אל תתנו קולכם לאדישות

שבוע שעבר קראתי במוסף הארץ את המאמר 'הנבואות השחורות' על העתיד: "המקום הזה ישקע, והיהודים ישארו מיעוט נרדף, מי שיוכל יברח לאמריקה" כך אומר ההיסטוריון בני מוריס שפורש לגימלאות ומנבא לישראל עתיד קודר. 

אני שומע שיחות מדכאות על הארץ ועל המציאות העכשווית, ועולה בי בהירות שרוצה לחלוק אתכם.
אולי באמת קל לנבא לאן נושבת הרוח במציאות הנגלית שהפחד והחד-ממדי נוכחים בה, ומכאן לצייר תמונה עתידית בלתי נסבלת. ויתכן שכך גם יהיה, ואולי המילה 'לנבא' אינה מתאימה. זו בכלל לא נבואה, כי אם ראיה לאן שמוביל המסלול הנוכחי. עבורי נבואה - זה לצייר תמונה עתידית שאינה נגזרת מהתנועה הקיימת הגלויה לעין.
עוד משהו ממוסף של הארץ מהשבוע הקודם: עפרי אילני מביא את דבריו של סוציולוג צרפתי, ברונו לאטור הטוען "שמדינת הלאום הפכה בתקופתנו למיותרת, כיוון שהיא אינה מסוגלת להתמודד עם בעיות כמו שינויי אקלים, גלי הגירה ומניפולציות פיננסיות. במניפסט שפירסם לאחרונה הסביר לאטור שגם אם איננו מודעים לכך, אנו חיים כבר בתוך משטר פוליטי חדש שבו מדינות וגבולות אינם מסוגלים להגן על אנשים. ככל שמדינות יבנו חומות וגדרות, הם יגלו שאלה חסרות תועלת מול אסונות טבע, זיהום וסחף קרקעות. התהליכים שקובעים את גורלנו, ובכלל זה הסכנות והתקוות לעתיד, אינם מתרחשים בתוך הגבולות הטריטוריאליים של המדינות שבהן אנו אזרחים...
מדינת הלאום עם המערכת הפוליטית שלה רק מסיחה את דעתם של תושבי העולם מהכרה של האדמה המשותפת לכולנו. "ככל שהעולם יתחמם והמשבר האקלימי יחמיר, אנו צפויים לביטויים פוליטיים מסוגים לא מוכרים... לאטור מציע "פרלמנט של דברים". שבו ידברו נציגים של בני אדם, אבל גם של שותפים אחרים בעולמנו."יהיה נציג של החור באוזון, נציג של תאגיד הדשנים מונסנטו, נציג של העובדים באותו תאגיד, נציג של המטאורולוגיה באזור הקטבים, ועוד נציג שידבר בשם המדינה..." בסיום המאמר כותב אילני: "לפוליטיקה בצורתה המסורתית אין מה לומר על הגורמים העיקריים שיקבעו את עתידנו, אפשר לראות בה הסחת דעת ולא יותר".
אני מאד מתחבר לכיוון הזה שמה שמתקיים כרגע הוא "הסחת דעת".
מבקש לזכור ולהזכיר שיש לנו הכוח ליצור תמונות דמיון אחרות שאינן מוקרנות כרגע על מסכינו. תסריטים שבהם "חי זאב עם כבש", דו קיום מוצלח של יהודים ערבים, נכנסים למשוואה הזו. הם מתקיימים כבר במצבי קצה, כמו בבתי החולים שיש בהם חיים ושיתוף פעולה כבוד ההדדי בין בני עמים ודתות שונים, בקרב אנשי הסגל ובקרב המטופלים, שלא מצולמים ולא מדוברים. יש שיאמרו: כן, זה נכון אבל מעט ויוצא דופן... אבל אולי מיוצא הדופן הזה - ממנו נזרעים זרעי העתיד ולשם צריך להזרים יותר תשומות לב, ולספר לילדינו ונכדינו שיש עתיד והוא כבר כאן. עפרי אילן מסיים את מאמרו במלים: "... במצב כזה, דווקא אדישות היא התגובה הראויה ביותר." אני אומר:
אל תתנו קולכם לאדישות

מהמופשט לגשמי.

אלון בן שנתיים

כיף גדול היה כאן. 

צילום: תחיה הרמן — ‏ב-‏‎Nataf‎‏.‏

"בכל איש עיוור/נוטע סוס דוהר / השואף לשעוט/ למרחקים ".

אמא שלי בוגרת השואה ציירה בצבע, ככה גדלנו , כן סיפרה על עברה על אחיה התאום שהוצא להורג, על מחנה הרכוז וסטרבורג שהצליחה לחזור ממנו ועוד ועוד ,בסיפוריה היה תמיד ממד נוסף של מעבר למציאות לקחה את סיפורה לממד קולנועי הרואי , ניצחון הרוח על הגוף הפגוע. אותה מוסיקה קלאסית שהייתה שומעת בסלון ביתנו ברחוב הבאר, מלודיות עשירות שאפשרו לה איזו תנועה של התרוממות רוח, בתוכן חשתי את הגעגוע שלה לעולם שנלקח ממנה וגם אולי היה שם איזה יסוד שהרגיש לי שהרחיק אותה מרגשות אחרים קשים, ככה גדלתי מקשיב לנגלה ויודע שיש שם מעבר עוד סיפור של צל וקושי ופחד להכנס לתוכו .

שאבי נפטר אמא התחילה לצייר בשחור לבן ,רשמה מהרהורי ליבה ,הרשתה לעצמה לחזור למחוזות שאין בהם צבע, לא רצתה ליפות , רצתה לראות את החלק שהסתירה מפנינו מפניה .
אז גם הבנתי מה התכוונה שאמרה לי כנער עת ביקשה את חוות דעתי לדיוקנאות שציירה.
"אם הייתי מציירת את מה שאני רואה זה היה נראה אחרת" כך הייתה מתבטאת שוב ושוב כשהבעה של עצב על פניה ,כמו היה בציור שלה משהו מגן על המצוירים,על עצמה.
ביקשה להראות אותם במיטבם, אולי כך שיקמה עצמה, המסר נשתל בי, אני מצלם ממקום
שיש בו איכות מגינה, השומרת על המצולמים, מחפש את האור בכל אחת ואחד.

במוסף השבת של ה"ארץ" כותב דן מירון פרק על שיריו של ארז ביטון :באחד משיריו הקצרים והיפים ביותר קבע ביטון: "בכל איש עיוור/נוטע סוס דוהר / השואף לשעוט/למרחקים ".
"האבחנה מדהימה במקוריותה העיוור בעולמו הפנימי אינו זה המגשש באפלה ,אלא הוא זה שבודק את המרחב באמצעות התנועה העזה בתוכו , גם כאשר מבחוץ הוא נראה כזוחל ".
אני חווה כך מגיל צעיר, חוה את הסוס הדוהר בתוכי שלקח אותי למרחקים ,הרבה שנים לא ראו עלי כל מוגבלות , ועכשיו שהיא ניכרת אותו סוס מיתן טיפה את דהירתו ממתין לרוכבו שיחזור להתייצב  על האוכף.

בעולמי הפנימי אני חש שנפתחת דלת גדולה שהבשלתי לאפשר את קיומה בחיי.
אולי נדרשתי לעצור את התנועה שבחוץ כדי לדייק את זו הפנימית.
אני מאמין שבקיום יש סדר והגיון אחר ממה שאנו מוכנים לקבל ברגשותינו, הגיון אחר
כמו אותו עיוור שחייב להטיל עצמו אל תוך המרחב מבלי להיעצר תהיינה התקלות וההיתקלויות אשר תהיינה
אני חש עכשיו בשער של גדילה נוספת אנושית אישית יצירתית ומבורכת , שמח על כך מאד.
מבחוץ יש בי עוד את ממד הזוחל , נחרדתי לא מעט רגעים במהלך החדשים האילו משהושבתה התנועה מבחוץ ,אותה נטייה טבעית לנוע מבלי להיעצר שקיימת בתוכי מאז שאני זוכר עצמי נעלמה ממסכי המכ"ם שלי שסרק רק החוצה לנגלה והוזן מה שאנשים שידרו לי וזה היה הפחד שבתוכי  שהוא היה הנגלה . ומשראיתי זאת ביקשתי לחבור לאותה תנועה עזה פנימית שמן המאור שבתוכי.

בצהרי היום .

להוציא לאור ולרומם ניצוצות שמתגלים ביום יום.

כְּשֶאָדָם מֵת, אוֹמרִים עָלָיו, נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו.

כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ

כּוֹל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג

שֶל אֶחָד מֶרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כּוֹל הַדּוֹרוֹת.

יהודה עמיחי / פתוח סגור פתוח.

עדיין הרבה בבית, הרגל יצאה לחופשי, עדיין כואב בדריכה, התרגול של עשיית כל דבר לשם עצמו, חומק ממני.

2019 כבר כאן אני הרבה בדיאלוג עם העתיד והעבר גם יחד. בדימויי שמצאתי מימי הקמת נטף על רקע ביתנו, 

יושב וכותב עם מכונת הכתיבה של סבי מצ'כיה, עליה כתב מן הסתם גם את ספריו , לא פגשתי את סבא בחייו המלאים והקצרים, אחרי מותו התחילה ההכרות, סבא היה מנהיג

זו פעם ראשונה שאני מנסח זאת כך, היה שייך לדור שהגשים את החלום הציוני. 

אהבת הארץ על כל יושביה היתה ממשנתו. כל כך גאה שאילו המורשות השורשים שמתגלים מהן צמחתי מבלי לדעת.

אומרים כי בזמן הכתיבה מצויי האדם רק עם עצמו, כעת אני עם סבא שכתב ספרים, עולים בי כל הזמן קולות גם שלכם, בעידן הפייסבוק הסיפור הולך ומתקצר, האינטרנט מאפשר לי עוד סוג של נסיעה. 

הכל בתנועה ,העין שלי השתנתה. זו המצלמת, גם זו הבוחנת ,החברה משתנה. גם הצרכים. כצלם נסעתי הרבה. 

ימים אילו מסתמנים כזמן איסוף, חיבור, עריכות. כבר מתגבש הצוות שיחד נוציא לאור את הספר שלי. מרגש.

מעל הכתיבה מרחפות כל כך הרבה השראות.. עמוס עוז אמר פעם בראיון לגלריה "הארץ" "אני כותב ספרים כמו שאני שותה מים או נושם אויר, אני לא יכול שלא לכתוב". 

אני לא יכול שלא לשתף דברים שמשמחים אותי. לא יכול שלא לצלם הרבה רגעים הם שעבורי הם כמו סקיצה של החיים , אצלי בקיר תוכלו למצוא גם דימויים שלא אמורים לבטא את כישורי כצלם. קודם כל לזכור להיות בן אדם .

להוציא לאור ולרומם ניצוצות שמתגלים ביום יום ברגעים הקטנים של החיים.

פוגש כאן בפיד אנשים צעירים וטובים שפעם יקחו את ההנהגה על הארץ הזו.

 יותר ויותר בנות אדם מפעימות ומרגשות.

שבוע טוב.

"מלים משנות מבט, מלים משנות עולם".

אני מעלה כאן מילים ששמו בי בהירות , כל כך מזדהה חושב ומאמין כך -מוזמנים לקרוא.
עמוס עוז : "...כשאני בודק את רוב המאמרים הפוליטיים שאני כתבתי בימי חיי, כולם מתעסקים .. 

יוצאים מהעניין של השפה.
המאמר הראשון שכתבתי אחרי מלחמת ששת הימים התחיל אותו הביטוי "שטחים משוחררים" שהופיע מיד אחרי מלחמת ששת הימים והמוקד של המאמר הזה הייתה הטענה "לא, זה זיהום של השפה, אין שטחים משוחררים". המילה "שחרור" יש לה משמעות רק לגבי בני אדם.
עד לאחרון שכתבתי על המלחמה בלבנון. קודם כל אמרתי "אל תקראו למלחמה בשם שלום" "שלום הגליל" שלום הנגב" " שלום לבנון" מלחמה זה לא שלום. תקראו לזה מלחמה גדוד מגיני השפה העברית. כל חורבן מתחיל בהשחתת השפה. כשקוראים לדברים בשמות שהם לא שלהם, כשמילים פתאום מקבלות איזה מין עיקום כזה והן כבר משתוללות ,

 הן נהיות מפלצות. ומהמילים למחשבה ומהמחשבה לבטן ומהבטן לרובה.