדור משפיע על עולם ומלואו. נגמר הפרטי והאישי

שאלה אותי חברה צעירה אמש מה דעתי על הלא מחוסנים.
חשתי שהיא מבקשת מענה אחר. מבקש להניח כרגע לדיון על ההתנהלות שלנו, מה נכון מה לא נכון.
רוצה לדבר על המהות של מה שמתקיים בחיי העולם. על הצורך בחישוב מסלול חדש מול הקיום המשתנה.
כצלם צילמתי את שראיתי בזווית שלי, חוויתי עד כמה ייחודית הזווית של כל אחד מאיתנו ועד כמה אנחנו בטוחים שמה שאנחנו רואים, יודעים ומאמינים זו תמונת העולם.
מאז היותי ילד במסעי הלכתי מעבר לפשט, מעבר למה שניגלה.
הקורונה באה להאיץ שינויי של התודעה האנושית.
כבר לא מעט שנים האקלים מתפרץ באש ובמים בחום ובקור. לא ממש מצליח לעורר. התייצב לצידו היקום ואמר לו: אכניס מרכיב, הזמנה גלובלית, מגפה לא מפוענחת שתספר בגוף התוצאות שכל מעשה של האחד בצד אחד של הכדור משפיע על עולם ומלואו. נגמר הפרטי והאישי.
לא סתם נפגעות החופשות כסמל לבריחה שלנו מהיום יום הקשה, בריחה להתאוורר. אולי כי לא עשינו דבר כדי שהמציאות היום יומית תהיה אחרת.
לא סתם הוזמנו לחזור הביתה לעשות חשבון נפש, הביתה- פיזית לביתנו והביתה- חזרה ללב, להקשיב לו כי ממנו התרחקנו, כי ממנו יעלו התובנות של מה נכון לנו.
אחרי הרבה שנות התנסות ולמידה מהחיים, קיימתי עצירה. זה היה ב1998 נפלתי, שברתי רגל שאמרה לי : עצור! שליח יקומי. עצרתי. לא היה פשוט. הפנייתי את העדשות ללב. באותן שנים נעזרתי במורה דרך, קיבלתי הרבה מפתחות לחיים.
התנסחה לי בהירות על מהות מסעי. הבנתי שכל מה שמתרחש בחיי יש לו תפקיד, הפוליו בילדות, הפטור מהצבא, מותו של יאיר.
ההבנה הזו שלכל דבר יש תפקיד משנה תפיסת עולם. נסו פעם לקחת התרחשות מחייכם ולהסתכל מה היה התפקיד שלה בחייכם.
אני מאמין שהמציאות ממש מבקשת מאיתנו ללמוד, להיפתח אל התבוננות של מורכבות גדולה.
עלינו להיפרד מכמיהה רגשית שיש מענה פשוט, אין.
הקורונה במהות שלה מספרת לנו שאין דבר הנמצא בפני עצמו שאין לו קשר לדברים אחרים. כל דבר קשור לדבר אחר. לכל מעשה שלנו יש הדהוד, כל דבר שאנחנו עושים מהדהד לסביבה והוא תמיד משפיע, יש לו השלכה מקומית והשפעה עולמית.
הקורונה מספרת לנו איך שכחנו ערבות הדדית, אחריות, ראית האחר.
אני משתף כל הזמן פוסטים של אנשים צעירים שמפיחים חיים, המבקשים לפתוח דיבור, דיאלוג, לסלול דרך בתודעה כדי לברוא מציאות אחרת.
מעודד מאד לקרוא ולשתף את אותו מעגל של אלו שלא מוותרים למצוא פתחים לברוא עולם חדש. גם כשמולם קיר .
שבת שלום.
#הצילוםמקאיימאקמעידןאחר.

כחום היום שנות השבעים .

 

דניאל הרמן "אני יושב מרותק למסך, הלב דופק כאילו אני מתחרה. זיעה וצמרמורת בכל הגוף! "

שבת בבוקר היום האחרון של תחרויות הג׳ודו באולימפיאדה.
אני יושב מרותק למסך, הלב דופק כאילו אני מתחרה. זיעה וצמרמורת בכל הגוף!
אחרי כל נצחון מגיעה שאגת שמחה ואיתה גם דמעה של התרגשות.
כשאחי נהרג בשנת 2000, ההורים שלי רשמו אותי לחוג ג׳ודו.
הייתי במקביל בעוד הרבה חוגים התעמלות קרקע, הוקי, גלגליות, כדורגל ועוד.
משהו בערכים של הג׳ודו, בכבוד, באינטנסיביות ובאגרסיביות שבספורט הזה שבה אותי מהרגע הראשון.
לימים, התחרתי בארץ באליפויות ישראל ובנבחרת הג׳ודו והספורט היו המפלט שלי המקום ששומר עליי. בתקופה המאתגרת אחרי המוות של אחי, כאשר השתחררתי מהצבא הלכתי להתאמן בקרוספיט. נתקלתי בשיטה הזאת בפעם הראשונה. עד אותו יום ידעתי שיש חדר כושר ויש ג׳ודו התאהבתי בשיטה הזאת, באימונים הפונקציונאלים, בתחושת הסיפוק שמגיעה אחרי כל אימון. הקושי שבאימונים הפונקציואלים, הרגשת ההצלחה וההתגברות על הקושי הזכירה לי את הימים בג׳ודו. את ההכנה לכל תחרות וההצלחה. לאט לאט הבנתי שאהבה שלי לג׳ודו שינתה צורה, הג׳ודו הוא כבר חלק ממני ותמיד יהיה, הוא עיצב אותי להיות מי שאני היום.
בשנים האחרונות אני מוצא שאימוני הכושר הפונקציונאלים מהווים בשבילי עוגן לנפש, לגוף ולנשמה.
את הבן שלי אני מחנך בדרך הזאת,
כבר מילדות אני מקנה לו כלים של תנועה, חוזק, ביטחון וכבוד אותם ערכים שקיימים פה בספורט והכל בעזרת דוגמא אישית.
האולימפיאדה זה רגע מיוחד. עמותת מיטב ירושלים בה גדלתי, ממנה צמחו שני אלופים אולימפים אורי ששון ותמנע נלסון לוי, זו תקופה מרגשת עבורי בה כל האומוציות יוצאות.
אז במקום להגיד זר לא יבין
אני משתף ונותן לכם להסתכל עליי מהצד ואולי אגרום לכם להבין קצת
יותר ולהמשיך ולבחור בדרך הספורט

עם יאיר אחי 

מיומנו של סבא / סופשבוע של קסם

נכדתי ונכדי לימדו אותי

שבמשחק"מלחמה" המלכה שווה יותר מהמלך.

אהבתי לחוות דרכם

עוד מרוחות השינויי.