כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום שבת, אוקטובר 30, 2010

פותחים שטיח ורוקדים ברחוב במסקל ,Buenos Aires בויטל

   גיל ובן ישראלים שלמדו לרקוד טנגו  פתחו שטיח  בערב שישי  ורקדו אצל ידידים שלהם   זיו ואסתר במסקל ,זיו עם      שורשים ממקסיקו ואסתר ארגנטינה .אסתר מספרת שזה מקובל ב- Buenos Aires שזוגות רקדנים מקצועיים פותחים שטיח ורוקדים ברחוב בשכונות מסורתיות.









נינו, התמונות שלך מצליחות לתפוס את האווירה של מה שהבאמת היה שם אתמול... זה מרגש מאוד לראות את זה... תודה על הכישרון שאתה מחליט להשקיע בשכונה הכה מיוחדת שלנו.      אסתר

נינו, תודה על התמונות המרגשות כל כך, בשניה אני שוב עוצמת עיניים וחוזרת לרגעים הקסומים האלה של שישי האחרון. אתה מנציח בתמונה את מה שאני מרגישה.   תודה גדולה גדולה .       גילי


Emma


יום רביעי, אוקטובר 27, 2010

הייד פארק בלוינסקי -קאימאק (Kuymak)










ברחוב לוינסקי פינת נחלת בנימין התקיים אתמול הייד פארק, כבר לא מחכים למנהיג שינאם בכיכרות.
משלושה משטחי ארגזים הוקמה במה קטנה, את הרחוב הקטן חוצה חוט שמחובר למיקרופון.
וממול על המדרכה בפתח קאימאק (Kuymak) יושב הקהל שמתוכו עולים גם הדוברים, הנגנים. כל שבע דקות עולה מישהו אחר, אני מסתובב ומצלם ,הוזמנתי גם לדבר, פעם אחרת אמרתי, היתה בי עייפות וגם רציתי לצלם, לצד זה חשתי כיצד אני מוותר על ההזדמנות להשפיע, "פעם אחרת? עכשיו זה החיים" ... חוזר יוסף ומנסה ליצור בי מוכנות , ובינתיים באוויר עולים דוברים ודיבורים שונים שמתוכם עולה רצון כן של אנשים להשפיע.  זו חוויה חזקה עבורי, רחוב קטן בדרום תל אביב, יום חול, אנשים צעירים, מבוגרים, שבאים לדבר, להקשיב להשפיע. אני מתבונן על ההתרחשות הזו , על השקט שבוא מתנהל הערב, על הכבוד שיש ברחבה לדוברים, לנגנים, על היחד שנוצר .כל 7 דקות מתחלף גם התדר, יש שירה, ויש מחאה, תנועות קטנות, הזדמנות שווה לכל אדם להשפיע, להביא מהשפע שלו.
איזה יופי של התרחשות.




יום רביעי, אוקטובר 20, 2010

עדשת רוח: מפגש עם ריי, תל אביב , למעבר למדור הקישו






עדשת רוח: מפגש עם ריי, תל אביב

כשפגשתי את ריי על האופניים, בפלורנטין, לא ידעתי שההיסטוריה הפרטית, הלא מתועדת שלי, היא שהביאה אותי לצלם אותה. זה היה מפגש ששולח חוטים לעבר, לדמיון, לעכשיו
נינו הרמן | 20/10/2010
מאז ילדותי אני מכיר את כוח הרוח ואת כוח ההתכוונות. אני מדמיין ומנסח לעצמי את מה שאני רוצה. לא ברמת הפרטים, אלא ברמת הכוונה.  

הבוקר קמתי ונזכרתי בריי. צילמתי אותה על אופניה לפני למעלה משנה, כשהתחלתי להתחבר לפלורנטין. עמדה כך בפתח שוק הברכה, משוחחת עם חברותיה, כולן על אופניים, ובאותו רגע שצילמתי הייתי שם נוכח כולי, נטוע בהוויה התל-אביבית הרוחשת. אחר כך, בעצם אולי תוך כדי, נזכרתי באמא שלי, בהולנד של לפני מלחמת העולם השנייה, ברחובות אמסטרדם. וזה מעניין שהלכתי עם הדמיון ל"כאילו זיכרון", כי אין לי תמונה פיזית כזו של אמא רוכבת, אבל יש לי דימוי של אמא שלי רוכבת על אופניים. צעירה, יפה, מלאת חיים, כפי שהצטיירה מהסיפורים הרבים שלה על תקופת הנעורים, בתקופה שהיא חוותה חופש בימים שלפני מלחמת העולם
כשפגשתי את ריי בתל אביב, לא ידעתי שההיסטוריה הפרטית, הלא מתועדת שלי, היא שהביאה אותי לצלם אותה. אולי אותו הקשר פנימי שעלה בי הוא שזימן אותנו בנקודת הזמן הזו למפגש. מפגש ששולח חוטים לעבר, לדמיון, לעכשיו

עמדה כך בפתח שוק הברכה. ריי צילום: נינו הרמן

גם אני רוכב על אופניים. מגיל שש, וזה ממש לא מובן מאליו, כי בגיל שנתיים חליתי בפוליו. הוריי, שנתנו לי את השם "חנניה", כמו ידעו משהו על העתיד להתרחש. כשקיבלתי את השיתוק, מצבי היה קשה והצריך ראייה עמוקה ואמונה בלב כדי לראות שאלוהים בכל זאת חנן אותי. גם הם וגם אני חווינו את ההתרחשות הזו כהזדמנות, ולכן מילדות היתה בי תחושה שבאתי למסע אחר, שהנשמה שלי כמו סימנה לי את הגוף בשביל שאדע שיש לי מסע אחר. 

נוצרה לי צליעה, לכאורה פגימה שעם השנים למדתי לעשות איתה הכול, מעבר לכל דמיון. השיתוק הזה בעצם החזיר אותי פנימה אל עצמי, לעוצמות שלי. בחוויה שלי זה כמו איזשהו רסן שיש עליי, שכל הזמן דואג להגיד: "היי, תסתכל. תסתכל בפנים, תחוש, תרגיש." עם השנים וההתבגרות נדרשתי לפתח חוסן ועמידות רגשית, מול הרגשיות והפגיעות שהיו. פיתחתי יכולת לעמוד בתוך כל התהליך הזה, של האחד המיוחד, החריג כביכול. 

האופניים תמיד היו עבורי כמו רגליים, שלטתי בהם באופן מדהים והם היו עבורי דרך מופלאה לניידות פשוטה וכיפית. בהתבוננות לאחור, עשיתי דברים מופלאים שאדם עם שיתוק ילדים, ללא דמיון, רצון ברור וכוונה לא היה מגיע אליהם. בחרתי להיות צלם עיתונות וצלם של ראשי ממשלה, עד לימים האלו בהם אני מסתובב ברחובות תל אביב, פוגש צעירים, חי את ההווה, מדמיין את העתיד. אני מצלם את ה"עכשיו" ומתחבר גם לעבר שלי, ליאיר בני שנהרג בתאונת דרכים לפני עשור, לאמא שלי ולאנשים יקרים שאינם עוד עימנו במציאות הפיזית

כשאני מסתובב ברחובות אני נמנע מלצלם את כל אותם אנשים "מסומנים", הומלסים או קבצנים שאני לא יודע מהו מסעם. אני יודע שנדרש לי זמן כדי להביא את המוגבלות שלי למקום מיטיב. החברה מאוד ממהרת לומר, "הוא כזה". מאמי למדתי לא להקשיב רק למילים אלא להקשיב למנגינה. למקום ממנו באים הדברים

אני בוחר לצלם את היופי הנגלה בתוך מורכבות החיים, להפנות את תשומת הלב ליש, לרגעים פשוטים של החיים, כמו רגעי רכיבת האופניים של ריי. אני מאמין שבדרך כלל אנשים כמוני, שמסומנים מבחוץ, יש להם תפקיד. יש להם ייעוד שונה. הם באו להעביר משהו לאנשים. לא כולם לוקחים את זה, כמובן, לשם. איש איש ומסעו



נינו יקר
החוטים הבלתי נראים נארגים לאותיות ומילים
כל כך כנות וזורמות ושוב הקשר המהדהד של ההסטוריה הפרטית שלך כל כך פועמת וחזקה בך
ומניעה את הצמצם שפותח אור גדול חשוף ונוגע, ראינו את ריי על האופניים בפלורנטין
ובעצם איתך רכבנו לאורך הדרך...
רק טוב
אורית




יצחק רבין נתב"ג 1974

מתוך  ארכיון הצילומים נינו(חנניה) הרמן

יום שלישי, אוקטובר 19, 2010

חן אסנת וסתיו כספי מפגש משפחתי ערב גיוס

נינו היקר.

נפגשנו בשמעיה בדיוק היום, תאריך עם הרבה מזל 10/10/10 ...
ימים בודדים לפני שאני עולה על מדים והולכת לתת את תרומתי הצנועה למדינתנו המופלאה.
בנועם ורוגע, הפעלת את המצלמה וצילמת רגעים קסומים ביותר.
גם לפאדיחה הקטנה שקרתה אחר כך היית שותף בצורה מצחיקה ביותר.
מסיטואציה של עצבים גרמת לשלושתינו, אמי, אחותי ואני לצחקק ולהעלות חיוך רחב. גרמת לנו להבין (בלי מילים) שהכל שטויות... אמנם אתה הוא זה שהיה האובייקטיבי שהביט מבחוץ על הסיטואציה, אך ברגע שקלטו עינינו את המצלמה, מיד הבטנו גם אנחנו לתוך הסיטואציה והבנו שאין צורך להתעצבן על שום דבר בחיים. צריך לחייך ולהודות על שניתן לנו.
תודה רבה! אתה איש מיוחד, צנוע ורחב לב.
היה נעים להכיר. ובטח עוד נפגש (:

יום רביעי, אוקטובר 13, 2010

עדשת רוח: נינו מצלם את הרגע ,מדור חדש בnrg מעריב למעבר הקישו.

   
עדשת רוח: נינו הרמן מצלם את הרגע

ברחובות פלורנטין אני תר אחרי דמויות לצילום, ונזכר במשפט של חברי הטוב: בכל פעם שאתה מרים מצלמה, אתה מצלם את עצמך. והנה הם, נשענים על מכונית חונה. אני מרים מצלמה. מדור חדש של הצלם נינו (חנניה) הרמן
נינו (חנניה) הרמן
13/10/2010 8:47

"בכל פעם שבה אתה מרים מצלמה, אתה מצלם את עצמך", אמר לי חברי הטוב גיורא שלמי, צלם מעולה ומורה. עבורי, השמחה הנובעת מקבלת משוב, ברכה או אמירה של אדם, היא גדולה. עם השנים, הגעתי לחלק ניכר מהלימוד שלי על עצמי, מהידע הטבעי שלי, דרך ניסוחים של חברים, דרך תגובות של אנשים.

בבלוג שלי אני מבקש מאנשים להגיב, לא למען המחמאות או ההתייחסות, אלא משום שמאוד יקר לי לשמוע מה פגש את לבם של אנשים. אני יודע וחווה שבלב שלי שוכן אדם פשוט, ואני רוצה לפגוש אותו בפשטותו ככל האפשר. התגובות הרבות שנאספות כמו מספרות משהו שאנשים רואים עליי, משהו שאני לא ער לו.

בני אדם הם המרכז שמפעיל אותי ביום יום. הם צו הלב שלי, אותו צו שאני מפעיל כלפי אחרים. "ואהבת לחבריך כמוך" הופך יותר ויותר חי לי בשגרת היומיום, כי אני לומד על תהליך היצירה שלי דרך האחר. אני לומד איזה כוח עצום יש ל"ביחד" הזה כאשר לוקחים אותו פשוט ממקום של חיבור, של השראה. הבחירה שלי במפגשי רחוב פשוטים עם אנשים מאוד משמחת. יש בה כל כך הרבה מהאמת שלי, ועם השנים אני לומד עוד ועוד על לב האנשים - ומתוך כך על לבי שלי.

.תוך כדי נסיעה באוטו אני מבחין בזוג עומד ברחוב, נשען על מכונית חונה, ומשהו בי כבר יודע: הנה, מכאן אתחיל. אני מתפלל שתהיה חנייה. היקום בדרך כלל אתי, מאפשר לי, וכל כולי מכוון כבר לצלם. בגוף יושבת אצלי ידיעה עמוקה, עולה רצון ברור: למה יש לחכות, הרי הולכים למַמַש, למַמֵש. גם זו חוויה מכוננת בשבילי: לחבור לידיעת הרצון

  בגוף שלי עולה רצון ברור: למה יש לחכות, הרי הולכים למַמַש, למַמֵש
 אני לא יודע מה הם חשים, אך כשפניתי אליהם נעניתי ב"כן" כזה פשוט, כאילו אמרו: "מה אתה שואל? ובכלל, סומכים עליך, לך על זה". התחלתי לצלם, וההתרחשות סביבם פשוט התחוללה. הסיטואציה כל כך מופלאה, עד שנדמה כי כל ההתרחשות סביבם נראית כאילו יושב מאחור איזה במאי סרטים שנותן הוראות.
עכשיו תכניס זקן, עכשיו תשאיר אותם לרגע לבד עם עצמם, עכשיו יעבור מוכר סדקית. זו חוויה מרגשת, כשכל רגע הכול משתנה. הם במרכז, עסוקים בעצמם, וסביבם כל הזמן התפאורה האנושית מתחלפת, רגעים חמקמקים. אחר כך, בלילה, כשאראה אותם שוב ושוב על המחשב שלי, אני מבין שיש משהו בחיבורים שנוצרו בתצלומים עצמם, שמתעלים מעל ההקשר הרגעי. אני מנסה לפענח את הדברים דרך חזרה לצילום של אותו הרגע. משהו בי התמסר לגמרי, והמדהים הוא
שכל האנשים כולם התמסרו אליי, לרגע, באופן טוטאלי. נוצר חיבור של אמון מלא, של שמחת מפגש משותפת, וזו כבר יצירה בפני עצמה.

אני שוב חווה את אותה אמירה של גיורא: כשאתה מרים מצלמה, את עצמך אתה מצלם. האמירה מדויקת. היכולת שלי להתמסר לרגע ללמידה, לחושים, להתבוננות, להקשבה לאדם, ללב שלו, עוברת חזק לאנשים. אולי היא מאפשרת להם להתמסר אליי, ומתוך כך חזרה ללב שלהם.

דרך התמונות אני לומד מה אני מביא לחיים, לרחוב; החיבורים שעולים שם, במקום, והדרך בה הם משתקפים לי אחר כך בתמונות המונצחות, מספרים לי מה מתחולל בתוך הלב שלי. בכל החיים הקצרים שלנו כאן יש חוטים בלתי נראים של הדהודי לבבות וחיבורים. אני מרגיש בר מזל על כך שהתברכתי באפשרות להאיר אותם טיפין טיפין, לגעת בהם ולשתף אחרים.

                   "וואו נינו כל הכבוד! מאד מרגש לראות איך אתה ממשיך להתפתח ולהתרחב לכל הכיוונים..
 בהצלחה בטור החדש! נחמה ".
                      
" נינו היקר
                 לעיתים רחוקות קורה בחיים שאתה מוצא פתאום מעין נפש תאומה הכותבת על צילום בדיוק כל מה,                שהאינטואיציות הכי עמוקות שלך מספרות לך.הפגישה עם הבלוג שלך ריגשה אותי ואת שותפתי ל"נשים מצלמות" ליאור. הצילומים נוגעים ומספרים גם הם את שהמילים מתארות. מחכות לשיתופי פעולה אתך.  חדוה שפרעם"
                           

                                           " תודה, נינו, על כל מה שאתה מאפשר לקרוא ולראות!
                 מה שחדוה שפרעם כתבה כאן הדהים אותי ביופיו! תודה על כל התצלומים ועל הטקסט המרגש.
                                                                באהבה, שוש  צימרמן"                                                   

יום שלישי, אוקטובר 12, 2010

ברי סחרוף ,הקלטות של אלבום חדש בקיצ'ה פלורנטין .

                  פגשתי את ברי בהקלטות לאלבום החדש שלו אצל מומו-אורי ברק באולפן קיצ'ה בפלורנטין.
                   היה כיף גדול לשמוע את העיבודים ליצירות חדשות. ברי בתוך האולפן כל כולו מוסיקה.
               עובד עם בן הנדלר,מוסיקאי ונגן מופלא, על השלמות. שוב ושוב שומעים את קולו של ברי בשירה
                     "כוס חלב ומשהו מתוק בצד"...".."יד גדולה עוטפת יד קטנה " המילים והמנגינה לוקחות אותי
                  למחוזות ילדות ותום של פעם. יש ביצירה של ברי את כל המרכיבים שהופכים אותו לאומן גדול
                         טריות , מקוריות , חיבורים של מזרח ומערב , עבר עתיד , מרתק ומהנה.
                                 





  
    " נפלא. תודה רבה לך על השיתוף המרגש של אחד האמנים הטובים והערכיים בארצנו , ברי סחרוף .
      יישר כוח בעבודתך.  ברכות,   אורטל אביזמר "
©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com