עדשת רוח: נינו הרמן מצלם את הרגע
ברחובות פלורנטין אני תר אחרי דמויות לצילום, ונזכר במשפט של חברי הטוב: בכל פעם שאתה מרים מצלמה, אתה מצלם את עצמך. והנה הם, נשענים על מכונית חונה. אני מרים מצלמה. מדור חדש של הצלם נינו (חנניה) הרמן
נינו (חנניה) הרמן
13/10/2010 8:47
"בכל פעם שבה אתה מרים מצלמה, אתה מצלם את עצמך", אמר לי חברי הטוב גיורא שלמי, צלם מעולה ומורה. עבורי, השמחה הנובעת מקבלת משוב, ברכה או אמירה של אדם, היא גדולה. עם השנים, הגעתי לחלק ניכר מהלימוד שלי על עצמי, מהידע הטבעי שלי, דרך ניסוחים של חברים, דרך תגובות של אנשים.
בבלוג שלי אני מבקש מאנשים להגיב, לא למען המחמאות או ההתייחסות, אלא משום שמאוד יקר לי לשמוע מה פגש את לבם של אנשים. אני יודע וחווה שבלב שלי שוכן אדם פשוט, ואני רוצה לפגוש אותו בפשטותו ככל האפשר. התגובות הרבות שנאספות כמו מספרות משהו שאנשים רואים עליי, משהו שאני לא ער לו.
בני אדם הם המרכז שמפעיל אותי ביום יום. הם צו הלב שלי, אותו צו שאני מפעיל כלפי אחרים. "ואהבת לחבריך כמוך" הופך יותר ויותר חי לי בשגרת היומיום, כי אני לומד על תהליך היצירה שלי דרך האחר. אני לומד איזה כוח עצום יש ל"ביחד" הזה כאשר לוקחים אותו פשוט ממקום של חיבור, של השראה. הבחירה שלי במפגשי רחוב פשוטים עם אנשים מאוד משמחת. יש בה כל כך הרבה מהאמת שלי, ועם השנים אני לומד עוד ועוד על לב האנשים - ומתוך כך על לבי שלי.
.תוך כדי נסיעה באוטו אני מבחין בזוג עומד ברחוב, נשען על מכונית חונה, ומשהו בי כבר יודע: הנה, מכאן אתחיל. אני מתפלל שתהיה חנייה. היקום בדרך כלל אתי, מאפשר לי, וכל כולי מכוון כבר לצלם. בגוף יושבת אצלי ידיעה עמוקה, עולה רצון ברור: למה יש לחכות, הרי הולכים למַמַש, למַמֵש. גם זו חוויה מכוננת בשבילי: לחבור לידיעת הרצון
בגוף שלי עולה רצון ברור: למה יש לחכות, הרי הולכים למַמַש, למַמֵש |
עכשיו תכניס זקן, עכשיו תשאיר אותם לרגע לבד עם עצמם, עכשיו יעבור מוכר סדקית. זו חוויה מרגשת, כשכל רגע הכול משתנה. הם במרכז, עסוקים בעצמם, וסביבם כל הזמן התפאורה האנושית מתחלפת, רגעים חמקמקים. אחר כך, בלילה, כשאראה אותם שוב ושוב על המחשב שלי, אני מבין שיש משהו בחיבורים שנוצרו בתצלומים עצמם, שמתעלים מעל ההקשר הרגעי. אני מנסה לפענח את הדברים דרך חזרה לצילום של אותו הרגע. משהו בי התמסר לגמרי, והמדהים הוא
שכל האנשים כולם התמסרו אליי, לרגע, באופן טוטאלי. נוצר חיבור של אמון מלא, של שמחת מפגש משותפת, וזו כבר יצירה בפני עצמה.
אני שוב חווה את אותה אמירה של גיורא: כשאתה מרים מצלמה, את עצמך אתה מצלם. האמירה מדויקת. היכולת שלי להתמסר לרגע ללמידה, לחושים, להתבוננות, להקשבה לאדם, ללב שלו, עוברת חזק לאנשים. אולי היא מאפשרת להם להתמסר אליי, ומתוך כך חזרה ללב שלהם.
דרך התמונות אני לומד מה אני מביא לחיים, לרחוב; החיבורים שעולים שם, במקום, והדרך בה הם משתקפים לי אחר כך בתמונות המונצחות, מספרים לי מה מתחולל בתוך הלב שלי. בכל החיים הקצרים שלנו כאן יש חוטים בלתי נראים של הדהודי לבבות וחיבורים. אני מרגיש בר מזל על כך שהתברכתי באפשרות להאיר אותם טיפין טיפין, לגעת בהם ולשתף אחרים.
"וואו נינו כל הכבוד! מאד מרגש לראות איך אתה ממשיך להתפתח ולהתרחב לכל הכיוונים..
בהצלחה בטור החדש! נחמה ".
" נינו היקר
לעיתים רחוקות קורה בחיים שאתה מוצא פתאום מעין נפש תאומה הכותבת על צילום בדיוק כל מה, שהאינטואיציות הכי עמוקות שלך מספרות לך.הפגישה עם הבלוג שלך ריגשה אותי ואת שותפתי ל"נשים מצלמות" ליאור. הצילומים נוגעים ומספרים גם הם את שהמילים מתארות. מחכות לשיתופי פעולה אתך. חדוה שפרעם"
" תודה, נינו, על כל מה שאתה מאפשר לקרוא ולראות!
מה שחדוה שפרעם כתבה כאן הדהים אותי ביופיו! תודה על כל התצלומים ועל הטקסט המרגש.
באהבה, שוש צימרמן"
וואו נינו כל הכבוד! מאד מרגש לראות איך אתה ממשיך להתפתח ולהתרחב לכל הכיוונים...
השבמחקבהצלחה בטור החדש!
נחמה
נינו היקר
השבמחקלעיתים רחוקות קורה בחיים שאתה מוצא פתאום מעין נפש תאומה הכותבת על צילום בדיוק כל מה, שהאינטואיציות הכי עמוקות שלך מספרות לך.הפגישה עם הבלוג שלך ריגשה אותי ואת שותפתי ל"נשים מצלמות" ליאור. הצילומים נוגעים ומספרים גם הם את שהמילים מתארות. מחכות לשיתופי פעולה אתך.
תודה, נינו, על כל מה שאתה מאפשר לקרוא ולראות!
השבמחקמה שחדוה שפרעם כתבה כאן הדהים אותי ביופיו! תודה על כל התצלומים ועל הטקסט המרגש.
באהבה, שוש