כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום שלישי, ספטמבר 29, 2020

יום כיפור הזה היה אחר, התקשיתי לחבור לשקט שבתוכי



יום כיפור הזה היה אחר התקשיתי לחבור לשקט שבתוכי ,
הצעקה נשמעה מכל עבר ,
זה לא רק התנים בוואדי, נדמה שאבדן האמון הגיע לקצה הסקלה .
כל יום נסדק עוד יסוד שנשענים עליו.
אימת הנגיף לא מאפשרת קרבה פיסית , מזמינה קרבה אחרת
מזמינה כל אחד לנסח באיזה עולם הוא רוצה לחיות.
רוצה לשתף אתכם בתמונה אחרת על מהות יום כיפור שנחשפתי אליה באותן שנים
בהן הפניתי את עדשות המצלמה ללב מחפש דרכי בשאלות חיים ואמונה ..
"יום כיפור מדבר במהותו העמוקה על אהבה, לא על מחילה. על מקום של אהבה שננטש, שהופקע מעצמנו כי נבהלנו מאוד ממעשינו. " כבר במשפט הפתיחה הזה חשתי את תחושת הנכון שבי מתעוררת . "לכן אדם נדרש בימים אלו, מתוך ציווי פנימי לעמוד אל מול מעשיו ולא לעסוק באיפה הוא חטא ואיפה הוא פגע, אלא איפה הוא מפקיע מעצמו את האלוהים שבו".
כל כך מדויק לתחושתי ,שנים רבות חש בזריקת האחריות הזו ,הנה עכשיו אנחנו נקראים לחבור לכוח הבורא שבנו .לצו הלב שלנו, כמו שאומר חברי שכני "להיות אנושי איז גוד אינף פור מי. אף פעם לא ביקשתי יותר "
"לא חייב אדם לצום , במובן של לא לאכול נקרא האדם לצום במובן העמוק של לצמצם את עצמו, להיות רגע עם עצמו , לשאול את עצמו: איפה אני לא זקוף? איפה אני מתבייש? איפה אני מרגיש נחות? .אני קורא את שאני כותב ומתקשה לחבור אליהן למילים האילו בלב ,אולי זה צבע הימים האילו , איך אני יכול להישאר עם עיניים פקוחות לנשום את נשימת המרחב הזה שאנו נמצאים בו ולהכניס שקט , אולי להניח לשאלת האיך , אולי פשוט להסכים לראות .
בכל כך הרבה בתים של חברים לאורך השנים האחרונות שמעתי מפי צעירים רבים שינויי בתפיסת האלוהים שגדלו עליה , תפיסת ההלכה הציוויים. הפסיקו לקדש את שקיבלו , לא ויתרו על לחפש מענה לרצון עמוק לשינוי השיטה הדרך שבה מתנהל העולם, באה הקורנה ומאיצה עכשיו הכל . פשוט לראות את זה .
אילו ימים של מבחן בגרות , אחריות שהעולם עובר ,זה בית ספר של החיים ..
נרשמה אליו נשמתי טרם ירידתה לגוף , כל מה שעברתי עד כה הכין אותי לימים אילו
אין מה להתלונן, אין בפני מי להתלונן , האחריות עלינו , על כל אחד מאיתנו .
משנן זאת לעצמי .עוד רגע נכנס יום כיפור, קדושת החיים מותקנת בתוכי , בילדותי חיפשתי אלוהים, הייתי הולך עם סבא של רוני לבית כנסת הגדול ברמת גן . בשנים שאחרי יאיר, כל שנה בשעה זו של בין הערביים שכולם מתכנסים בבית הכנסת בנטף , יוצא למרפסת לשקיעה
מקרין לעצמי מילים מחיות דיבור בתוכי, כותב אותן , מחזק עצמי :"אנחנו לא לפני מוות אנחנו לפני חיים " זוכר שאנחנו נשמות בגוף נשלחים ל"גדול " שזה אומר "כל הזמן לנוע אל עבר הלא נודע .
והחיכוך? "אי אפשר לגדול מבלי להתחכך . רק אפשר ליצור חיכוך שונה ".
רבים מהצעירים במחאה מביאים קריאה עמוקה ללכת מעבר לפתרונות אלימים, באמת חיכוך שונה ! לצערי זה לא נתפס כך ולא מנוסח כך ע"י קובעי דעת הקהל .אילו הפגנות כל כך שונות באופיין
מולם מופעל כוח של הנהגה קורסת שיודעת רק לפתור במניפולציות של כוח ואלימות .
ויש את דפני ליף שהתבגרה גדלה מתוך האוהל שפתחה לכולנו את מחאת 2011 מחפשת את הלא מוכר ,עבורי היא מייצגת את המנהיגות הנשית האנושית שלא רוצה להישען יותר על המוכר ,ומבקשת יחד כדי לברוא את החדש. לא מוותרת על לחלום שאפשר שיהיה אחרת ולא מפסיקה לחפש ולמצוא איך עושים זאת.
"אדם שהוא דר בארץ-ישראל, אשר עשה כאן דבר שהוא, אשר סבל בעד איזה דבר שהוא ... חזון-רוחו, סבלו אשר סבל, מסירות-נפשו, המה יישארו. וישנם גם כאלה, רבים או מעטים, אשר יזרעו זרע נכון ואף את חייהם ישקיעו. כל זה צומח ועולה, כל זה מטיל בנפש רובד חדש, שכבת-חיים חדשה, כל זה טוֹוה נימה חדשה, יוצר שמן חדש למאור. קטן הוא כל זה, מיקרוסקופי, נעדר ממשות ובלתי-נראה ל אהרן דוד גורדון
א.ד. גורדון (מכתבים לגולה: מכתב ראשון)





יום שישי, ספטמבר 18, 2020

שנזכור להוקיר תודה לטבע לחיים על מצע של בריאות איתנה .

בעידן שבו הכל מתחלף חיפשתי משהו יציב , מצאתי ציור "חדש" של אמא ,תמימות מרגשת ,אמא ואבא יושבים יציב בלב כל השנה ועכשיו בימים אלו עוד יותר ,בבית אמא ואבא למדתי להיות אדם, הורי היו מאירי פנים, לנו, לאחרים , ברכו אותנו באור באהבה,חברה אמנית בעלת תיאטרון אמרה לי אתמול אתה יודע נינו, גם ב"בליץ" על לונדון במלחמת העולם המשיכו להופיע, עכשיו זה משהו שלא היה. וואלה אמא ואבא חוו מלחמות עולם , הקימו ארץ , הקימו משפחה, עברו טלטלות גזע .ראש השנה הזה מרגיש אחר ,ראש השנה הזה מלא אי ודאויות , השנה היוצאת הביאה הרבה שינויי. אלון ושירה נכדינו האהובים נולדו לעולם משתנה ,אלון ושירה מתנות גדולות בחיינו ,רוצה לאחל לכולנו שנתמקד במתנות שלנו, שנדע לאסוף עצמנו לחבור ללב, לפעימת הלב המקום היציב בתוכנו שמספר לנו שאנו לא חסרים דבר. מאחל לכולנו שנדע לנהל מערכות יחסים טובות עם עצמנו עם אחרים עם העולם שנכבד את גופנו ,שנקשיב לנשמותינו שנפתח נחבור לחדש לשונה ללא מוכר ,שנזכור להוקיר תודה לטבע לחיים על מצע של בריאות איתנה .
שנה טובה.


יום שבת, ספטמבר 05, 2020

"אנשים ששלחו לי תמונות של ויצמן עם בני משפחתם."



נקמת הארכיון: חובבי ההיסטוריה של "הארץ
·
/ Ofer Aderet


מנהל · 30 דק' ·


בעקבות הכתבה על ויצמן קיבלתי כמה פניות מאנשים ששלחו לי תמונות של ויצמן עם בני משפחתם. הנה אחת מ-1924. משמאל, יהודה הוגו הרמן. נכדו, נינו הרמן, הוא צלם שתצלומיו מפארים את אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית. הוא זה ששלח לי את הצילום.
Nino Herman
ומי היה הרמן הסב? כתבה מרתקת עליו פורסמה בהארץ. ממנה למדתי שנולד ב-1887 בחבל מוראביה שבמזרח צ'כיה, והיה אחד המנהיגים הבולטים של ציוני בוהמיה ועורכו הראשי של ביטאון ציוני פראג "Selbstwehr" (הגנה עצמית).
באוניברסיטות של וינה ופראג למד רומאניסטיקה ופילולוגיה גרמנית והיה פעיל באגודת הסטודנטים היהודים "בר כוכבא". בשנים 1913-1914 ערך את ה"יודישה רונדשאו", ביטאונם הידוע של תומכי הציונות בגרמניה.
עברית למד בברלין אצל שמואל יוסף עגנון ובהמשך היה שותפו של עגנון לעריכת ספר פסח בשם "חד גדיא" (1914) וספר לחנוכה "מעוז צור" (1918). חינוך הנוער היהודי היה קרוב ללבו של הרמן ועיקריו: טוהר מידות ושלילת האנוכיות והמטריאליזם. כבן דודו ליאו הרמן, היה גם הוגו פעיל בשלוחה הצ'כית של קרן היסוד, וכבר ב-1910 כתב לו: "עלינו לחלוץ מעלינו את כל הפשרות וללכת לארץ ישראל, כי ציוני אידיאלי הוא רק האיש העולה ארצה".
הוא עלה ארצה ב-1934, הקים את הבית הראשון - "הארמון", כפי שכונה אז - בגבעת אליהו בירושלים (כיום חלק מקיבוץ רמת רחל), והספיק לחיות בו רק שש שנים.
ספר מסעותיו לארץ מתואר כאן:
https://www.haaretz.co.il/literature/1.1172036


תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏אדם אחד או יותר‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏


יום רביעי, ספטמבר 02, 2020

"כולנו מנהיגים, אז לוקחים אחריות על המרחב. ומתחככים אחד בשני. "



Maya Rimer:

  ניצני תרבות אחרת   
~~~
"מה שכל כך רדיקלי במה שאנחנו עושים כל מוצ"ש בבלפור ובצעדות החופש הוא שאנחנו זורעים כבר חודשים- ומתחילים לראות ניצנים- של איך יכולה להראות כאן תרבות אחרת.
המרחב הציבורי הממשוטר, הקשוח ומלא הטראומה של ירושלים מתמלא בצבע וחיים ומיליון שלטים שונים של מסרים שבא זמנם.
כי אנחנו, (כולנו, אגב, לא רק המפגינים) יודעים מה נכון עבורנו. מה נכון לעולם.
~
אנחנו בטח יודעים יותר טוב ממי שלימדו (ומלמדים) אותנו שאנחנו באים אחד על חשבון השניה. שקר ההפרד ומשול.
דינוזאורים עשירים במגדלי כוח משסים אותנו במילים כמו "ביביסט" או "אנרכיסטית".
אבל המפגש האנושי והבלתי אמצעי של המרחב הציבורי חזק מאלו.
אינטראקציות קטנות וגדולות של שינוי חברתי, כשמסתכלים בעיניים ויודעים שמתכוונים למה שאומרים.
דווקא מתוך המשבר, דווקא מתוך הקושי. יש שם אמת.
~
התרבות האחרת הזאת צומחת באופן אורגני ומבוזר ברחובות הבירה, והאבולוציה שלה מדהימה!
ההזמנה הבלפורית שלנו לכל מפגין עם מסר שאינו גזעני, אלים או מסית נשמעת למרחקים. עד אומן וכמה טוב שבאו.
הלוואי והזמנת הלב הזאת תתורגם גם לערבית, ונצליח לייצר מרחב לקולותיהם וצרכיהם של אחינו הערבים.
הנורמה החברתית שייצרנו בשטח בין עשרות אלפי אנשים (שעד לפני חודשיים חשבנו בלתי אפשרית!) שאפשר לא להסכים- אבל לכבד, לדבר, להכיר, ולהאבק יחד לשינוי עמוק וייסודי פה, היא העניין המהותי.
~
תרבות חדשה. תרבות של חמלה, שוויון, זכויות אדם, טוהר מידות ומוסר. (רדיקלי, נכון?!)
~
תרבות של אי-אלימות; למרות הפרובוקטורים האלימים שנכנסים למעגלי הפגנה בגידופים נגדנו, השוטרים המכים והפוליטיקאים המשחירים, אנחנו לא אלימים. כי את או אתה שם כדי להרגיע את המצב.
כי זה שלכם, ואין מנהיגים, וכולנו מנהיגים, אז לוקחים אחריות על המרחב.
ומתחככים אחד בשני.
ויוצרים. וצוהלים. ומתווכחים. ומדברים. וצועקים. וצוחקים. ומכירים.
~
מרגיש שכל שבוע בוחנות אותנו עוד אוכלוסיות וקהילות. מגיעות למרחב בחשש והתרגשות, יחד עם זעם אמיתי ומאבק לקדם.
מחפשות את מקומן, את בנות בריתן בכיכר, את המגפונים ומצלמות התקשורת להשמיע את קולן.
וכל קול חשוב!
מנהיגות השתתפותית.
אז עוד ועוד אנשים מגיעים, ובונים אמון. נורמות התנהלות. ורשת מעגלי מעגלים חדשנית ומלאת אנרגיה ותקווה.
~
אל מול ניצני התרבות החדשה הזאת עומד יער עבות, מרקיב וסדוק.
תרבות המיינסטרים הכוחנית והמייאשת. בעלי השררה.
תרבות אלימה וגזענית, תרבות של אונס, עוני ועושק, תרבות של ביזה והשמדת האדמה והחי.
תרבות שעבר זמנה.
והגיע זמננו."
©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com