הר הרוח השקה בעלמא תל אביב

הרוח ריחפה מעל ובתוך הדברים המרגשים של כל אחת מהמשתתפות אמש ב"עלמא" בחגיגת השקת ספר האמן שלי "הר הרוח שירים וצילומים".
https://cohelbooks.wixsite.com/.../%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7...
נגינתה הכל כך מיוחדת של שגית זילברמן התחברה לתדר של הספר, לחדר היפה בבית המדרש הצנוע. הדס גלעד הנחתה באותה הקשבה מסורה שלה. והיה משהו מאד חזק שעלה מכול הדוברות הנפלאות אמש : גיבור הספר זו הרוח. הרוח ששורה על הספר, הרוח שעולה מתוכו ששרתה כל הערב, רוחו של יאיר, רוח האמן, רוח העריכה והעיצוב, נכחו גם זוג הורים שכולים שביקשו לומר משהו בסוף הערב: "אתם התייחסתם ליופי ואנחנו לאובדן" וניכר שיכלו לנשום ולומר זאת באהבה גדולה ובתודה. כמו שאמרה אחת האורחות "בלטה הנדיבות אתמול, שיח נקי מאגו, וזה נדיר באירועים ספרותיים." עבורי אירוע כזה הוא כמו לידה, תודה גדולה למיילדות היקרות: Hadas Gilad יעל גורי, תמר מור סלע שגית זילברמן Yael Kotler Kalderon
"תודה על ערב שכולו רגש פנימה" ותודה לאנשים שבאו ומילאו וננגעו ולנמרוד מעלמא שהפיק את הערב,
ולכל החברות וחברים שצילמו. Tamar Eisen אמיתי אבנון.

הגירה היא שבר

אפשר לגשת לעצם העניין.
הגירה היא שבר.
חוויתי זאת מאמא שלי, שנאלצה לעזוב את ביתה בברלין ולברוח עם משפחתה. הם היגרו להולנד, עד שהגיעו הנאצים גם לשם.
"אתם לא מכירים מה זה לחיות בלי חרות", הייתה אומרת מידי פעם, לא זוכר באיזה הקשרים אמרה זאת, אך זה נספג בי.
אני מאמין שהארץ הזו לא מובטחת לנו.
הורי הקימו אותה, כל אחד מהם היגר ממקום פנימי אחר בתוכו. אמא פליטת שואה, אבא ציוני שעלה טרם המלחמה העולמית.
ב-1973 עלתה ילדה זו שבתמונה מבוכרה. זה היה בקיץ לפני פרוץ המלחמה הארורה. באוקטובר של אותה השנה חזרו אלפים ארצה, בכל מחיר, בכל מטוס, כדי להילחם ולהציל את המדינה .
עכשיו אנחנו שוב בהקמת מדינה, ממש כך.
הדיבורים על רילוקיישן כיום הם קשים עבורי. אז, לכאורה, היה ברור שיש לאן לחזור. היום הסיפור ממש אחר.
אני לא יודע מה עוד נדרש כדי לעורר את ממד האחריות המשותפת שלנו לארץ הזו.
למזלנו יש כיום התעוררות גדולה בארץ. הישראליות קמה, נלחמת, מבקשת להקים מדינה. הצעירים חברו לדור לוחמי 73, אותו דור שהתחיל את התנועה הזו בבלפור ויסד את ההפגנות השבועיות בקפלן.
אותם לוחמים אמיצים מוצאים עצמם נלחמים שוב,הפעם בתוך הבית בעקבות השבר הגדול שנחשף בפוליטיקה.
אני משוחח עם חבריי בני דורנו בניו יורק שהוריהם היגרו ממולדתם בעקבות מלחמת העולם ה-2, גם שם ההתעוררות של הקהילה היהודית מאד רצינית.
הם חרדים לגורלנו. הם גם חרדים לגורלם.
אני משוחח עם חברים כאן שילדיהם בוחרים להישאר בחו"ל, מנסה לדבר אל לב ההורים והילדים.
צעירים שיורדים מהארץ מגיעים לארצות ניכר מכל מיני סיבות. אני מאמין שבכל אדם שעזב ישנו גרעין של קושי גדול. הגירה היא שבר.
הזהות הישראלית מבקשת מכולנו להיות חלק מפרויקט חדש.
אנו דור שנולד קצת אחרי הקמת המדינה, זוכים להיות חלק מחברה שסומכת על עצמה שאפשר ליצור ולבנות ארץ שנהיה גאים בה, בכולנו מפעמת כמיהה לחיות בארץ שמכבדת את יושביה.
לא נוכל לעשות זאת ללא ילדינו, שכה רבים מהם "אינם כאן איתנו".
עדיין מהדהדים בי דבריו של חיים גורי מעל במת "תיאטרון בחצר" בשנת 2015, שבא להתרגש, לכאוב, לספר, לחלוק, לקוות:
"כואב לי נורא על רבים מבנינו שאינם כבר איתנו, ואיני מדבר על נופלים בלבד, אלא על בני הארץ שעזבו לברלין, לחו"ל. זה מגיע למאות אלפים.. אני פוחד מהישראליות על תנאי. אני ירא את עזיבת הארץ".
יהיו הבחירות של ילדינו מבורכות באשר הן. יש כוחות כבירים בחו"ל שכל-כך חשוב שיהיו כאן בימים אלו, ליצור ולברוא. אין לנו ארץ אחרת.
מקווה שיפנימו שלא מובטח להם שיהיה לאן לחזור.
שבת שלום וחג שמח .

אמא ציירה סיפורים

על ציורים כאילו גדלנו, יש הורים שהקריאו לילדיהם סיפורים, אמא ציירה סיפורים. האמנות שלה הטעינה אותנו בעוד ועוד כוחות חיים ויצירה.אמא באה מהשואה איבדה את אחיה התאום, המלחמה לא צמצמה את חייה האנושיים , את שמחת החיים,
מאחל לכולנו שנברא עולם שנשמח בו ,זה בידינו ליצור ולברוא כי טוב .
שנה טובה והרבה שמחה ואהבה.

*מאוסף ציורי לורה הרמן פינטוס

אחד הדברים שאני הכי שמח עליהם הוא שחיכיתי להדס גלעד לעורכת ונשמה כמוה

אחד הדברים שאני הכי שמח עליהם הוא שחיכיתי להדס גלעד לעורכת ונשמה כמוה, הלב שלה הדהד לי מבעד המסכים, ידעתי עליה מעט והסתקרנתי… והיום אני מודה על שהתאפשר לנו להפגש, לעבוד יחד, שחוויתי את יכולותיה כעורכת וכאדם.

שלחתי לה המון דברים בהתחלה. אוסף של טקסטים שלא לגמרי הבנתי וכנראה גם היא לא.

 אין ספק שאתגרתי אותה, אבל היא הקשיבה בסקרנות להקדמה הארוכה שלי, למילים.
"בדרך כלל אני עורכת שירים" כך אמרה.
"תפרוס בפני ואראה איך אני משתלבת". פרסתי.
למפגש הראשון הגעתי עם סיפורים, התחלות כתיבה, חצאי שירים, חומרי זיכרון, המון קבצים.
"זה המון חוטים" אמרה ונדמה היה שראשה מסתחרר. "צריך לראות איך עובדים יחד". עבדנו בשמחה . משכנו חוט אחרי חוט.
ההקשבה הריכוז של הדס זו חוויה בפני עצמה. היא מזכירה לי את הריכוז של אבא -  הקשבה שהיא מהראש ומהלב יחד. 

עם רגישות של לב וראיה מרחבית כזו ממעוף הנשר שמזהה את כל היש והאין.
"אני מבקשת שתקריא לי - ככה אני שומעת"
התחלנו לבנות את עבודתנו המשותפת ,בכל פעם שעבדנו על שיר, פתחתי בהקראה.
בזמן העריכה כל החושים חיים, שפת הגוף, הכל מחובר בחוטים עדינים, ובסוף כל עריכת שיר היא קראה את השיר הערוך בעצמה. כל כך אהבתי את הקריאה שלה, למדתי המון.
בזכות הרגעים הנדירים העמוקים האלו יש ספר כה מיוחד.
הספר החל את מסעו ודרכו בעולם באפריל. לפני שבוע חגגנו בהשקה ירושלמית וכעת אנחנו לקראת השקה תל-אביבית חגיגית בבית עלמא. הדס תנחה את הערב כך שתוכלו גם אתם ליהנות מקולה וליבה החם והחכם .
רשמו לכם את התאריך והשעה: 27.09.23 בשעה 20:00 בבית עלמא, שד"ל 6 תל-אביב.
בקרוב אספר גם על הדוברות האחרות בהשקה ואציג את המוסיקאית המאוד מיוחדת שנזכה לשמוע.
מצפה מאוד לראותכם ולחגוג עמכם את הר הרוח.
סופ"ש מיטיב לכולנו והרבה אהבה.
נינו

      

    צילום : תחיה הרמן 

לידיעת הזמן השברירי

                                                                          

כתבו אצלנו במשפחה,הוציאו לאור סיפורי חיים ,בזמנו לא ממש קראתי,הייתי מרפרף ועף למחוזות אחרים. היה כנראה זמן פנימי שמצוי לו איפשהוא בתוכי שהמתין בסבלנות לרגע שאתחבר. כדאי לזכור זאת בהקשר לילדי, משאיר להם מורשת . מה יעשו אחרי לכתנו אולי נכדנו יתחברו ישמרו יעבירו הלאה . כן אילו תמציות שרציתי לספר עליהן בהשקה הבאמת מופלאה שהתקיימה בתחילת השבוע באלול. בחסות בית מדרש אלול הושק הספר.כשיאיר נולד תחיה החלה מסעה באלול, הכל מתחבר,המילה השקה מתחברת אצלי יותר לאניות שמחכות לגלוש למימי האוקיאנוס מהמספנה בה נבנו.
אחרי יאיר ישבתי הרבה בחוץ מקשיב לרוח מול הר, שמיים ושקט.
אחרי יאיר הזמן והמרחק איבדו משמעותם , באותו מימד זמן לקח לי שנים לנסח את שחשתי אז שהמילה "התרחשות" נגעה בי, אז בלילה ההוא.
עלו עוד מילים,תאונה,אסון,אובדן.חשתי שאיני רוצה לסכם כלום במילה שלא מדייקת לי. זו לא היתה רק תאונה,אסון, המילים האילו כמו סיכמו.
מבלי שהיתה בי בהירות או התנסחות מדוע אני חש כך בתוך תוכי כנראה לא הסכמתי להתחבר אלא למילה התרחשות, יש בה תנועה אין בה התחלה וסוף , הכל מתרחש בו זמנית . בערב ההשקה חשתי שספר הר הרוח
שיוצא לאור עכשיו 23 שנה אחרי הוא חלק מההתרחשות הזו.

נעמה הנחתה את הערב בשקט בחכמה בנעימות שלה ,נעזרה במחברת שהחזיקה דפדפה הלוך חזור, אספה מתוכן את המחשבות שלה, במוצ"ש כתבה לי "השבת ביליתי עוד בתוך הספר".
עכשיו כאן מול קהל רב היא מרוממת רוח בדבריה .
אני מבלה הרבה בהתבוננות בתצלומי משפחה, גם אוסף מחשבות ,היום יום הולדתו של יאיר ,תצלומו המחייך ניבט בסלון ביתנו ,אפשר לחצות את הזמנים, כמו תצלומי הורי צעירים ויפים בשנות ה30 לחייהם שניבטים גם הם מוצא עצמי בעשור השמיני לחיי רואה את אבי הצעיר לפני שהכרתי ואת בני הצעיר שהיגר למרחבים אחרים וכולם יחד דרים בליבי כאן ועכשיו. שבת שלום.