כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום רביעי, אוגוסט 31, 2011

צוותים צוותים ברחבי ת"א בהכנות לקראת הפגנת המיליון במוצ"ש




התערוכה דימויים קולנועיים צלם רחוב נינו הרמן בסינמטק ירושלים עד סוף אוגוסט.


התערוכה דימויים קולנועיים בסינמטק תינעל הלילה בחצות.




כתבה  של עמי הרלב ,במגזין "החיים הטובים" ירחון של "קלאב 50", מועדון של מעל 200 אלף חברים בכל הארץ של בני 50 ומעלה.

תמונות מחיי הצעירים .
הצלם נינו הרמן מתעד בשנתיים האחרונות את חיי הצעירים בת"א.
בתצלומים שהוצגו בתערוכה שנערכה במקביל למחאת אוהלים, נקלטו בעיני המצלמה הרגישה והאוהבת שלו הניצנים הראשונים למהפכה החברתית  השקטה/עמי הרלב 

"מדברים על ספטמבר כתאריך מחולל שינוי באזורנו. הכרזת עצמאות לשכנים....ובינתיים בחום יולי אוגוסט החלה מהפכה חברתית במקום הכי לא צפוי, בשדרה המרכזית של בירת הצעירים בתל אביב והיא מתפשטת בכל הארץ. מהפכה המבקשת לחולל שינוי עמוק. מהפכה שמעוררת בי שמחה גדולה ואמונה שהנה קורה כאן משהו יותר גדול ממה שרואים ומדמיינים."

דברים אלה לקוחים מתוך הבלוג של נינו הרמן, צלם עיתונות לשעבר ו"צלם רחוב" (כהגדרתו) כיום, שתערוכת צילומים שלו בשם "דמויים קולנועיים", הוצגה במהלך חודש אוגוסט בבניין הסינמטק בירושלים. התערוכה, שאותה אצרה תחיה, אשתו של נינו, לזכר בנם יאיר, הציגה את הנוף האנושי של צעירי דרום תל אביב ברגישות מיוחדת במינה. נינו הרמן מבטא בצילומיו לא רק את נסיונו רב השנים כצלם עיתונות שמכיר היטב את עבודת הצילום מהשטח. בולטת לעין ההזדהות הגדולה שלו עם הדמויות המצולמות ועם אורחות חייהם ומה שמעסיק אותם.

לכאורה אין דבר רחוק יותר מנינו הרמן מאשר תל אביב העיר הסואנת וצעיריה. נינו ותחיה אשתו היו ממקימי נטף, יישוב פסטורלי בהרי ירושלים, שהוא ניגוד מוחלט למה שהעיר הגדולה מייצגת. אבל לנינו יש נפש סקרנית והוא אוהב אדם בנשמתו. וכך מצא את עצמו בשנים האחרונות חוזר ויורד לתל אביב עם המצלמה ומתחבר באמצעותה לצעירי העיר ולחייהם. הוא התחיל לצלם בשדרות רוטשילד, אבל מהר מאד נדד לשכונת פלורנטין, שבה מצא את מבוקשו. וכך מסביר לנו נינו: "בעבר לא הייתי מעז להיכנס לשכונה כזו, הייתי רואה רק את הכיעור שבה. אבל הפעם באתי עם פתיחות לאנשים. גליתי בשכונה משהו קהילתי, קצת כמו קיבוץ". וכמו שהוא כותב בבלוג שלו: "למעלה משנתיים מאז חזרתי לצילום, אני מסתובב בקרב צעירי תל אביב, רואה את היופי שלהם, מקשיב לרצון שלהם, שומע את הבלבול, את החיפוש.... לא פעם נשאלתי מה אני מוצא שם בבירת הצעירים, בפלורנטין ובכלל? ... אני מוצא כאן דופק של חיים שמרגש אותי, אנרגיה אחרת, חיבור לאנשים שפתוחים לשינוי."   

התמונות של נינו מספרות את סיפוריהם של בני הדור הצעיר של היום, אלה שבאו לתל אביב ממקומות שונים בארץ ומחוצה לה, וחיים כיום בדרום תל אביב. נינו נכנס בעזרת המצלמה למהלך חייהם, ועמוק לתוך נשמותיהם. הוא מצליח לשקף  בצילומיו גם את מה שחבוי מן העין, את מחשבותיהם, את חלומותיהם, את ההתלבטויות שלהם. והוא עושה זאת בעין רגישה ואוהבת שיוצרת מרקם אסתטי מיוחד במינו. לפני שהוא מצלם הוא מבקש את רשותם של הצעירים והם נענים לו ומשתפים אותו – במהלך עבודתם, בזוגיות שלהם, בתוך בתיהם. אומר נינו: "הם מחפשים להאמין באדם ואני נותן להם הזדמנות לזה. אני לא בן גילם ויותר קרוב לגיל של הוריהם, והם מכניסים אותי לתוך חייהם, ועושים זאת בשמחה."

הצילומים מציגים בעת ובעונה אחת כמה רובדים – את הסיפור הגלוי לעין, וגם את תחושותיהן של הדמויות ואת מה שיש להן לומר לסביבתן. ובחלק מהתמונות יש מראות נוספים שמשתקפים מתוך חלון של בית קפה, של בית או של מכונית.

נינו מתעד בשנים האחרונות במצלמתו, תחילה אולי בבלי דעת וכיום בדעה צלולה וברורה, את סיפוריהם של מי שמובילים את מחאת הצעירים. והוא עושה זאת מתוך הזדהות עמוקה איתם ועם הרבה אהבה. "יש לי כבר רומן ארוך עם הצעירים שפגשתי בדרום תל אביב. ראיתי את אדיבותם, פתיחותם וחכמתם .... בכל פעם נפעמתי מחדש מהאמון שבהתמסרות שלהם אלי ולמצלמה. בכל מפגש כזה שלי איתם חוויתי כמה הם כמהים לחזור לאמונה פשוטה באדם וכמה הם מייחלים שיהיה אחרת בארץ הזו." כך כותב נינו בבלוג שלו, והוא ממשיך: "....לא הופתעתי שדווקא מהם יוצאת המהפכה…. בירת הצעירים, תל אביב, מכילה את מיטב המנהיגים של העתיד שלנו …. המנהיגות החדשה שמתהווה בימים אלה מביאה דיבור אמיתי, נוגע, לא תמיד מנוסח, לעתים אפילו עילג. אך בעיקר יש כאן בני אדם שהרצון שלהם להיטיב עם כולם מאד ברור להם. זו בגרות ואחריות מסדר אחר שאנחנו מכירים."

הרומן של נינו הרמן עם צעירי תל אביב ממשיך גם כיום. הוא מלווה את המאהל שהקימו בשדרות רוטשילד ואת סיפור המחאה הגדולה שלהם ומתעד אותו במצלמתו. מתוך הזדהות ומתוך אמונה שקורה כאן משהו בסדר גודל שלא היכרנו, משהו טוב. וכך הוא כותב: "עצתי לכל המקשיבים והצופים מהצד – זו הזדמנות להקשיב אחרת למה שמתקיים. להיפתח לרעיון שמתהווה כאן בסיס אחר לדיבור משהיכרנו. זהו דור הקליפים המהירים המבקש אורך רוח כדי לסלול נתיב אחר להידברות ולמנהיגות."  ב"גלגול" הקודם שלו כצלם עיתונות, צילומיו של נינו מאירועי מחאת הצעירים היו מופיעים בוודאי בעמודים הראשיים של העיתונות היומית. כיום הם מצטרפים לחיבור המתמשך שבינו לבין הצעירים, ולא נתפלא אם הם ישמשו בסיס להתערוכה הבאה שלו.


יום שני, אוגוסט 29, 2011

"בשבת הקרובה ייצא לרחוב כל מי שהלב שלו אומר לו שאנחנו חייבים לתקן את תחלואי החברה שלנו, כל מי שאכפת לו, כל מי שנמאס לו, כל מי שדואג, שכועס, שאוהב, שרוצה, שמקווה, שמאמין. נצעד ביחד, נקח אחריות על עצמנו ונדרוש מנבחרינו להתעורר ולעשות את אותו הדבר. בקול אחד נודיע להם איך אנחנו רוצים את המדינה שלנו: מדינה של צדק חברתי.

חברים שלי,

בשבת הקרובה יתקיים אחד האירועים החשובים בתולדות מדינת ישראל.
 הגזמתי? תחליטו בעצמכם:..
בסך הכל לפני חודש וחצי עוד ישבנו בבתים שלנו וכאבנו את המצב. התלוננו על הריכזויות, על הפערים, על העדר השוויון, על השירותים החברתיים המופרטים, על החינוך המתדרדר, על מערכת הבריאות הקורסת, על שירותי רווחה אומללים, על דיור בלתי אפשרי, על יוקר המחיה, על הפילוג, על ערכי דמוקרטיה מתמוססים, על תעסוקה בלתי הוגנת, על חסרונם הבלתי נסבל של סולידריות וערבות הדדית, על אלימות הולכת וגוברת, על אתוסים של "בטחון-בטחון-בטחון", על מוסדות שלטון  מושחתים, על חלוקת משאבים לא הוגנת, על מדיניות כלכלית משולחת רסן, על סדרי עדיפויות מעוותים, על שנתנו לכל זה לקרות.
אלא שאז קרה משהו גדול - נזכרנו שהמצב הזה הוא לא נתון משמיים.
 נזכרנו שאנחנו העם ואנחנו קובעים, וביחד החלטנו שיכול וצריך להיות כאן אחרת. להבנה האישית והמשותפת הזאת יש שם פשוט - קוראים לה "תקווה".
התקווה חזרה לשכון במעוננו ואיתה חלף זמנם של הישיבה מול המסך, שיחות הסלון וצקצוקי הלשון. הגיע זמן מעורבות, נטילת אחריות ועשייה.

"בשבת הקרובה ייצא לרחוב כל מי שהלב שלו אומר לו שאנחנו חייבים לתקן את תחלואי החברה שלנו, כל מי שאכפת לו, כל מי שנמאס לו, כל מי שדואג, שכועס, שאוהב, שרוצה, שמקווה, שמאמין. נצעד ביחד, נקח אחריות על עצמנו ונדרוש מנבחרינו להתעורר ולעשות את אותו הדבר. בקול אחד נודיע להם איך אנחנו רוצים את המדינה שלנו: מדינה של צדק חברתי.
אם זה לא אחד האירועים החשובים בתולדות מדינת ישראל, אני לא יודעת מה כן.
"
אני סומכת עליכם שתבינו את גודל השעה ואת חשיבותה, אבל להגיע זה לא מספיק.

האירוע מספיק חשוב כדי שתעשו יותר מזה. ומה אפשר לעשות?
לדאוג שכמה שיותר אנשים יבינו ויגיעו.
 איך? אנחנו דור חכם ויצירתי, תחשבו על משהו. כל הדרכים טובות.
 פרט לכך, השתמשו באמצעי התקשורת שעומדים לרשותכם כדי להפיץ את הבשורה,
 ואל תשכחו את אמצעי התקשורת העתיק והאפקטיבי ביותר - הפה שלכם.
 פשוט דברו על חשיבות העצרת עם כל מי שיוצא לכם: חברים בעבודה, קרובי משפחה, השומרת בכניסה לבר, נהג האוטובוס, הרופאה שקבעתם אצלה תור, השכן שנתקלתם בה במדרגות, הקופאי בסופר... תם עידן הניכור. אנחנו מתחילים לדבר אחת עם השני.
אורלי וייסלברג


סתיו שפיר ואורלי וייסלברג .



אז הנה הפרטים:

אז הנה הפרטים:
תל אביב -
מוצאי שבת ה-3.9.2011, 21:00 בערב
צועדים מהבימה-רוטשילד לכיוון העצרת שתתקיים בכיכר המדינה

עצרות נוספות יתקיימו בחיפה, בירושלים ובבאר שבע.

מי שרוצה לעזור עוד וצריך שנעזור לו בזה, מוזמן לפנות אלי בדוא"ל:
Orly_w@yahoo.com
או בכל דרך אחרת

תרגישו חופשיים להפיץ את המייל למי שבא לכם.
אורלי וייסלברג

יום שבת, אוגוסט 27, 2011

"אמנים זורעים ויזמים קוטפים"- מסיבת סגירה בגלרית Apart.Art של רותם ריטוב


הדסה בארי ואלי פרמינגר

חנה יגר

ענבל מארי כהן



 חברים  עם רותם ריטוב רגע לפני הסגירה .
בסופ"ש  התקיימה מסיבת סגירה בגלרית  Apart.Art של רותם ריטוב בתום שנתיים של פעילות אינטנסיבית, 
"ההחלטה לסגירת הגלריה התקבלה מתוך מספר שיקולים מקבילים, כשמחירי הנדל"ן העולים הכריעו את הכף (וגם אותי).
ההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב - במקום שבו מתיישבים אמנים הנדל"ן לא מאחר לפרוח... אמנים זורעים ויזמים קוטפים."
רותם הזמינה עשרות אמנים לתערוכה-ספונטנית קבוצתית לערב אחד .
"התנאי היחידי להציג בתערוכה היה המוכנות לבוא עם עבודה ולחזור עם עבודה אחרת - החלפות.
יציאה של הגלריה לפגרה תהיה הזדמנות לקבל ולתת.
מכיון שזו תערוכה-ספונטנית, התליה תתקיים בערב המסיבה.באים יפים ותולים"
רותם  תמשיך את הפעילות האוצרותית והאמנותית שלה. הגלריה תקבל גלגול חדש בזמן אחר ובמקום אחר.
האמנים שהשתתפו :
יואב אפרתי, חנה יגר, עידו מרקוס, עילית אזולאי, יואב שביט, קרן גילרמן הראל, נאוה שושני
ליאור שטיינר, יעל אורן, יעל בן שלום, אפרת גל, גידי סמילנסקי, הילה לייזר ביז'ה, עודד אילן,
אורנה אורן יזרעאלי, 106boom, אבישי פינקלשטיין, אוה דברה,  אורנה מרטון, איילת גבריאל,
אילן כרמי, אלי דינר, אלי פרמינגר, אפרת לוי, גלי טימן, דויד אמויאל, דורון פולק, דליה זרחיה,
יובל בר-אל, ליאורה קנטרוביץ, הדסה בארי, הילה מזרחי, חגית שחל, יעל שדות, ליאורה אבידן,
מוריה להיס, מיכל אורגיל, מיכל פורר, מירב רהט, מרינה בן צבי, נאוה רון, נטע בן עזרה, נינו הרמן,
עדי קרליץ, עמית ברוך, ענבל מארי כהן, פאולה עליון, שונית גל, שירלי סיגל, תמי סואץ, רותם ריטוב.


יום שישי, אוגוסט 26, 2011

הרב פרומן במאהלים-יד ימין ויד שמאל מוחאים שלום ,שעור ומופע עם קובי אוז.

ערב של שירה נגינה  ולימוד עם קובי אוז


אתמול ברוטשילד היתה התרוממות רוח התקיים מפגש מרתק ומרגש בין הרב פרומן  מתקוע קובי אוז וקהל  רב .   
 הרבה באו להקשיב למפגש ב"התנחלות שבשדרה" כדברי אוז,  באו לראות, לצלם , להקשיב לשעור, מופע משותף, והרב מספר את הסיפורים שלו , מברך. בעקבות הסיפור על אליהו והאשה האלמנה הענייה שהאכילה את אליהו למרות חסרונה , הרחיב על כך  שכשאתה מסכים לראות את מצוקת האחר ולתת לו גם אם אתה בעצמך במצוקה  אתה  מקבל אחר כך בשפע.
קובי אוז שר שירים ופיוטים שהוא הלחין ולמד מאביו,
הרב פרומן ממשיך בעקבות הסיפור של אלישע והאלמנה הענייה , כשאתה בא עם כלים ריקים ולא יודע איך הם יתמלאו ההסכמה להיות באין מביאה את השפע" הקהל מוחא כפיים נוצר חיבור מאוד חזק עם הקהל הקשוב והפתוח "שמחבר אתה בכפות ידיך השמאלית והימנית מחבר אתה בן השמאל לימין"
 אומר הרב ומוליך את הקהל למחיאות  כפיים ארוכות שמחברות בין הקצוות והניגודים.










יום שלישי, אוגוסט 23, 2011

לא משנה מה צורה תהיה למחאה היא לא תרגע ותדעך עד שיחזור הכבוד והאמון להיות בן בית בארץ או לפחות אורח רצויי .


חזרנו לשדרה ויש רוחות של שינויים במאהל , זה לא אומר דבר על החלשות המהפכה ,פשוט ככה זה, כמו בטבע משתנה הצורה-המחאה לא נעלמת.
אולי היא לא תשודר בערוצים המוכרים, אבל הרצון העמוק שמניע אותה חי קיים מתעצם, וזורם בערוצים סמויים מהעין.
זה היופי שלה וזה עוצמתה. הרשתות שוקקות חיים: דיאלוג, מחשבות, הצעות, קשר אופרטיבי.
יצירתיות. מכינים את היום הבא, חושבים על המחר, מקשיבים אחד לשני בכבוד.

אתמול הזכירה דפני ליף במסר שהעבירה "המחאה הזו שייכת לכל אדם, גם אלו שמתקשים להוציא אוהל או עובדים יום וליל ולא מצליחים להגיע להפגנות ולעצרות. הגיע הזמן שכולנו נשמיע קול! שכל אחד יוציא וילון או סדין מהחלון ויכתוב את כאבו או את חלקו בזעקה המשותפת- העם דורש צדק חברתי!"
"
המהפכה נמשכת ביתר שאת, לצד מטחי הרקטות ואובדן חיי האדם, יש דרישה עמוקה לשינוי.

מי שלא זיהה את עוצמת ימים אילו, את השינוי העמוק שכבר מתהווה בשיח, באמונה העמוקה של אנשים שיש בכוחם להשפיע , לא מבין ולא מסוגל להענות.

המאהלים קמו על רקע מצוקה כנה ,חויה מתמשכת שלא רואים כאן בני אדם, שיש עיורון אנושי.
מתחת לכל הדרישות הנשמעות יש כמיהה עמוקה לביטחון אנושי, רצון עמוק לסמוך, להאמין.

הכל מתחיל ונגמר במערכות יחסים, המחאה קמה מתוך תחושת מיאוס וחוסר אמון במערכות השולטות, לחוסר כבוד האדם הרווח בכל.
לכן לא משנה מה צורה תהיה למחאה היא לא תרגע ותדעך עד שיחזור הכבוד והאמון להיות בן בית בארץ או לפחות אורח רצויי .
השימוש המדהים של העם בפייסבוק עוקף את הדומיננטיות והשליטה והמונופול של התקשורת על דעת הקהל.
ברגע שבתקשורת מזהים בהקשרים שלהם אובדן כוח ,חוזרת הציניות והספק.
מטבע הדברים ,בימים אילו נראה את הציניות חוזרת במסווה של עובדות, יצלמו אוהלים מתקפלים, ריקיים. ידברו במושגי קרב , מי ניצח וומי הפסיד.
.
כל כך הרבה שיקולים זרים נכנסים למה לשדר ומה להראות. לא נכנסים לתחקירי עומק של גרעין המהפכה , ללווי אנושי של התופעה ההיסטורית הזו , לסיפורים חיים מהמאהלים , לצילום מאות רבות של מעגלי דיבור והקשבה , להבנת התופעה העולמית , כל כך הרבה חומר מדהים של התרחשויות לא מדווח.
כמו מערכות אחרות במדינה ,לא רואים הקשרים רחבים.
ממהרים לסכם תהליך תוך כדי תנועה.


אותם אנשים אמיצים שהתחילו להניע מהלך מדהים ,מצליחים למרות התקשורת להעביר את המסר שזו דרישה עמוקה לשינוי מערכת היחסים בין הממשל לאזרחיו.
המהפכה הזו נובעת מלב האנשים, זה כוחה וזה יכתיב את משך קיומה.
אפשר לחוש שזה רצון עמוק של עשרות אלפים שהולך וגדל .

היטיב לומר זאת דוד גרוסמן (הנה ציטוט דבריו ממאמר של עירית קינן התקוממות עממית )
"תקופה ארוכה חיינו בעיורון משועבדים לנפנוף באיומים ביטחוניים כלכליים שהשתיקו כל דיון בשינויי. והנה בבת אחת הגיעה הפיקחון המוני צעירים תל אביביים פקחו את עיננו והזכירו לנו את אחריותנו ואת כוחנו, המונים באו בעקבותיהם נמשכים אל רוח הסולידריות ששוררת במאהלים ומבטאים כמיהה עמוקה להיחלץ מתחושת הבדידות , הניכור וחוסר האונים שהכו שורש בישראל".

מי שרוצה לטעום טיפה מים פעימות לב של המהפכנים, מתוך הרוח החדשה הנושבת באוקינוס הרשתות החברתיות , הנה סטטוס אחד של ורד חדד: "שינוי מתחיל היום: אין מי שלא אוהב-ת את הים, הים היפה שלנו. למה שאנחנו א-נשים עם תודעה חברתית\סביבתית לא נקח אחריות וכל פעם שנרד לחוף של ים נאסוף שקית זבל שמכילה לא רק את הזבל שלנו. ככה, במהירות הבזק הרבה חלקות ים יראו טוב יותר מחר. גם זרמי הים יודו לכם וכל מיני הדגים ושאר הדגות."



יום שבת, אוגוסט 20, 2011

אלינור ויעל קפה מסריק

המהפכה שפרצה לתודעתנו  ממשיכה לשמח, בחוויה שלי זה מסע מתגלגל הולך וגדל וכל יום של תנועה, סולל עוד כברת דרך בשינוי , בהכרה שאפשר להשפיע ,שכל אחד מאיתנו יכול לשנות  את המציאות הבלתי נסבלת של קיומנו.

מצאתי עצמי השבוע, גולש מהמאהלים לבית קפה מסריק, עלה בי רצון לצלם פורטרטים של אלינור ויעל  מקפה מסריק,  לרגע עלתה בי שאלה , ככה באמצע המהפכה ,יצירת לב שאינה קשורה?

עלה בי רצון עמוק אחר שקשור לרצף של מאין אני בא ולאן אני הולך .
אני מכוון עכשיו ליצור דימויים שמתכתבים עם ציוריה של אימי ליאורה הרמן  1921-1980
אימי ציירה אנשים ונופים בשנות השישים שבעים שמונים בתל אביב.
 במלחמת העולם השניה  בהיותה בת 21  נאלצה להסתתר באמסטרדם  כמו אנה פרנק ומתוך כישורי הציור שלה זייפה תעודות למחתרת ההולנדית, היה בה אומץ ללכת עם האמת שלה.
אמי כבר מזמן איננה כאן , אך הרצון לחבר יצירות שלה ושלי קיים והתעורר תוך כדי המסע הזה שאני עושה בשנתיים האחרונות ברחובות תל אביב על צעיריה .

זו התכוונות שקיימת אצלי בלב ופשוט שמתי אותה בחדר צדדי.
רגע לפני פרוץ המהפכה התחלתי במסע הזה.
 כעת כולי בתוך שמחת היצירה הקשורה בהתהוות הדברים בימים אילו, זה הכאן והעכשיו.  

לצד זה מתוך שאנחנו נכנסים למהלך ארוך, אפשר לחזור ולחבור לכל אותם דברים שמשמחים אותי. 
המהפכה משמחת אותי במובן עמוק  יש בה אנשים צעירים יקרים שלקחו על עצמם לברוא שינויי והם עושים זאת על מצע של אמת , אהבה, טעם ומשמעות .
 בתוך התנועה הזו יש בי  שמחה ליצור המשכיות לתעוד שלי את צעירי תל אביב ,אותם אנשים יקרים שפגשתי עוד בטרם.
 התנועה הזו לוקחת אותי כל פעם לתחנה אחרת.
והכי משמח שהכל קשור בכל .









יום חמישי, אוגוסט 18, 2011

סתיו שפיר- קונגרס החינוך גן מאיר


הלכנו לראות את קונגרס החינוך הראשון בגן מאיר,  עוד נדבך מרשים ויצרתי של דיבור והקשבה,
אני מאמין שכל יום נוסף כמו שם זרעים בשינוי האקלים.,
 .הקיום של כל ההתרחשות הזו מעל חודש ברחובות המדינה הוא מופלא מרגש מעצים ומבורך .
מאות אנשים באו למפגש החינוכי שהתהווה ב5 ימים ,אחרי נאומי פתיחה התחלקו האנשים למעגלי דיבור סביב עשרות רבות של שולחנות שנפרשו.
 בכל שולחן דנו בנושא אחר , הדברים נרשמו נאספו זה רצון עמוק של המארגנים לשמוע את הקולות השונים ,
. לראות אותם ולתת להם ביטויי מעשי בהמשך עיצוב דרך חדשה במערכת החינוך.
סתיו שפיר היתה בין הדוברים בפתיחה , התחילה מחויה אישית שלה , מרתק לשמוע נביעת לב של מחוללת שינוי צעירה מה שנגע בי הכי חזק שוב זה לראות את הבן אדם שבה.
ככה דיבור פשוט מהלב החכם שלה ,שיתפה את כולנו בעצב שלה וברצון העמוק שיהיה אחרת.
מרשים ומשמח אותי לראות אותה .
 תמללתי את דבריה הפשוטים הנוגעים
שמח לשתף מרגעים של עוד ארוע מכונן במהפכה המתרחשת .








סתיו שפיר:
"כיף לראות כל כך הרבה מחנכות ומחנכים ואנשים שעינינם זה חינוך
לי התמזל מזלי ובמשך שנה חיי זכיתי להיות מורה
לא התכוונתי להיות מורה ומעולם לא קיבלתי תעודת הוראה
והגעתי לשנת שרות ביה"ס תיכון בטבריה ומצאתי שם מורים נהדרים שהיו מיואשים לחלוטין.
מצאתי שם המון המון תלמידים שכבר בכיתה ו' וז'
מישהו אחר החליט על עתידם, מישהו אחר אמר להם אתם לא טובים מספיק,
נשלח אתכם עכשיו לביה"ס טכנולוגי ונשלח אתכם לקורס ספרות.
ולא שיש משהו רע עם ספרות
 אבל אם בכיתה ו' כבר מחליטים, שאין לך עתיד וזה מה שאתה צריך לעשות. אז כן,  זה נורא!
וזה היה נורא נורא עצוב לראות את זה.
והיו שם כיתות של חינוך מיוחד של ילדים שהיה אפשר לקדם אותם מאוד, מאוד ,מאוד.
 אם רק היה איך להשקיע  בהם, אבל המורים שם היו מיואשים ולא סתם הם היו מיואשים .
כי הם נמצאים באחד המקצועות הכי קשים שיש לנו היום,הכי קשים.
ולא זכו לשום גמול על המעשים,שלהם על העבודה שלהם,על המאמץ שלהם.
למשכורות באמת מזעזעות שלא יכולות באמת להחזיק אותם,לתנאים מחפירים.
 אז ברור שמערכת החינוך נראתה שם כמו שהיא נראית
 וברור שמערכת החינוך בארץ נראית כמו שהיא נראית.
 ואני מדברת פה על בתי הספר שלא מקבלים מימון פרטי
 וככה יכולים להעניק חינוך טוב אמיתי לילדים שלומדים שם.
ואין עצוב מזה.במדינה שכל כך מוכירה את החינוך והידע
אין עצוב מזה, מקום שבו אנחנו נמצאים 12 שנים
חלק מאיתנו רואים עצמנו לכודים שם ,פשוט לכודים.
בין הגדרות, במערכת שמדכאת את הרצון שלנו ללמוד בהרבה מקרים.
דוקא את הרצון הזה שבשבילו באנו.

מערכת החינוך צריכה בראש ובראשונה לגרום לנו להאמין בשינויי.
להאמין שאנחנו מסוגלים לחולל שינויי.
להאמין גם במרד הקטן הזה שבד"כ כל כך מנסים לדכא כי מפחדים ממנו
כי מפחדים מתלמידים שיוצאים מהקונבנציה ,שיוצאים החוצה ועושים את מה שהם רוצים
תמיד יש משהו נורא מפחיד בזה, אבל זה בדיוק מה שצריך לעודד
זה בדיוק מה שקורה כאן
ב90 מאהלים בארץ
זה המרד הזה המרד הקטן הזה שבא ואומר
יש פה מציאות ואני לא מסתכלת עליה כמו שהיא
 אלא  חושבת אני בודקת מה לא בסדר בה
 איך אפשר לתקן  אותה
איך אפשר להפוך אותה לטובה יותר
מה אני יכולה לעשות
זה בדיוק מה שמערכת החינוך נמצאת שם כדי לעשות ,
לגרום לנו להאמין בעצמנו.
לגרום לנו להאמין שדברים שאנחנו רוצים יכולים להתממש
לא לדכא אותנו .
לא להשאיר אותנו במצב שבו המקום ממנו אנו באים זה המשכורות של ההורים ההורים שלנו
הם אלה שקובעות איזה חינוך אנחנו מקבלים ממש , ממש, ממש לא!
אנחנו  כל הזמן חוזרים ואומרים , מדברים איתנו על תקציבים 
ואנחנו אומרים, צריך חינוך חינם וצריך חינוך שוה במרכז בפריפריה
וצריך חינוך מגיל צעיר,וצריך חינוך טוב ומודרני שמאמץ שיטות חדשניות שמסתכל
הצידה ובודק כל הזמן איך אפשר להשתפר ולהתחדש ,
 ואומרים לנו אבל אין כסף ולא ברור מאיפה ניקח את התקציבים האלה.
 ותסלחו לי אבל זה לא נכון , זה לא נכון שאין.

יש  לנו פה כוח אדם מופלא.
יש אנשים שהשינוי הזה נמצא בלב שלהם
והם יכולים והם רק מחכים לרגע שהם יוכלו להוציא אותו החוצה.
וזה הדבר הכי חשוב שיש פה
שיש לנו את הרצון הזה ואני בטוחה שכל האנשים שנמצאים פה
יש הרצון הזה ואני בטוחה  שלכל בן אדם שהלך ובחר להיות מורה ומורה
יש את הרצון הזה ורק צריך משם לבוא להחזיק אותו
לבוא ולעשות כל מה שאפשר כדי שהרצון הזה ישאר ויוכל להיות ממומש
שם נמצאים החיים שלנו, שם נמצא הבטחון שלנו כחברה, רק שם
בלי חנוך, אין בטחון ואין צדק חברתי, ואין קידמה ואין עתיד.
בוא נלמד את הילדים שלנו למרוד קצת
ולצאת מהתחום הזה, לחולל את השינויי שכולנו רוצים.
תודה ובהצלחה לכולנו."








©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com