כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום ראשון, אפריל 27, 2014

לורה הרמן פינטוס ,כמו אנה פראנק העבירה את רוב זמנה במחבוא בכתיבה ובציור.





"....רציתי לפתוח דף חדש בחיי, נישאתי לגבריאל הרמן , חייל מהבריגדה מארץ ישראל  "....

תמונות מהארון- אביבה מץ מעריב, סופשבוע 25.12.1987

כמו אנה פרנק, גם לורה הרמן פינטוס , ציירת, בילתה את שנות נעוריה במחבוא, ארון סתרים מאחורי שני חדרוני צינוק בבית ישן באמסטרדם. כותבת , מציירת, מזייפת מסמכים למחתרת ההולנדית. עליית הנאצים לשלטון הפכה על פיו את עולמה השאנן, הבטוח- הדקדנטי אפילו – של המשפחה היהודית העשירה והמתבוללת מברלין. הם טולטלו להולנד, משם נשלח הבן אל מותו במאוטהאוזן . ההורים והבת הוסתרו על ידי מכרים קלוויניסטים עד שהוסגרו, נשלחו למחנות, ניצלו. 46 שנים אחרי מוציאה לורה לאור את הספר שכתבה במחבוא. כתב היד הוסתר עד תום המלחמה מתחת לדוכן תפילות בכנסייה. תיעוד של עולם שהיה ואיננו. מסמך.

לא קל לחיות בארון, וזה עוד פחות אפשרי כשמתחת לחלון החיים מתנהלים כסדרם ועולם כמנהגו נוהג. "חיינו בבידוד מוחלט, ואני אפילו לחלון לא יכולתי להתקרב, בגלל הפנים הכהים שלי" זוכרת לורה פינטוס – הרמן. "אבל בחוץ היה קיץ ואחר כך סתיו וחורף , ילדי השכנים הלכו לבית הספר. אמסטרדם "הרגישה" את המלחמה פחות ממקומות אחרים. רק אנחנו ישבנו בצינוק הפרטי שלנו. מה שהחזיק אותנו הייתה המחשבה שהכלא הצר הזה בו נסגרנו מרצוננו, אך מאונס הוא גן עדן בהשוואה לגיהנום שמצפה לנו אם רק נצא מתוכו ויתפסו אותנו".
שנתיים וחצים נמשך הסיפור ה"אנה פרנקי" של לורה ומשפחתה. כלואים בשני חדרונים הם ניסו לחיות. לא ללכת עם היהודים האחרים שהועמסו על הקרונות וגורשו למחנות המוות. המלאך שלהם היה פסל הולנדי ידוע, פיט אסר. הוא בנה ארון קיר מיוחד בתוכו היו מסתתרים על פי סימן מוסכם מראש כשנראה שסכנה מוחשית מתקרבת. "בכל פעם ששמענו צלצול בדלת, למטה אצל התופרת, היינו נכנסים לארון וזה היה קורה כמה פעמים ביום".
שנתיים וחצי בסיר לחץ משפחתי . קמים בבוקר , מסתובבים בחדר, קצת אוכלים , כשהיה מה, בערב הולכים לישון , וחוזר חלילה. כל יום דומה לקודמו ולבא אחריו. "לאט לאט שקענו ביאוש, פתאום היתה בעיה- לשמור על שפיות הדעת. היינו צריכים לבנות לעצמנו מסגרות, אחרת נתפורר לגמרי. אני חושבת שהכוח זרם ממני. להורי כבר לא היה איכפת מה קורה".
לורה הרמן פינטוס, בת 66 , ציירת, גבוהה, סבתא אצילית שינקה את החיות העזה שלה מהתופת. משפחה יהודית סופר מתבוללת מברלין. אבא , אמא והתאומים , לורה השחרחורת והייני הבלונדיני. "כשהיינו ילדים בכלל לא ידענו שאנחנו יהודים. קיבלנו חינוך גרמני טהור. לא כמו היהודים במזרח אירופה שהיו גאים ביהדותם. ראינו בגרמנים הנאורים והתרבותיים את פיסגת הציוויליזציה, וזאת על אף שהילדים ברחוב, עוד הרבה לפני עליית היטלר, רצו אחרי וקראו לי היהודיה, אמרו לי (מה את עושה הצגות) את שחורה מדי . אבל בבית הסתירו מאיתנו את היהדות.
"אבי היה עשיר גדול. ניהל את חברת הדלק "של" בגרמניה. חיינו בפיסגה, מאוד מפונקים. בית חלומות של 14 חדרים בשכונת היוקרה של עשירי ברלין, מכוניות ונהג צמוד, עוזרת צמודה ומחנכת אנגליה כדי שנלמד אנגלית טובה. ההורים ערכו מסיבות מפוארות וארחו את כל ה"מי ומי" . באמת חשבנו שאנחנו גרמנים לכל דבר".
מסיבות בנוסח שנות ה-20 העליזות, נשים יפות, שמלות משי דקות, חשופות גב, פרוות יקרות וכובעים מצועצעים. סיגריות בפומיות ארוכות , גברים משופמים ועבי בשר חנוטים בסמוקינגים, עם סיגרים צמודים. עולם דקדנטי עולה בענני עשן. עולם שבו הילדים לא נראו רוב הזמן. האומנת היתה מביאה אותם בערב לומר "לילה טוב" נימוסי להורים ולאורחים ומחזירה אותם מהר לאגף הילדים המרוחק.
עד שלילה אחד השתתקה התזמורת. "שיחקתי "מחבואים" עם ילדי השכנים והסתתרתי מאחורי שיח. פתאום ילדה אחת אומרת לי – "אל תצאי – ההורים שלי באים" שאלתי אותה "אז מה?" והיא ענתה שאסור לה לשחק עם יהודים. הבנתי שיהודים זה בטח איזו מחלה או אסון, ושאני צריכה להתבייש. ישבתי מאחורי השיח ובכיתי נורא. אמרתי לעצמי שלעולם לא אצא. בסוף באתי הביתה וסיפרתי להורים, אבל הם , כרגיל, לא הקשיבו. מעולם לא הקדישו לנו תשומת לב. היינו רק קישוט בבית. השחורה והלבן. הם המשיכו להיות עסוקים בתענוגות שלהם. הילדים רק הפריעו להם.
"עד שיום אחד , כעבור שנתיים, באנו הביתה ואבא אמר שנוסעים לטייל לאח שלו באנגליה, לעשות סקי בסקוטלנד. כל אחד מאיתנו לקח מזוודה ויצאנו בלילה . לא שאלנו שאלות. רק אחרי שחצינו את הגבול אמא שלי פרצה בבכי , כאילו הורידה מעצמה את כל המסכות. היא אמרה שלעולם לא נחזור לגרמניה. אבל אפילו ברגעים האלה הם לא סיפרו לנו מה באמת קורה.
"הגענו לאמסטרדם וגרנו בפנסיון קטן . אחי ואני דווקא נהנינו מהמצב. סוף סוף קצת ביחד. במקום קטן . קצת יותר, קרובים זה לזה. בבית הגדול בברלין הלכנו לאיבוד. אני לא זוכרת שהנפילה מהשפע של ברלין לחיי הדחקות בפנסיון הפריעה לי. מה שכן הפריע לנו הייתה העובדה שלפתע נהפכנו למהגרים, חסרי בית. כי ההולנדים לא סבלו אותנו. אף על פי שלנו אישית לא היה קשר עם הגויים. גם ליהודים ההולנדים הפרענו. אבל רוב המהגרים הגרמנים התלוננו כל הזמן על הבלגאן בהולנד וסיפרו כמה שבגרמניה הכל היה יותר מסודר . ההולנדים התפוצצו מזה.
"במשך הזמן השתפר המצב הכלכלי של המשפחה. אבא החל לסחור בחומרי רפואה, ואנחנו עברנו לדירה מרווחת יחסית. "רק שישה חדרים. בקיץ ההוא גם הלכתי לעבוד בקייטנה ליד הים. וכאן התחיל סיפור המלאכים שלי ששמרו על במשך כל שנות המלחמה. בקייטנה ישנתי בחדר אחד עם בחורה הולנדית נוצרייה, קארי שמה, היא התעניינה ביהדות ובתנ"ך וכל לילה היינו מדברות על הציונות.
"בראשית מאי 1940 באמצע מסיבת יום הולדת שלי ושל אחי התאום, שמענו פתאום אזעקות ופיצוצים . רצנו לחלונות . השמים היו מלאים צנחנים.ברדיו הודיעו שהגרמנים כובשים את הולנד. אבא שלי נדהם, הוא לא האמין שהגרמנים יעברו בתעלות עם הטנקים שלהם. ודאי שלא תאר לעצמו שהם יבואו מהאוויר, ועוד בדיוק ביום ההולדת שלנו, אחרי ארבעה ימים הכל היה גמור".
"לגבי היהודים ההולנדים היתה לגרמנים תוכנית שטנית, הם לא מיהרו , הלכו לראשי הקהילה וביקשו שיתוף פעולה לשלוח יהודים לעבוד במזרח , "למען המאמץ המלחמתי" כך קיבלו בלי מאמץ את רשימת כל יהודי אמסטרדם. אחר כך בכל פעם המציאו חוק חדש. אסור ליהודים לצאת בערב, אסור לשמוע רדיו, ולבסוף – הטלאי הצהוב.
"לא נכון שכל ההולנדים היו מצילי יהודים, יום אחד הגיעו אלינו שני הולנדים שעבדו עם הגסטפו , הם חיפשו את אחי . בידם היתה רשימת חברי "מכבי הצעיר" . הרגשתי שמשהו קורה, פחדתי, אחי לא היה בבית והם אמרו שיחזרו בערב. היתה לנו עוזרת הולנדית שאמרה לנו לבוא אליה אם יהיו בעיות. כשאחי חזר הביתה שלחנו אותו אל העוזרת . ברחוב , בדרך אליה, הם עצרו אותו ושאלו אם הוא יהודי. אחי היה בלונדיני, בהיר כמו ארי ואפילו לא נימול. הוא היה יכול לומר שאינו יהודי, אבל אמר "אני יהודי".
"בערב הם חזרו ואמרו לאמי שאחי נמצא בידיהם , "ואם את רוצה אותו בחזרה – תני לנו את כל התכשיטים שלך" אמא פרשה פרווה על המיטה וזרקה לתוכה את כל מה שהיה לה, בשמחה. הם הלכו אבל את אחי לא ראינו יותר. באותו יום תפסו את כל חברי "מכבי הצעיר" . אחרי חמישה שבועות קיבלנו מכתבים ממחנה מטהאוזן שכולם כבר לא בחיים. לפני כן קיבלנו ממנו מכתב פרידה בו הודה לנו על הכל וסיפר שלא יחיה יותר. את אחי הוציאו להורג בצורה אכזרית ביותר, לאט לאט, אחרי ניסיונות רפואיים. באותה תקופה מטהאוזן היה יותר גרוע מאושוויץ.
ב 1941 התחילו הטרנספורטרים למזרח. יהודי הולנד עדיין לא ידעו אז מה קורה במזרח אירופה. רק הרגישו שמשהו איום מתרחש. כבר היה אסור לי ללמוד בית הספר. אספתי ילדים יהודים ועשיתי להם גן, כי גם להם כבר אסור היה ללכת לגן ילדים עם ילדים גויים. יום אחד ישבתי בשדרה עם הילדים שלי , ופתאום קפצה עלי בחורה שרכבה על אופניים והתחילה לחבק אותי, זו היתה קארי, הבחורה שהיתה איתי בקייטנה, לא ראיתי אותה שש שנים.
היא אמרה לי "אתם נמצאים בסכנת מוות, אני רוצה לעזור לכם" היא זכרה אותי ואת השיחות שלנו בקייטנה והחליטה להציל אותי. כאילו איזה כוח עליון שלח אותה אלינו ברגע האחרון. הראתה לי כרטיס רכבת , שבאותו יום היא התכוונה לעזוב את אמסטרדם, אבל משהו עצר אותה. היא עלתה על האופניים ורכבה ברחובות עד שמצאה אותי . שני אחיה היו כמרים קלוויניסטים, היא הלכה לכומר שהכירה באמסטרדם, פרופסור לתיאולוגיה , ויחד עימו תכננה להחביא אותנו. הם מצאו את התופרת הזקנה שהסכימה שנעבור אליה , להתחבא בשני החדרים הקטנים, ואת הפסל שבנה את ארון הקיר המיוחד שנוכל להסתתר בו. ההורים שלי לא כל כך רצו להתחבא. בעצם הם די רצו למות. אבל אני לא ויתרתי. שכנעתי אותם שצריך לנצל את ההזדמנות ולנסות לחיות. כך הגענו אל הצינוק הפרטי שלנו שהיה ביתנו במשך שנתיים וחצי.
"הקשר שלנו עם העולם החיצון היה הכומר הקלויניסטי, פרופסור לואי סמליק, שהיה בא לבקר אותנו פעם בשבוע. בינו לביני נרקמה מערכת יחסים מיוחדת במינה, הוא הבין מה עובר עלי וניסה להקל בכל דרך אפשרית, שלח אלי סטודנט שלימד אותי לזייף תעודות זהות בשביל המחתרת ההולנדית. זו היתה מעט העזרה שיכולתי להושיט להם. זייפתי בשבילם מאות תעודות. הסתכלתי על הצילומים של הנשים שזייפתי בשבילם תעודות ושיחקתי במשחקי דמיון. מי האיש , מה הוא עושה ואיך הוא חי. לא כולם היו יהודים , זייפתי גם בשביל גויים.
"ערב אחד קיבלתי מן התקפה שאני רוצה- חייבת – מוכרחה לצאת מהמחבוא. התחלתי לבכות. שום דבר כבר לא עניין אותי. דווקא התופרת הזקנה הבינה, אמרה שאני צודקת , שמגיע לי לצאת. היא הלבישה אותי במעיל גשם עם כובע גדול. נתנה בידי מטריה ואמרה לי לחזור בעוד שעתיים. יצאתי בהיסוס , בחוץ היה חושך , ובגלל הגשם לא היו הרבה אנשים ברחובות. במרחק שמונה דקות הליכה משם היה הבית שלנו. כל כך קרוב וכל כך רחוק. הצצתי פנימה , ראיתי שם אנשים אחרים בין הרהיטים שלנו. זה היה נורא הסתובבתי עוד מעט , בלי מטרה, וחזרתי למחבוא".
לורה פינטוס , כמו אנה פראנק, העבירה את רוב זמנה במחבוא בכתיבה, "כתבתי ספר, לא יכולתי לכתוב יומן בגלל שהחיים שלנו באותה תקופה לא היו ראויים לתיעוד. לא רציתי לקחת בהם חלק. ניסיתי לברוא לי עולם אחר. רציתי לחזור אל ימי הילדות שלנו בברלין. במחבוא הייתי נוכחת רק בגופי, לא בנפשי. בייחוד אחרי שאחי נלקח ולא חזר. הרגשתי שלקחו חלק ממני, כמו חתכו גוש מבשרי. כל כך אהבתי אותו. בלעדיו היה לי קשה להמשיך לחיות. הכתיבה כאילו החזירה אותו אלי"
היא כתבה סיפורים ושירים, כשהדמיון מעוגן במציאות. מהווי ילדותם בבית הברלינאי האמיד והמוגן, כאילו אין מלחמה בעולם. פרופסור סמליק ליווה אותה בכתיבה ועודד , כשקרא את הסיפורים אמר שחייבים לשמור על כתב היד במקום בטוח. עד שהכל ייגמר. הוא לקח והסתיר אותו עד סוף המלחמה מתחת לדוכן התפילות בכנסייה שלו. כך ניצל כתב היד ולורה קיבלה אותו חזרה אחרי השחרור.
עכשיו , 46 שנים אחר , היא מוכנה להוציא אותו לאור. כתב היד תורגם לעברית. הספר ניקרא "הייני" כשם אחיה. הוא מוקדש לו ול- 300 חבריהם מ"מכבי הצעיר" שניספו במאוטהאוזן.
לורה " לא היה לי כוח לעשות את זה קודם. רציתי לשכוח , לפתוח דף חדש בחיים. פחדתי לחזור אל השואה . עד היום אני לא יכולה לנסוע לגרמניה, גם להולנד לא חזרתי. הולנד בשבילי היא בית קברות. מי רוצה ללכת לבתי קברות? עד היום אני לא נוסעת ברכבות ולא נכנסת לתחנות רכבת. עכשיו כשהנכדים שלי שאלו אותי שאלות על המלחמה ואיך ניצלתי , החלטתי שהגיע הזמן לספר להם ולכולם מה עבר עלי. היום אני ממשיכה לכתוב. בספר מסופר רק מה עבר עלינו עד 1941, את ההמשך אני משלימה בימים אלה. ביקשו ממני לכתוב את זה גם כתסריט.
"אבל תסלחי לי אם אחזור לרגע אל הכומר הנפלא הזה, פרופסור סמליק, היתה לו תינוקת בת עשרה חודשים. יום אחד כשבא לבקר אותנו אצל התופרת, הביא איתו את התינוקת, ואמר שהוא ואשתו החליטו להשאיר אותה אצלי פעם בשבוע ליום שלם. שתהיה לי תעסוקה. קשה לתאר מה זה היה בשבילי. הרגשתי שוב כמו בן אדם. אני כל כך אוהבת ילדים, הוא כאילו הקריב את התינוקת שלו קורבן ליהדות , מפני שבכל רגע היינו צפויים להיתפס ולמות. והוא ידע את זה. בכל זאת השאיר את ביתו אצלי בכל יום שלישי משבע בבוקר עד שבע בערב. עד היום שבאמת תפסו אותנו.
"זה קרה בגללי, בגלל הזיופים, כל הזמן דאגנו שאיש מחברי המחתרת לא יידע מה מקור התעודות המזויפות. אחר כך התברר שהיה חבר אחד שידע. כשהגסטפו תפסו ועינו אותו , הוא גילה להם איפה אנחנו נמצאים. יום אחד , בשמונה בבוקר, דפקו בדלת ביתה של התופרת. מיד נכנסנו לארון . שני בחורים במעילי גשם התחילו לחפש בכל החדרים. המיטות שלנו עוד היו חמות והבת של הכומר היתה למטה עם התופרת. הם עלו לחדר שלנו, דפקו על הארון וצעקו: "צאו מכאן, ההצגה נגמרה" . זה היה כמו איזה קטע סוריאליסטי, הנאצי ההולנדי פתח את הארון , עמד שם עם אקדח , והושיט לי יד לצאת כאילו הוא מזמין אותי לריקוד. בחיפוש הם מצאו את התעודות המזויפות שהכנתי. הם חשבו שאבא שלי הוא הזייפן, בתו של הכומר ניצלה רק מפני שלא היתה אצלנו בחדר ברגע שהם נכנסו.
"המזעזע בכל הסיפור היה שבאיזה מקום חיכינו שיתפסו אותנו. סוף סוף אנחנו בחוץ "חופשיים" מעכשיו אנחנו כמו כל היהודים. לא צריכים יותר להסתתר. היום זה נראה לי כמו טירוף אבל אז פשוט נשמתי לרווחה. יהיה מה שיהיה, העיקר שלא נצטרך יותר לשבת במקום הנורא הזה ולהסתתר"
משפחת פינטוס הושלכה לבתי כלא , עברה חקירות ועינויים עד שהועברה למחנה וסטרבורק. מחנה מעבר, לא אתר השמדה. בדרך נס לא נשלחו לאושוויץ. אחר כך הפרידו ביניהם. לורה נשארה בוסטרבורק , את ההורים שלחו לטרזינשטט . אבל גם משם הם ניצלו , אחרי המלחמה נפגשו באמסטרדם, כמו שתכננו לפני הפרידה. ההורים היו שבורים בגוף , על הנפש לורה לא מדברת.
היא מציירת, בביתה שברמת גן היא עוברת ממצב למצב בזריזות וגמישות ילדותית. הקירות מכוסים בציוריה וברישומיה, בקווים עדינים ובצבעים פסטלים עליזים. אין בהם זכר לשואה.
לורה: "הכל נשאר עמוק למטה, בפנים. אני לא נותנת לזה לצאת. כל חיי מתנהלים במעין פאראנויה . בזמן שחייתי את השואה, בניתי לעצמי חומה נגד הזוועות , כדי לא להיפגע. בראתי עולם משלי. מנקודת המבט של היום עד כמה שזה נשמע אכזרי, ולמרות שמאוד נפגעתי , אני יכולה לראות את השואה כמשהו חיובי. כעם – התגבשנו . ראיתי אנשים רבים שעזרו אחד לשני, הצילו זרים בלי לעשות חשבון. גם בעצמי גיליתי כוחות נפש שבחיים "רגילים" לא היו באים לביטוי. לכל האנשים הטובים שפגשתי בחיי היתה נגיעה בשואה דווקא. משונה, אבל דרך השואה מדתי מה זה להיות בן אדם במובן הנעלה ביותר"
באמסטרדם ב 45' היא פגשה את גבי הרמן , מי שעתיד להיות בעלה. בן למשפחת הרמן המפורסמת מצ'כיה. (אביו היה הוגה דעות ציוני שכתב הרבה ספרים, מהקבוצה של קפקא ומקס ברוד) שהיה ממקימי עין גב והגיע להולנד מארץ ישראל, עם הבריגדה. "רציתי לעלות לארץ מיד, אבל גבי אמר שזה בלתי אפשרי. מצבי הגופני לא היה טוב, רגלי היו מלאות מוגלה, בקושי יכולתי ללכת. התאהבנו, אבל הוא היה ביישן. לקח לו שמונה חדשים עד שהציע לי חתונה פיקטיבית , כשיטה להביא אותי לארץ. לא סיפר לי שהוא בעצם מתכוון ברצינות.
זה גם לא היה קל. אחרי המלחמה , פליטת שואה היתה יכולה להתאהב אבל לא להתחתן. אסור היה לנתין בריטי לשאת אשה ילידת גרמניה. אפילו שניהם יהודים. בסוף הצליחו להינשא אחרי ששיחדו פקיד בשתי חפיסות סיגריות . אחר כך נסעו לארץ והקימו משפחה, היא החליטה להשתלם בציור.
לפני מספר שנים התאלמנה , כואבת ורגישה ויחד עם זה יש בהתנהגותה איזו שמחה מיוחדת, חיוניות יוצאת דופן. את ציוריה הציגה יותר בחו"ל מאשר בארץ. מזה שלושים שנה היא מנהלת בביתה מועדון לציור בו משתתפות בעיקר נשים בגיל העמידה. הן לומדות , וגם שותות קפה, וכמובן מרכלות ומשוויצות בנכדים. מדי קיץ היא נוסעת לשוויץ . שם בעיירה קטנה היא מנהלת סדנה לציירים ומורים לציור, בני הקהילה הקלוויניסטית. אותה קהילה שהוציאה מתוכה את שני הכמרים שבתקופת השואה היו צינור החיים שלה בין הצינוק שבארון לעולם. נסגר מעגל.


....."גדלנו בברלין בבית עשיר  ומתבולל,לא מודע ליהודותו"....,

מילן שטראסה /ברלין 


יום שישי, אפריל 25, 2014

יאיר 2014 / לפעמים זו הדרך בה איבדתי את בני .


ויש ששאלו מה תביאו הפעם ואמרנו:" אהבה ובית ולב פתוח, את יאיר ."
14 שנה עברו, יום וערב כמו יומן ,
נסיעה ארוכה,אפילו העבר כבר לא נשאר מה שהיה.
14 שנה עברו, עכשיו היער פצוע.
הרבה שינויים ,הטבע מדבר איתנו, מזכיר לנו שהקיים משתנה.
14 שנה עברו .שכבות של זכרון בדרך
לפעמים זו הדרך האחת שמובילה אל ביתי,
לפעמים כאן איבדתי את בני,
לפעמים אין אופק
לפעמים אל מעבר להרים רואים  את הים
וכמו בחיים כך גם במוות למדתי יאיר
לא לתת לרגע  לצבוע את כל התמונה .



התרחקת יאיר בספירה הזו של השנים,
הזכרון מתעמעם, המגירה שלך בלב זוכרת .
אולי יש ראש ששוכח ולב שזוכר
ואתה באמת שולח אותי שוב ושוב ללב למצוא אותך

התבגרתי יאיר חציתי את השישים
למדתי לא לתת למספרים כוח
גם מוסא מגיע לעבוד  בן 86 לא נותן לגיל לעבוד עליו
מדבר עליך באהבה  גדולה  , אמר לי כמו רצה להרגיע : "כל בן אדם כתוב עליו"
"ככה היה יאיר, למה הלך בדרך ?  חזר הביתה .
 אמרתי לו השנה לא נעלה לקבר 
אמר: "לא משנה איפה תעשה,  יגיע .
חכמת האיש פשוטה נוגעת : "אהבתי אותו יותר מהילדים שלי "אמר בעצב.

...." אתה נראה בו מבוגר מגילך"


בחרתי תצלום שלך  יאיר אתה נראה בו מבוגר מגילך
עייף משהו עם החיוך המתוק שלך,כאילו צולם זה עתה .
מתוך העצב והכאב בחרתי אותו 
אז באפריל  2000 ממש ימים אחרי שהלכת
אולי כי רציתי לתת לך להתבגר איתי.
ובעיני רוחי ערבוב תמונות רגעים  ואותה רוח שנושבת ממך
אין לה מימד של זמן.
לרגעים אני משחק מדמיין אותך בן 34  רואה דרך חבריך ,
המפגש איתם כמו משלים את תמונת הדמיון מתחבר לצילום ההוא.
ויש גם צילומים חדשים שלך שמגיעים דרך הרשת כל הזמן .
ומצאתי גם צילום אחד שלך עומד בטרמפיאדה של נטף, 
כאילו היה זה אתמול, הצילום חדש לי והטריות שלו 
לרגע מבלבלת כמו כל תעתועי הזמנים .

הקולות שלך בי יש בהם קרבה וחבור מצבע מאד מיוחד שלך,
שומע אותך במתינות מלב אוהב, מרגיע אותי.  
ויש בי גם את חווית החסר,חסר אותך יאיר, מאד חסר בהרבה רגעים אחרים .



קלואי וצידקי היו פה לפני שבוע  עם בנם המתוק  יצחק יאיר .
גם את דנצר פוגשים בשבילי נטף עם אורי. 
רועי יאיר של אילה וליאור גר כרגע ברמה עם שקד הקטנה בת שנה וחצי
ואצלנו נולדה שירה נכדה ראשונה מתוקה שחגגה שנה לפני ימים אחדים ,
שירה בחרה להיוולד באביב , להכניס מימד של שמחה לשער הזה .



בימים שלפני האזכרה אנו משוחחים עליך עם חברים זה בעיקר משמח.
התאור של רחל אותך מביא אור לעינייה  וצחוק מתגלגל  והיא כמו מנגנת את הסיפורים עליך במילים וכיף גדול .
נדב שומע ברדיו את אביתיר שר "לילה כיום יאיר" ו"אור גדול נגלה לפניו" .
רוסטי זוכר מתחבר עמוק בדרכו מספר יוצר תמונה מרגשת שלך .
ופגשתי את עדנה ועוד אנשים שמספרים שעבורם מוצאי חג שני צבוע בזכרון שלך,
כמו צרוב בתודעת ישוב.
ויש ששאלו מה תביאו הפעם ואמרנו אהבה ובית ולב פתוח, את יאיר .
והשאר כבר יתהווה
ובאמת  התאספנו כאן אנשים רבים חלקם לא הכיר אותך
חלקם חוו אותך ישירות חלקם דרכנו
התאספנו כאן הפעם בבית שלך שלנו
אותו מקום בו חיית מרבית חייך, כדי לאפשר למילים שבלב לצאת לאור .



 "וכמו בחיים כך גם במוות למדתי יאיר לא לתת לרגע לצבוע את כל התמונה "
"לפעמים כאן איבדתי את בני"

"14 שנה עברו, עכשיו היער פצוע".




Inbal Zor :" מדהים שאפשר כמעט לגעת בילד יאיר דרך תמונה, התמונה שצילמת ליד הבית הראשוני בנטף, לגעת בבית המשותף שלכם דרך כתיבתך, לכאוב את הכאב איתך ולחוש את הלב החובק שלך. מעיין החיים שלך... זורם ומחבר את כולנו."

Orly Ginossar:" נינו יקר כתיבתך המופלאה והרגישה מציפה כאב עמוק ובלתי נגמר לצד הארה עצומה ותקוות רחוקות . שולחת לך חיבוק ונחמה ."

Shulamit Covo:" אני לא מכירה אותך אבל נגעת בליבי וריגשת אותי מאד. עצוב ואין נחמה"

Shimrit Klein :"וואוו נינו כתבת ככ יפה דמעות עלו בעיניי הזכרונות האהבה שנשארת בלב לא שוכחת ...והשיעורים שעלינו לעבור בחיים מלווים בכאבים עזים ...והחברים האנשים שאיתנו כאן גורם להעריך ולאהוב את הרגע הנוכח תודה נינו

Tamar Roll :"תוהה אני , כמה כאב אנו יכולים לשאת בתוכנו , ובכ''ז להמשיך ולחוות רגעים שלי יופי חזק ואמץ נינו , יהייה זיכרו ברוך"

Galia Shmilovich Gruengard :" נינו, אי אפשר שלא לבכות מול המילים שלך ולהעריך את האהבה שלך וגם את הכנות על הזיכרון לצד החיים. תודה ששיתפת כאן בדברים שבלב שלך. יש מילים של כאב שכשקוראים אותן לומדים מהן בדרך נדירה."

 Oded Rosen:" מדהים לראות אנשים שאיבדו חלק מעצמם, ובכל זאת ממשיכים להיות עם לב פתוח. זה לא מובן מאליו בכלל."
:" Daniella Dahan מדהים, מרגש, איך אתה כותב? איזו רגישות? כמעט מצליחה לגעת ביאיר בזכות הכתיבה שלך. ימים טובי ושנים טובות מאחלת לך האהבה."

":Tami Zilberg אור, נינו, הרבה אור עליכם."

אורלי פלדהיים:"   אהבה רבה נינו , נוגע נוגע"

:Yaniv Sobelman" מבין ליבכם ומחזק את ידכם באהבה"

Elinor Dori"  "האם אשוב
אי-פעם
לראות אותךָ
כפי שהִנךָ
ולא כפי
שאינו?
*
אני יכול לזכור
אותָך ללא
אינו- את החיוך שלָך, התם
והאופטימי- וגם אותי
ללא אינו אני יכול
לזכור. אך לא
אותו, מוזר: אותו
ללא אינו איני יכול
לזכור עוד. וככל
שמתארך הזמן
נדמה כאילו עוד
בהיותו
כבר ניכרה בו
אינותו".
 דוד גרוסמן/ נופל מחוץ לזמן

Elinor Dori :"(הדמעות לא מפסיקות...)"

Yael Barlevy :"מרגש הדמעות בוכות מעצמן "

Eran Tzidkiyahu :" ויש את מי שלא היה, אבל בוכה עכשיו מרחוק.
למרחק אין משמעות, כשהמשמעות האמיתית טבועה עמוק בפנים, טמועה בגוף ובאישיות, הפכה כבר לחלק מהישות."

Natali Elkoby :" הייתה לי זכות גדולה היום להיות איתכם שם, יאיר היה כל כך נוכח, בלי שהכרתי אותו אז אני מרגישה שאני זוכה להכיר את האני החדש שלו, של היום, דרככם, דרכו, דרכי. היום היה מושלם. תודה".


Tali Omer :" אתמול סיפרתי עליו לנטע גוב."

:Yael Gvirtz " חיבוק חם ואוהב נינו יקר"

Ruti Mandil- Halabi :" מכירה רק מעט ובכל זאת שולחת חיבוק גדול מאוד. אתה איש מרגש."

:Pnina Papi Paller " אחרי הדברים שלך אין מילים, איזה כאב ואבדן בלתי נתפס... הגעגועים הם אין סופיים..."


Orit Nachtomi Gordon:"  מופלא, חיבוק ענק לבור שבנו."

 Saara Jahkola :" חיבוק"

Yaffa Kar :" מרגש ועצוב גם יחד"

Lilach Akrabi ":נינו יקר, שומעים את הלב הפועם שלך דרך המילים על יאיר.. חיבוק גדול.. באהבה, לילך"

Ayelet Naveh‏:"  פרסמה ‏תמונה‏ ב‏ציר הזמן‏ של ‏.יש חיים אחרי ההורים‏."
"אני מקווה שדמותו של אבי לא תדהה בזכרוני לעולם. כרגע, הוא חי ונושם יותר מתמיד...נינו הרמן כותב לבנו, יאיר שנהרג לפני 14 שנה. הזמן אולי מקהה את הכאב. ואולי לא."

 Eran Tzidkiyahu‏  :" היום לפני 14 שנה איבדתי חבר,  ברגע השתניתי גם אני ללא היכר"


Natali Elkoby :" נינו ותחיה יקרים! רציתי להודות לכם בנחת על ההזמנה, אני נורא שמחה שבאתי, קיבלתי המון והיה מרגש ונוגע ללב...כשיעלה הסבירה לי מהו יום האזכרה, מיד רשמתי, אני רוצה לשתף אתכם בציטוט המדויק- ״תסבירי לטושי שמחר יש לי יומולדת שנה בחיים של השמיים״, שאלתי מה הכוונה? ״הייתי שנתיים ושבעה חודשים בחיים של האדמה, ומחר יש לי יומולדת שנה בחיים של השמיים״, כל כך התרגשתי והודתי לתינוקת הקטנה שלי שמלמדת אותי, שבמקביל לחווית האובדן שלנו שהיא מאוד ארצית, באותו היום היא נולדה במימד אחר, והיום הזה שאנחנו מציינים, הוא לא רק יום של געגוע וכאב, הוא גם יום של לידה וחיים. החיים החדשים שלה למעלה, החיים החדשים שלנו כמשפחה שאחד מילדיה הוא מלאך. חגגתם ליאיר יומולדת מדהימה ואני מודה על שנכחתי בו. שתהיה שבת קסומה, המון אהבה, נטלי" 

Noy : "חסרת מילים.......אחי שמו היה יאיר .....היה.....את חוויתך חווה .....שולחת חיבוק של תקווה ושבת נעימה "

עוזי קרן:" נינו, הזמן עושה את שלו, נכון זה עצוב נורא לאבד בן, תנוחמו ושמרו על עצמכם "

Irit Noy עוזי סליחה על התגובה...לצערי מניסיון הזמן אינו עושה את שלו....זו קלישאה שאנשים אין להם מה לומר....למרות זאת הזמן משנה את האובדן לצבעים שונים וממשיכים לחיות אך כבר לא אותו הדבר.....
ונאמר שהחיים חזקים ואכן...אך הלב פצוע לאורך כל הזמן.....שבת מבורכת....

אסתי כהן :" אוהבים ומחבקים, מזדהים עם השורות היפות שלך, נינו , ואיתכם .היום ותמיד "

Naama Shalom-Amiel:" נינו יקיר ליבי.... תודה וחיבוק.. וגעגוע.."

Hava Yahav:" כל כך יפה ונוגע אתה כותב, ישר כח."

Naama Arkin : "עצוב ונוגע ללב ואין נחמה.ליבי איתך"

Rona Segal :"  עדיין מתגעגעת.. וגם מדמיינת לפעמים את יאיר בן גילנו.. בטוח שהיינו עדיין חברים טובים. מאה אחוזים"

Adva Avnon : "נינו נגעת ללבי. התרגשתי מאוד. הכאב בחסרונו של יאיר עולה כל כך חד מכתיבתך והעלה דמעות לעיני. גם אני זוכרת את יאיר בחדות- צוחק, מחייך, טוב לב וחיובי תמיד. הוא חסר."

Marlyn Vinig :" הלב נשבר נינו. שוב ושוב. נשבר. אני מחכה להיות קצת פחות נסערת כדי לכתוב משהו אחר...."

עפר פלג :" נינו, לא ידעתי דבר עליך קודם... ברור לי שהפצע שלך תמיד שם אבל אני משוכנע שהרוח הרגישה, האוהבת האצילית הנושבת ממך היא מקור השראה גדול וחשוב."


Neta Hemo:" הרמן היקר.. געגועים רבים"

Rachel Regev :"איך מעגלים מתחברים, שירתתי עם יאיר במקח"ר, והייתי בלוויה שלו. אני זוכרת את הפעם שראיתי אותו, היה בין הראשונים לחייך אליי כשאני עדיין המומה מהמקום והתפקיד החדש. בבניין אפרורי ואנשים די אפרורים הוא היה מסתובב עם חיוך תמידי. במהלך השנים אני נזכרת בו כמי שפספסתי להכיר."









יום שני, אפריל 21, 2014

חוזרים ללחם / אלייקים .



חוזרים לפשוט,ללחם הפשוט "הטעים שבמאכלים"
צילום מישוב אלייקים משנות השבעים , 
הזדמנות להוציא לאור בשנית. 
לברך לשבוע טוב .

יום שישי, אפריל 18, 2014

תערוכה חדשה בגלריה של קבוץ נען 24 למאי












אז כן בתוך התקופה האחרת הזו הולכת ונבראת גם תערוכה חדשה.
היא תתקיים בגלריה הגדולה של קבוץ נען ,אז כן זכיתי להכיר שתי אוצרות מוכשרות חמוטל פרידברג ודורית קופיט שנכנסו לעומק המגירות והארגזים בביתנו.
בלילות אילו הן עובדות על מקבצים חיבורים של תצלומים שיש להם אופי קולז'יסטי מתוך מיון ושהיה עם חומרים רבים שאספו בביתנו. הכוונה לא לחיבור ממשי של צילומים יותר לאופן סידורן על הקיר.
העבודה שלהן החלה עוד בטרם התיישבתי על כסא הגלגלים .
עבורי זו שמחה גדולה להציג בנען ששיכת לגלריות הקיבוצים שיש להן חופש מלא לעסוק באומנות
ללא התערבות ואינטרס כלכלי ומוכתב.
ומעבר להקשר האמנותי הפתוח, יש גם את הקשר החלוצי  "בנין הארץ" .
סבא הקים בית בקבוץ רמת רחל אבא היה ממקימי קבוץ עין גב, ואנחנו שייכים  לקבוצת מקימי נטף.
התערוכה תעלה על הקירות סוג של /יומן/ בלוג / תהודה ,יצא כך שבאחד מביקורי חברים אותי, מצאנו באקרעיות על שולחן העבודה העמוס שלי  2 צילומים של סבי הוגו הרמן שמתעד את  תחנת הרכבת בנען מן הסתם כחלק מתמונת מצב שתיעד במסע לא"י ב בתחילת המאה העשרים.

שמחתי על העיתויי ועל ההזדמנות לחבור לשורשים.
וברשותכם נפליג רגע לשנות השישים שלי .
אל סבי שמת בטרם נולדתי,התוודעתי בזכות דיוקן מרשים בדירתה של סבתי פאולה בירושלים .
 כילד הייתי מבקר אצלה בחופשות הקיץ ואחד העיסוקים שאהבתי היה להציץ בספרים ובארגזים שמילאו את המחסן במרתף הבית . סבא היה מראשי התנועה הציונית בצ'כיה, חבר אגודת הסטודנטים "בר כוכבא "
ניהל לשכות קונגרסים ציוניים ערך עיתונים הוציא לאור ספרי מסע לארץ.
את רוב תכולת הארגזים מסרנו לארכיון הציוני.
מעט מפות דיוקנאות שציר מסמכים אישיים וצילומים השארנו לעצמנו.
שנים אחרי אני מוצא עצמי גם מתעד את ארץ ישראל במסגרת עבודתי בלשכת העיתונות הממשלתית .
מן הסתם ירשתי  ממנו את האהבה לתעוד והרצון להשפיע ,
החיבור האמנותי הציורי נולד בבית אמא  ליאורה הרמן הציירת ואבא  גבי הרמן איש אשכולות רנסנסי .
אז כן כבר ראיתי כמה סקיצות תוצרים מרשימים של "משחקי הלילה ".
 כך קוראות חמוטל ודורית לשעות החסד והיצירה שלהן עת הן נפגשות  בגלריה בתום יום עבודתן בקיבוץ.
ובשבועות הקרובים אעדכן בשמחה על המתהווה לקראת  הפתיחה ,כולכם מוזמנים בשמחה גדולה
רשמו לעצמכם פתיחת התערוכה בגלרית קבוץ נען תתקיים  בשבת ה24/למאי  בשעה 11.00 לפנה"צ .

 בדרך לנען 2014 

יום שבת, אפריל 12, 2014

עוד מעט גם אני אלמד ללכת

         עבר עוד שבוע ,זהו אפשר לומר יצאתי מהמרחב ההשרדותי, יצאתי מאותו צמצום וכאב המאפשר את עשיית הנחוץ בלבד, יצאתי אלי חוץ לחבור לטבע ליופי להתחדשות להתחלות חדשות ,טיול ראשון בנטף ,תחיה נוהגת, מפגש  אנושי חטוף מעד לחלון מכונית, לוקח את הזמן אחרת ,והיו גם צעדים ראשונים של נכדתי שירה ,ועוד מעט  גם אני אלמד ללכת .
מצלם באייפון ממשיך להתיידד איתו, בסמס הודעה  "הי נינו מה שלומך , חושב עליך הרבה. פשוט בתקופה עמוסה כל כך.פעמיים הבאתי לך לחם לשישי ולא הגיע". ועולה בי שאנחנו חיים בתקופה איטנסיבית כולם במרוץ וכמו אין זמן ולא מספיקים, ודוקא בתקופה זו של עצירה  חווה את הפער בין כוונת האנשים בדיבורם לבין מעשיהם ואין בי טענה ,בעיקר תודה גדולה על עזרה ותמיכה ואהבה ,מן הסתם פשוט מתבונן ולומד דרך האחר איך גם אני חי את הפער שבין הרצון למימוש .ובני איתן חיפש בית לדג הזהב  שנשאר בודד יצא לסיבוב בישוב אחרי שעה קלה חזר עם צנצנת ריקה  עוגה ומכתב ," נינו היקר  אתה לא מתאר לעצמך כמה פעמים אני חושבת עליך, כמה פעמים אני בדרך אילך,כמה עוגות הכנתי לך שנאכלו,את זו הכנתי, תיכננתי לבוא, לא באתי ,הקפאתי , אז הנה דג הזהב מביא אותה אליך " .











יום שבת, אפריל 05, 2014

שיחה של בוקר

שיחה של בוקר. אנחנו כבר בתוך עונת מעבר. הכאב הגדול כבר מאחורי, אני מתחיל לחזור לעצמי.
כן, אני אומר לרוסטי חברי, זה מתחבר למה שאמרה נטלי אלקובי: "אולי ההחלמה כבר פה, במקום אחר, והרגל רק מכוונת לראות".
בוקר אביב נעים. רוסטי ואני בשיחה. הגיגי בוקר. מדברים על החיים, על היקום, וגם על פייסבוק. כן, גם פייסבוק הוא עבורי מרחב להקשבה, מרחב של יצירה, מרחב דיאלוג. גם שם אפשר להקשיב לחוכמה שבאה מלב האנשים. זה כמו להשלים חלקים חסרים בפאזל של עצמך.
יש פתגם בערבית, אומר לי רוסטי, "כשהלב שוכח העין לא רואה". כך מוסא אמר לך לפני חודש שראה אותך לראשונה אחרי הנפילה. רוסטי מרגש אותי. איזה בר מזל אני שהוא מתארח אצלנו. עוזר לי ביום ובלילה במסירות אין קץ. מזכיר לי כל הזמן גבולות ומנוחה .
את מוסא חברנו היקר, אינדיאני מאבו גוש שמלווה אותנו כבר למעלה משלושים שנה, הוא אוהב מכבד, ומחשיב אותו כאחד מזקני השבט של פעם. זה מתחבר לך, לנפילה, הוא שואל.
עבורי, אני אומר לו,  החכמה הפשוטה הזו שיוצאת מפלח זקן ואוהב היא כמו המים והלחם של טהא מוחמד עלי.  
כשהייתי ילד בלעתי את ספרי קרל מאי. התחברתי לאינדיאנים, לחרות שלהם, למיומנויותיהם בטבע.  מוסא בעיני הוא אינדיאני לכל דבר. איש שמחובר ליקום. האבנים הן בנות שיחה עבורו, וגם  מקור אנרגיה ושמחה. הוא מזהה ומכיר את צפיפותה של אבן על פי צליל הנקישה עליה. הוא מעניק  כבוד רב לטבע.
יוצאים החוצה, לשתות תה לואיזה. הימים האלה מזכירים לי את אביב 2000. הטבע פרץ אז בשיא יופיו. ויאיר נהרג. עוצמה של חיים מול חווית מוות.  זו היתה אז העצירה הגדולה בחיי. ובתוך העצב והכאב הלך והתרחב לו מקום של אהבה. זה היה אירוע רב עוצמה, שלקח אותנו להתמרה ארוכת שנים.
עכשיו אני בחוויה שמזכירה משהו בצבעיה את הימים ההם. אמנם נפלתי בשלהי החורף, אבל עכשיו אנחנו כבר בשערי האביב המתפרץ. עוצמת החיים המלבלבים בחוץ, מול עצירה וחוסר אונים מבית. אז היה זה חוסר אונים רגשי עצום, ועכשיו פיסי שנגע ברגשי.
ושניהם פותחים דלת חדשה לכל מה שאיננו מוכר. כל שנותר הוא להסכים לקבל בלב אוהב את מה שיימצא מעבר לדלת שנפתחת עכשיו.
שבת שלום. 













יום שלישי, אפריל 01, 2014

ציון דרך שהכל אפשרי .

בראשון באפריל 1979 התחלתי לעבוד בלע"מ.
ביום הראשון לעבודה יצאנו לקהיר משה מילנר מנהל מחלקת הצילום ואנוכי .
זו היתה מחמאה מאד גדולה לצוות אותי ככה ביום עבודתי הראשון.
ליווינו את בגין לפגישתו הראשונה עם נשיא מצריים אנואר סאדאת ביקור ראשון בקהיר.
הימים היו ימי פשרה וגמישות של אחרי מו"מ ארוך וחתימת הסכם שלום פורץ דרך.
כל המנהיגים שלנו ושל המצרים כמו נדרשו לשנות ראש.
להתמיר מילים רגשות של אוייבים בנפש לצעדים ומילים בוני אמון.
קשה היה להאמין שאחרי עשרות שנות מלחמה שטנה ושכול, 
יכלו המנהיגים לשים הכל בצד ולבחור אחרת , 
וזה קרה החלה להרקם ידידות, ציון דרך שהכל אפשרי במרחב האדם .
הראשון לאפריל נלקח בד"כ ליום של סיפורי כזב , כאלה שמאכזבים שמתגלה שאין בהם אמת .
והנה ביום ההוא ביקור ראשון בקהיר של ראש ממשלת ישראל בהחלט יכול היה להשמע כמו סיפור כזב של אחד באפריל. אבל נזרעו הקשרים חדשים שפתחו ברובנו הסכמה להליכה הזו למרחב חדש ביחסים.
מאחל ליום שנחזור לאותה גמישות ופשרות בתוכינו שיאפשרו את הצעד הבא.

כאן בצילום מפגש אחר מאלכסנדריה בשנת 1981 בפתח ארמונו של סאדאת , נתתי את סרט הצילום לצלם A.P  מקומי שהפיץ אותו דרך המשרד בקהיר באמצעים של אז כ Wirephoto  ללונדון ומשם לכל העיתונים מינויי הסוכנות בעולם . בקרדיט נכתב israeli govrern  H.and O.ver 


©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com