רחוב זבולון פלורנטין שנת 2015. רואים כאן את
Shiri Ben Cohen ודוד שוקן מן הסתם ממש בתחילת הקשר ביניהם. אז עוד לא הכרתי אותם, ביקשתי את רשותם, ויש תיעוד של הרגע.
לאחרונה צפיתי בסרטון שבו דוד מספר על המסע שלו, והדברים שלו נגעו בי משום שהוא ניסח בצורה כל כך ברורה את מה שאני מנסה להעביר כבר הרבה זמן. צעירים רבים שפגשתי ושדיברתי איתם, כאלה שעזבו את הארץ, חיים מול המדינה בתוך סוג של תודעת עסקה – כל עוד היא מספקת את התנאים ומתנהגת לפי הערכים שלי, אני פה, וברגע שהיא מאכזבת, העסקה מבוטלת ואני עוזב. אבל האמת היא, שאי אפשר ליהנות מפירות קיומו של הבית מבלי לקחת חלק פעיל בנשיאה בנטל של המשכיותו. על בית לא עושים עסקאות.
זה מאוד ריגש אותי, דווקא משום שהדברים מגיעים מאדם שהיה בחוץ, ישראלי שעשה סיבוב בעולם וזה מה שהוא מבין על הזמנים האלה. כשמתבוננים במסע שלו, עולות שלוש תובנות עמוקות שלו שנוגעות בלב הקיום של כולנו במקום הזה.
הראשונה שבהן נוגעת למה שדוד מכנה אשליית הלוויין והתלות הקיומית שלנו בבית. הוא מתאר תקופה ארוכה שבה חי בחו"ל והרגיש כמו לוויין שמרחף סביב כדור הארץ, אלא שכשהתחילה המלחמה, עלתה בו המחשבה על מה זה להיות לוויין כשכדור הארץ פתאום נעלם. דרך המחשבה הזו הוא הבין שכל החופש שלו לנוע בעולם, ואפילו החופש שלו לבקר את המדינה מרחוק, התאפשרו רק בזכות העובדה שיש קרקע מוצקה מתחתיו. הזהות שלנו לא קיימת בחלל ריק, ובלי הבית הזה, גם ללוויין החופשי ביותר אין באמת לאן לחזור ואין משמעות.
מתוך כך צומחת התובנה השנייה, שהיא אולי הטיעון המהדהד ביותר שלו, והיא המעבר מקריסת תודעת העסקה ללידתה של תודעת ברית. דוד מזהה את אותה תודעת עסקה שרווחת אצל צעירים רבים – המחשבה שכל עוד המדינה מתנהגת לפי התנאים שלי, העסקה בתוקף, וברגע שהיא משתנה או מאכזבת אותי, אני קם ועוזב. במהלך המסע שלו חלה תפנית פנימית עמוקה והוא עבר לתודעת ברית, שפירושה פשוט ומחייב בהרבה: זה הבית שלי, זאת המשפחה שלי, ואני קשור לגורל שלה ומחויב לה לא משנה מה קורה.
התובנה האחרונה שסוגרת את המעגל היא פרדוקס האחריות האישית שדוד מציב מול עצמו. הוא שאל את עצמו שאלה מוסרית פשוטה ואמיצה: אם הבחירה שלי להתרחק ולהביט מן הצד היא הבחירה הנכונה, וכולם יעשו בדיוק כמוני – המדינה הזו פשוט תחדל מלהתקיים. בסופו של דבר, הוא הבין שאי אפשר ליהנות מפירות קיומו של הבית מבלי לקחת חלק פעיל בנשיאה בנטל של המשכיותו, וההבנה הזו היא שיוצרת את זרם המעמקים שמחזיר אותנו, פעם אחר פעם, אל הקרקע הזו.
.jfif)
Shiri Ben Cohenנינו יקר, כל כך התרגשתי מהמילים שלך.
והתמונה הזו…. מרגשת גם היא כל כך!
איזה מזל היה לנו שהיית שם לתעד את הרגע הזה שהיה כל כך משמעותי עבורנו.
אגב, התמונה הזו מודפסת ותלויה אצלנו דלת המקרר שלנו עד היום
Nino HermanShiri Ben Cohen ווואו תודה לך
,כן היקום הוא תסריטאי על כל כך שמח שזכיתי להיות עד לרגע מכונן שכזה
שלומי פרלמוטרהוא מקסים, וגם מה שאתה כותב עליו. אני מחפש דרך ליצור איתו קשר, לפנות אליו ולהזמין אותו לשמוע יותר, למפגש חברים, לשיחה.
חוץ מזה לגבי מה שכתבת, אני תוהה על ההגדרות. הרי גם בתודעת ברית, למשל בנישואים, אני מצפה שהקשר יתאים לי ולערכים שלי, ואם הוא לא כזה אז מותר ולפעמים רצוי ועדיף לסיים אותו. לא ככה?
אם זה נכון, וכל קשר הוא על תנאי, אז גם הקשר עם ארץ ועם ומדינה ועם העם והחברים הוא על תנאי. על תנאי לנד. השאלה החשובה היא מהו התנאי הזה, או ליתר דיוק מהם הערכים שעליהם מיוסד הקשר, הברית.
נראה לי שיש רמה ראשונה של קשר ושל ערכים, שבה אני מרגיש התאמה פשוטה והזנה הדדית בין דרכי ובין דרכה. ויש רמה שניה, שבה אין התאמה פשוטה אלא חיכוך ולעיתים ניגוד כואב, מאתגר, ואז אני מנסה להפעיל ככל יכולתי התאמה בינינו ברמה אחרת של ערכים רוחניים, התאמה שלי לסיטואציה המאתגרת, או שלה אלי.
כאן אני עומד למבחן הערכי והקיומי והאישיותי הגבוה יותר, שבו אני נשאר בברית בגלל כל מיני דברים מסדר אחר שהיא נותנת לי, למשל הזדמנות לתרגל סבלנות, גמישות, או אומץ לעמידה בכאב, או אומץ וחריצות לפעולת תיקון ושיפור, או סקרנות למה שמעבר לעצמי, או הקרבה למען משהו, או הקשבה לקולות ואפשרויות שאינן פשוטות וטבעיות לי ולמעגל הטבעי לחינוכי ועולמי, או להתמסרות ונתינה יותר משאני מצפה לקבל, למשהו עם גודל ומשמעות שמעבר לעצמי. מין פרדוקס, היא נותנת לי הזדמנות לתרגל נתינה...
אבל אני מבין גם מצבים קיצוניים שבהם אשים גבול לזה, אם אחליט שהמחירים כבדים או מסוכנים או לא ראויים מוסרית בשיקול כולל. כמו בברית נישואים.
מחבר
Nino Hermanשלומי פרלמוטר שלומי, הדברים שכתבת עמוקים ומעוררים מחשבה, ויש הרבה כבוד למקום של דוד ולבחירות שלו. יחד עם זאת, אני לא עוסק כאן בדוד כדמות, אלא ברעיון שהוא ניסח בצורה כל כך בהירה – הרעיון שנוגע בדיוק בנקודה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן.
ההבחנה שלו היא בדיוק בין תודעת עסקה לתודעת ברית. אני מכיר את המציאות הזו מקרוב, למשל מהבן שלי, שאומר לי: "אם המצב בארץ ישתנה לטובה – נחזור". ואני שואל אותו – איך בדיוק המצב ישתנה אם אתה, ועוד אלפים כמוך, תשבו על הגדר ותחכו שהשינוי יקרה מעצמו?
לחכות מרחוק שהדברים יסתדרו כדי לחזור ל"מוצר" שמתאים לערכים שלנו – זו בדיוק תודעת העסקה שאני מתקשה לקבל. מדינה היא לא מוצר מדף ולא שירות לקוחות שחוזרים אליו כשהוא משתפר. ברית, בניגוד לעסקה, פירושה להבין שהשינוי והתיקון לא יקרו בלעדינו, כי אנחנו חלק מהגוף הזה, דווקא כשהוא שבור ומאתגר. על בית לא עושים עסקאות, ובטח לא על הבית הזה, שהוא אירוע עמוק בהרבה של שורשים, של שפה, ושל היסטוריה שלמה של דורות שחיפשו מקום בעולם. זו ההזדמנות שלנו לבנות את המקום הזה מחדש, מתוך ראייה של האחר, מתוך בריאת האחר והבנה אמיתית של דו קיום. המציאות הזו לא תתרחש מעצמה, ובטח לא במציאות עולמית שהולכת ומקצינה ומבהירה לנו שאין לנו מקום אחר. התיקון הזה פשוט לא יקרה אם לא יהיו פה אנשים שרוצים בכל לבם שהוא יקרה ומוכנים להיות כאן כדי ליצור אותו.
Liat Mandelהתמונה מקסימה.
אני רואה דברים באופן שונה מהמסר שצירפת, אולי בגלל שאני לא מרגישה שאני נמצאת בתודעת עסקה וגם לא בתודעת ברית. נולדתי במקום הזה, אני דור שני ושלישי לשואה, אני מבקשת לחיות כאן חיים טובים מתוקף זכויותיי וחובותיי, ולמרות שאני לא רואה את עצמי מהגרת למקום אחר, אני יכולה להבין אנשים שבוחרים להתרחק מהחיים כאן ולבנות להם חיים במקום אחר ולשלם את המחירים (הכבדים מאוד) של להיות קרוע מהבית ההתרבותי והרגשי.
מעבר לזה, הבחירה של כל אדם לחיות את חייו במלואם, ולחתור להגשמה עצמית אינה מרגישה עבורי כמו ישיבה על הגדר, אלא דווקא בחירה פעילה לעשות את הטוב והמיטיב ביותר בעולם - לפעמים זה צריך לקרות במקום מרוחק מהבית.
ודווקא אני שנמצאת כאן וכבר 6 שנים "נלחמת" על הבית שלי, מרגישה הרבה פעמים אוזלת יד וישיבה על הגדר.
בקיצור, זה מורכב.
מחבר
Nino HermanLiat Mandel אכן מורכב ובטח שאין אמת אחת וברור שכל אדם רק הוא אולי יכול להעיד מאיזה מקום בתוכו הוא בוחר.
אל תוציא את עצמך מהכלל גם אתה חי בעסקה כולנו בוחרים את העסקאות שלנו את הזוגיות שלנו את המשפחה שלנו את הארץ שלנו את העבודה שלנו ובדיוק כמו שאתה בחרת עסקה מסוימת לגיטימי לבחור עסקה אחרת.
והברית שלי היא עם אנושיות עם האדם עם הטבע.
וזה לא פחות ראוי מברית עם עם או עם אדמה או עם קבוצת שייכות שאתה מרגיש שאיבדה את המצפון שלה והקריאה של דוד להתחבר קודם כל בינינו היהודים כאילו יש שם איזה משהו מרומם משאר האנושיות משאר בני האדם הקריאה הזאת היא לא משהו שיש בי רצון לטפח.
וזאת לא הברית שלי.
ולמה לשפוט את מי שבוחר בעסקה שהיא שונה משלך כאילו היא לא לגיטימית.
על האדם ללכת עם צו מצפונו וזה בעיניי הסיכוי לעולם טוב יותר.
Nino HermanEitan Herman איתן יקר, המילים שלך נוגעות בלב העניין, ואני קורא אותן מתוך המורכבות שלהן. הבחירות שלך לא פשוטות לי, אבל אני לומד לכבד אותן. יחד עם זאת, אני גם לא מוותר – לא מוותר עליך, ולא מוותר על הניסיון לדבר אל לבך ואל לב הצעירים בכלל. אני מבין לגמרי את הרצון שלך בברית רחבה עם האנושיות, עם האדם ועם הטבע. על האלימות והגזענות שיש כאן אין ויכוח בכלל, כולנו חווים את זה ביום-יום מקרוב.
אבל כשאתה מדבר על ללכת איש איש לנפשו ומצפונו, ולהיות "עצמאי" בעולם מתוך חיבור לכללי ולקוסמופוליטי, נדמה לי שיש כאן אשליה שצריך להביט בה נכוחה: אין היום אדם שהוא באמת עצמאי. כולנו קשורים זה בזה בהקשרים גלויים וסמויים. אדם יכול לחיות בחו"ל ולשכור דירה, אבל מישהו אחר נלחם פיזית כדי שתהיה שם קורת גג; אדם יכול להרגיש מנותק, אבל ברגע של משבר רפואי או צורך בשיקום, הזיקה והזכויות בארץ הן המענה שלו. הראייה הזו שלפיה אנחנו לא זקוקים לעזרה ושכל אחד עומד בפני עצמו, היא בריחה מההבנה העמוקה שהכל קשור בהכל. בעולם הנוכחי, שבו ממילא אין כבר פרטיות והכל גלוי וחשוף, היחד שלנו לא יכול לבוא מהתבדלות, אלא רק מתוך חיבור אמיתי של הלב.
אחריות היא השם השני של האדם, ומה שאנחנו משלחים אל המרחב, זה בדיוק מה שנמצא שם. המוסר והראייה של האחר אינם קיימים בחלל מופשט; הם תמיד צומחים מתוך מקום, מתוך בית, שפה, אדמה ולאום.
בתוך המשפחה והתרבות שלנו יש ברית לא כתובה של שייכות, הבנה עמוקה של אחריות בן-דורית. יש כאן שכבות של דורות – מההורים של הוריי ועד לדור שלי – שהתגייסו כולם והשקיעו את חייהם בהקמת המקום הזה. כשבני הדור שלך בוחרים להתרחק, המשא של החזקת הקירות, עבודת התיקון והניסיון לשנות את המציאות נופל על מי שנשאר כאן. אני מבין את התנועה הראשונית של היציאה מהארץ בגלל המלחמה והטלטלה, אבל המרחק הזה הפך עם הזמן לבחירה מודעת שלא לחזור.
ההתנתקות הזו מהכאן ועכשיו מגיעה לפעמים גם להחלטות המעשיות והקטנות ביותר. כשמועד הבחירות בארץ, שהוא רגע קריטי לתיקון היסטורי, נדחק הצידה מפני שיקולי נוחות או לוחות זמנים של חופשות בחו"ל – משהו בערבות ההדדית הזו נפגם. הרי איך ישתנה הלך הרוח אם האנשים שרוצים בשינוי לא יבואו להיות חלק ממנו? לקבוע את הגעתך לארץ לפי מועד הבחירות, לבוא ולתת יד בקלפי – זה המעט הנדרש מאיתנו, וזה צריך להיות שיקול ראשון במעלה, ולא משהו שקורה רק "אם זה מסתדר".
אנחנו רואים בעולם, כמו למשל הצעירים שעזבו בזמנו את הונגריה מסיבות דומות ובסופו של דבר בחרו לחזור יחד במועד המכריע כדי להחליף את השלטון ולבנות משהו אחר, שאחריות אמיתית נמדדת בתנועה אקטיבית חזרה אל תוך השבר. הערבות הזו מתגלה אצלנו בעוצמה בזמני חירום ומלחמה, כשצעירים מגינים זה על זה בלי לחשוב פעמיים, אבל החיבור האמיתי לידע הזה צריך לקרות ביום-יום – בבנייה, בהקמה, וביצירת הדו-קיום. דווקא עכשיו, כשהכל מתפרק, יש לנו הזדמנות להישאר ולבנות מחדש, ולא להשאיר את מי שכאן להילחם לבד.
המשורר אלחנן ניר כתב שיר שמנסח את השבר הזה, אבל גם את מה שמונח לפתחנו:
עכשיו כמו אוויר לנשימה
אנחנו צריכים תורה חדשה.
עכשיו בתוך האוויר שנגמר והצוואר שנמחק
אנחנו צריכים משנה חדשה וגמרא חדשה
וקבלה חדשה ועליות נשמה חדשות.
ובתוך כל השבר והמלח והחריבה, עכשיו
חסידות חדשה וציונות חדשה
וההרב קוק חדש וברנר חדש
ולאה גולדברג חדשה ויחווה דעת חדש
ואמנות חדשה ושירה חדשה
וספרות חדשה וקולנוע חדש
ומילים חדתין-עתיקין
ונשמות חדשות-עתיקות מהאוצר,
ואהבה חדשה מתוך הבכייה הנוראה.
כי נשטפנו כולנו בנהרות רעים ובארי
ואין בנו הר ואין עוד לוחות
ואין לנו משה ואין בנו כוחות.
ובידינו עכשיו הכל ניתן.
אולי יש אפשרות למשהו אחר בארץ הזו, איתן יקר, ומי אם לא אנחנו ביחד ננסה לברוא את האחר הזה, את האנושיות ואת הדו-קיום. בידינו עכשיו הכל ניתן.
שלומי פרלמוטרNino Herman וואו, נינו, הנשמה שלך חשופה על שולחן הניתוח ! איזה אבא איכפתי ומתקשר אתה! ככה לפתוח את הלב באיזור הרגיש והלא פשוט של הקשר החי והפער הכואב המתגלה, ואי ההבנות איתו, אי ההבנות ואי ההסכמות עם הדור הצעיר... כבוד להעזה, לרבים רבים אין מילים לגשר. אני מכיר את האתגר הזה גם ממשפחתי הרחבה, וילדי שלי, כידו
ע
Rona Shaharקל לברוח. בוודאי שבעולם הגדול יותר קל להיות ישראלי או יהודי שמתנגד בעוז למה שקורה פה ומעדיף חברה צודקת ומתוקנת יותר.
לברוח מעצמנו אי אפשר. בסופו של דבר נשלם את המחיר.
שמונה שנים חייתי שם בעולם הגדול והירוק והנאה, והדמוקרטי והנאור. אז לא היה אינטרנט והתנפלתי בשקיקה על עיתון עברי וקראתי כל מילה בו. העברית חסרה לי, לא היו לי חברים ישראלים, ניתוק מוחלט.
יש לי איזו פשרה היום עם העניין הזה, מקום בחו"ל שאני מגיעה אליו כל שנה לחודשיים שלושה. אבל אני כאן בארץ. כאן נובטים חיי ומוציאים גזע ועלעלים. כאן רוב החיים החברתיים, הפעילות הפוליטית והחברתית, התרבות. אצל רוב הישראלים בגלות אני מזהה תסמינים של חיבור לפעמים אובססיבי למולדת, גם אם בגופם רחקו ממנה. מכאן "אי אפשר להוציא את ישראל מהישראלי" גם אם יצא ממנה. מאחלת הצלחה ומקנאת במי שבאמת יש לו חיים אמיתיים וטובים במקום אחר.
Efrat Arziמזדהה מאןד, ויותר מהכל- חושבת שבוודאי שאפשר לבחור אחרת בפעולות, אבל אי אפשר באמת לחיות אחרת.
השבוע אמרה לי חברה שבאה לביקור מולדת מברלין "אני תמיד אחיה שם בפער, זה לעולם לא יהיה בית בשבילי". זה הסיפור שלנו. גם מי שהולך מפה, קשור לפה בעבותות גלויות וסמויות.
אני משוכנעת שרבים גם יחזרו
