Orit Perry
קוראת ומרגישה את הכאב והגעגוע.
הלוואי שיבואו לבחירות
הלוואי שננצח
הלוואי ונשוב להיות מקום שראוי לגדל בו את ילדינו ואת נכדינו ונכדותינו.
- השב
- הסתר
יום חמישי, אפריל 16, 2026
יום שני, אפריל 06, 2026
להקשיב לקוֹל יכול שבתוכנו.
בתוך המציאות הזו של מלחמה, ממד הזמן אבד לי. איבדתי את האוריינטציה של הימים, ויש בי חוויה חזקה מאוד של טלטלה גדולה; תחושה שהארץ והעולם עוברים משבר שמזכיר לי את מה שאמי עברה שם, במלחמת העולם השנייה.
ב-26 באפריל 2000 נהרג בני, יאיר. זה היה במוצאי פסח שני. ומיד אחר כך מגיע חודש מאי, שמחזיר אותי למאי 1940, תחילת כיבוש הולנד, וליוני 1941, אז נתפס באמסטרדם הייני, אחיה התאום של אמי.
שני בחורים שמצאו את מותם כשהם רק בני עשרים. עשרים שנים נפלאות של מתנת חיים שהלוואי שהיו נמשכות עוד. הייני, דוד שלי שלא הכרתי, ויאיר שלנו.
הייני נעצר ברחובות אמסטרדם ע"י הגסטפו. הוא יכול היה להינצל, מכיוון שהמראה שלו היה לגמרי ארי והוא לא היה נימול, ובכל זאת הוא לא הכחיש את יהדותו וציונותו. הוא בחר ביושרה הפנימית על פני ההישרדות הפיזית.
הבחירה הזו של הייני מהדהדת את רוחה של אתי הילסום, שפעלה באותם ימים ממש באמסטרדם. כמו אתי, שסירבה להסתתר ובחרה 'לחלוק את גורל עמה', גם הייני סירב להשתמש ב'מחבוא' שהעניקו לו תווי פניו. עבור שניהם, הזהות לא הייתה גזירה שיש לברוח ממנה, אלא אמת שאי אפשר לבגוד בה
באותם ימים, אמי עצמה הייתה בת עשרים כשכתבה את סיפורו במחתרת ההולנדית, זיוף מסמכים שהיה מעשה של חיים בתוך החשיכה.
ויאיר שלנו. יאיר שקרא לעצמו כבר בגיל שלוש "ילד הטבע". הוא גדל בתוך הטרסות של נטף ובמובן עמוק לא הפריד בינו לבין הבריאה.
השותפות העמוקה שלו עם מוסא מאבו גוש בבניית אותן טרסות, אבן על אבן, הייתה עבורו מימוש של הטבע הזה. שם, בין הסלעים והאדמה, נצרב המבט של יאיר שסירב להפוך את האחר לזר.
יאיר דבק בתום, ברצון לראות את הטוב שבאנשים ,שניהם, כל אחד בזמנו, בחרו באנושי שבאדם. שניהם מחזקים בי את הידיעה שהאדם הוא הריבון על רוחו.
*
לפני כמה ימים, במפגש זום של חבורת הלימוד שלנו "הבבלי ירושלמי", המורכבת מחברים מירושלים ומניו יורק שלומדים יחד כבר שנים, ואני נמנה על חבריה מהקמתה, השיר של חוה פנחס כהן "מה כוונתו", מתוך ספרה "נהר ושכחה", עורר בי התנגדות. חוה כותבת שם:
"החלטתי ללכת ולדבר עם הכל יכול. מוכרחה לדבר איתו, משהו השתבש בתכלית... ואשאל אותו למה כוונתו כשהוא שולח אש בפינות הבית..."
מצאתי את עצמי מתווכח עם המילים האלה. בעיניי, הטענה כלפי "הכל-יכול" היא זריקת אחריות מעלינו, בני האדם. אלוהים נברא במילה. המציאות הזו שסביבנו היא לא הגיונית לנו מתוך תפישת האלוהים הרווחת; היא ביסודה חומקת מההיגיון שלנו, והיא לא באה "לפגוע" בנו כאיזו כוונה נסתרת.
התפקיד שלנו הוא לא לשאול "למה כוונתו", אלא להקשיב לקוֹל יכול שבתוכנו. אחרי מותו של יאיר, מצאתי את עצמי יוצר קליפים סוחטי דמעות, עד שהבנתי שעלתה מהם נעימה של טענה ותרעומת כלפי החיים. הבנתי שאני לא רוצה להישאר שם, בתחושת הקורבן.
הכל מתחיל ב"מילה", שהיא הכוח הגולמי שיכול לברוא עולם ומלואו. זוהי מילה שחייבת להיברא מתוך ראיית טובתם של האחרים, מתוך אותו מבט של יאיר שסירב להפוך את האחר לזר.
אני מאמין שאנחנו בתקופה שבה אין עוד "מלכות ליחיד", למרות שכולנו עוד בכמיהה רגשית מחפשים מושיע. המציאות מכוונת אותנו לראות שהישועה והשינוי יבואו רק מהיחד שלנו כחברה אזרחית, מתפילה ל"שם" שבתוכנו.
במקום לשקוע באמירה "בכל דור ודור קמים עלינו", שמטפחת בנו קורבנות נצחית, עלינו לשאול איפה יציאת מצרים הפרטית שלנו. איך כל אחד מאיתנו יוצא ממצרים שלו ולוקח אחריות על המציאות.
בתוך הטלטלה הזו, האחריות היא עלינו: להשתמש ב"קול-יכול" שלנו כדי לברוא עתיד שבו טובת האחר היא המצפן. אנחנו יכולים הרבה יותר ממה שאנחנו מרשים לעצמנו. הצללים נמצאים שם רק בגלל שהאור כבר שם.
אולי כשאומרים "במותם ציוו לנו את החיים", הכוונה היא שנחדל לעסוק באיך לא למות, כשאנחנו כבר מאומנים בזה היטב, ונבחר לעסוק באיך לחיות.
יאיר הרמן 1980- 2000
הייני פינטוס 1921 - 1941
יום שישי, אפריל 03, 2026
מה השתנה 2026
מה השתנה 2026
אני מבקש להניח כאן היום שלוש תנועות של חירות, שלוש התכתבויות עם כותבים שאני מעריך ,יאיר אסולין, מאיה טבת דיין והדס גלעד ולשאול דרכם: מה השתנה בנו?
הצעקה
יאיר מזכיר לנו שהגאולה לא מתחילה בנס, אלא בזעקה. "ויהי בימים הרבים ההם... ויזעקו". השתנה בנו הקול. למדנו שהאנחה הפנימית כבר לא מספיקה. כדי להיות בן חורין, כדי להיות "נושא" ולא רק "מושא" שהמציאות חובטת בו, עלינו לזעוק מול האבסורד. השנה, ה"מה נשתנה" הוא לא שאלה – הוא תביעה.
השינה
ומתוך הרעש הגדול של הזעקה, מאיה לוקחת אותי אל השקט המאומץ. היא כותבת על הניצחון הקטן מדי לילה: הילדה שישנה בזמן שהעולם בטנטרום. החירות השתנתה – היא כבר לא חופש ממחויבות, אלא המאמץ הכביר לקדש את הרגיל. בתוך מציאות שדורשת לקדש מלחמות, אנחנו בוחרים לקדש את השינה הרצופה של הנכדים שלנו. זה הניצחון במו ידינו.
הנורית
והדס, עם הנורית הכתומה שלה, מזכירה לי את המצלמה שלי. את הניסיון "המגוחך" והמפתה להמשיך לצלם טבע, להחזיק תהליכי יצירה עדינים כשהטלפון בכיס תמיד דרוך. מה שהשתנה הוא המבט: אנחנו רואים את היופי המרהיב ואת הצער הצורב באותו פריים בדיוק.
ומה השתנה אצלי?
אני מסתכל על בננו שעבר לביתו שבנה בנטף, על נכדינו שגדלים לתוך "עונת מעבר" שלא נגמרת, ועל השורשים של סבי, ד"ר הוגו הרמן, שחקר גם הוא את הקשר בין אדם לאדמתו בתקופות של טלטלה.
החירות שלי השנה היא השילוב הזה: לדעת לזעוק כשצריך, להתעקש על רגעי השלווה של אהוביי, ולא להפסיק לחפש את את אותו רגע של "אני-אתה" שמתרחש למרות הכל.
אנחנו כבר לא מחכים לנס. אנחנו יוצרים אותו במו ידינו, בזעקה, בשינה ובמבט נוכח.
בהחסות ההתכתבות זו נולד בי בימים אלה השיר הזה ,כעין מצפן פנימי לשינוי שאני מבקש למצוא.
*
הַשִּׁנּוּי מְחַכֶּה בַּדְּמָמָה, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָ"אֲנִי" נָמוֹג.
נִגְלֵית הָאַחְרָיוּת הַקְּדוֹשָׁה, מַתָּנָה שֶׁל חֶסֶד.
זֶהוּ הַמָּחָר אֵלָיו אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ –
לֹא עוֹד מַאֲבָק בּוֹדֵד בַּחֲשֵׁכָה,
אֶלָּא הֱיוֹתֵנוּ אֶחָד עֲבוּר הַשֵּׁנִי, בְּגָלוּי, מוּל הַשֶּׁמֶשׁ.
יום ראשון, מרץ 29, 2026
יעקב ארז הלך לעולמו .
יעקב ארז הלך לעולמו, והלב כואב. הוא היה עיתונאי ועורך בנשמתו – מקצוען מסור, חרוץ וחד – אבל מעל הכל הוא היה איש של לב ואוהב אדם. אני בוחר לשתף סיפור אחד מהעבודה המשותפת שלנו כל כך רלוונטי לימים אילו . יהי זכרו ברוך.
"הסכסוך הזה מזמן יכול למצוא נתיב אחר."
1971 יורדים לעזה לעשות כתבה על הממשל הצבאי , במיני מיינור שלי יעקב ארז הכתב הצבאי של "מעריב" ואנוכי .
תוך כדי הראיון עם המושל מוקפצים כוחות בראשותו למחנה פליטים , מודיעין מבקש לחשוף בונקר גדול ,מקום מסתור תחת אחד הבתים .
אנחנו במכונית הקטנה אחרי הלוחמים , הבית מכותר ,בעלת הבית מנסה להניע את הכוחות מכחישה כל קשר , רגע אחרי מובאים כלבים ,טרקטור ונחשף פתח שמוליך אח"כ לבונקר ענק מחת לפתח הבית.
לוחם ניגש יורה צרור לתוך טרם רדתו.
הרבה פחד באוויר ,סיטואציה קשה , ברגע אנשים מאבדים ביתם ,אין נכון או צודק זו מלחמה לחיים ולמוות .
הסכסוך הזה מזמן יכול למצוא נתיב אחר.
הסיפור שמגדלים עליו דורות חדשים שאין עם לדבר , אין בו אמת !!
גדלתי כילד על סיפור שנאת המצרים האוייב הגדול שלנו .
זכיתי לתעד את הסכמי השלום עם מצרים , הייתי עשרות פעמים במצרים עם משלחות דיבור .
פגשתי אנשים בשוווקים בעיר המיוחדת הזו פגשתי הרבה מאד אנשים פשוטי עם שכל ענינם הוא לחיות , לשרוד את היום .
לא חוויתי שנאה , פגשתי אנשים כמוני מחפשים את הפשוט,את הרגעים הקטנים של החיים.
כמו השכן הפלשתיני שלנו.
זה מטורף הדו קיים האבסורדי שלנו ,רבבות באים כבר שנים לאכול חומוס באבו גוש .
מקבלים שירות אדיב אדיב מפלשתינאים צוות מיוחד של מלצרים שנותן את הלב זו בחירה שלהם .
אוכלים יחד , וקוראים שוב ושוב עיתונים שמספרים שאין עם מי לדבר .
ההסכם עם מצריים שריר וקיים , לצד ההפיכות , לצד האחים המוסלמים.
הם ירדו מנתיב המלחמה גם אנחנו .
זה אפשרי.
זה אפשרי אפילו עכשיו."
זה אפשרי אפילו עכשיו."
יום שלישי, מרץ 17, 2026
מזל טוב לאלישר!
מזל טוב לאלישר!
לכבוד יום הולדתו שחל היום, אני חוזר לרגע היפה הזה שצולם בקפה עדן, בפינה של לילינבלום ונווה צדק.
הקפה כבר לא שם, אבל הצילום נשאר כתזכורת לרגע יפה של חיבור בין אנשים ולקסם של תל אביב שמשתקף בתמונה ובחלון.
כשפרסמתי את הצילום אז, שנעשה כמובן ברשות ובהסכמת שניהם, אנטוניה כתבה לי : "תודה שלרגע אחד מיוחד הפכת את תל אביב לוינה או פריז 1900".
שמחתי מאד.
היום הצילום הזה תלוי בתצוגת הקבע במוזיאון העיר תל אביב. אליסר, שכבר לא גר בעיר, אפילו לא ידע מזה עד הרגע.
שמחתי מאד.
היום הצילום הזה תלוי בתצוגת הקבע במוזיאון העיר תל אביב. אליסר, שכבר לא גר בעיר, אפילו לא ידע מזה עד הרגע.
סיפרתי לו ממש עכשיו והוא אמר שישמח לראות. תודה לפייסבוק שחיבר אותי ליום הולדך אלישר
זו הזדמנות מצוינת לשתף אתכם בצילום המרגש הזה ולאחל לאלישר המון מזל טוב.
זו הזדמנות מצוינת לשתף אתכם בצילום המרגש הזה ולאחל לאלישר המון מזל טוב.
יום ראשון, מרץ 08, 2026
יום רביעי, מרץ 04, 2026
הגיליון החדש של "מעלה", כתב עת לביקורת ספרות .
הגיליון החדש של "מעלה", כתב עת לביקורת ספרות בעריכת נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי ואביב פטר, יצא לאור ומוקדש כולו לנושא השינוי.
עבורי, הגיליון הזה הוא הרבה יותר מאסופה של טקסטים ודימויים נפלאים, הוא רגע מרגש של התלכדות בין המילה לצילום ובין העבר להווה, המתרחש בדיוק בתוך "זמן יאיר" – אותו מרחב שבין יום ההולדת שלי בתחילת פברואר לבין פסח, היום שבו יאיר נהרג לפני 26 שנה.
בתקופה הזו, שבה המרחק הכרונולוגי אינו מרחיק את הקשר אלא מעמיק אותו, שוב הוא מגיע אלי דרך חוכמת העיתויים: על השער מופיע צילום שחור-לבן של יאיר, ובדפי הגיליון שזורים צילומים שלי המלווים את כותבי הביקורת, השירה והפרוזה. החיבור המיוחד הזה עם נועה נולד מתוך "פעימת לב" וזיהוי הדדי; כשקראה בספרי "הר הרוח", היא לא ראתה רק את הצלם שבי, אלא נגעה בלב העניין – באותו שינוי פנימי שביקשתי לממש בשנים האחרונות, ביכולת להתבטא במילים ולתת להן דרור.
ההתרגשות שלי נובעת מהדרך שבה נועה קלטה את רוח הדברים שמעבר למילים והזמינה אותי מתוך הזיהוי הזה להצטרף לסדרת המפגשים "טבעי" בבית הספר לאמנויות המילה.
שם, לצד כותבים אחרים, חוויתי את השמחה שבהכרה בשינוי הזה שביקשתי לעבור – מהמבט דרך העדשה אל המבט שמוצא את מקומו על הדף.
בגיליון "מעלה", ששואף להפוך את הביקורת מ"זירת סיף או חדר ניתוח" לאתר של "עדינות, אמונה, הגנה, קסם ויופי" ולפעולה של "ריפוי", המילים של הכותבים על תהליכי התחדשות ותיקון פוגשות את המבט של יאיר מהשער ואת המעבר האישי שלי אל המילה הכתובה.
זהו מרחב שדורש "פתיחת הלב", ובו הזיכרון והיצירה הופכים לכוח חי ונושם שמעניק משמעות חדשה לזמן שחולף.
דבר המערכת
"גיליון זה מוקדש להכרזה כי השינוי כבר מתחולל, כבר קורה אצלנו בספרים, ולכן הוא עתיד להדביק את המציאות. הספרים המבוקרים אינם בוראים חדש מן הריק אלא חושפים בסיתות איטי מבנים רעיוניים שהוסתרו בדחק התקופה. נשימה מאפשרת חשיפה איטית. הרימו עיניכם מהרצפה החפורה, ראש מזדקף מעלה יכול לתפוס ציפור טרייה במעופה
למי מכם שריחף בעולמות מקבילים, או אולי היה שקוע עמוק בקריאה, נספר שלפני שלושה חודשים, ב־1 בדצמבר 2025, נערך בספרייה הלאומית כנס "מעלה" שהוקדש כולו לביקורת הספרות וחגג את יציאתו של הגיליון ה־20. זו הייתה הזדמנות ראשונה לדון בשיחה בתפקידים העכשוויים של ביקורת הספרות, להציג רעיונות ביקורתיים שפותחו בכתב העת, להציע למשתתפים אימון ראשוני בכתיבת ביקורת ולהקדיש מושב שובב לשיחות בין מבקרים למבוקרים. תודה לכל מי שהגיעו לכנס ולדוברים הנפלאים שחלקו עימנו מחוכמתם. אנחנו נרגשים לפתוח עשירייה חדשה של גיליונות מעלה.
מעלה 21 עוסק בשינויים. ההשתנות היא טבע היקום (אם לצטט את לוקרטיוס). היא האפשרות לפרוץ את הצָבוּר, לשוב להיות תמהים, שואלים, צנועים, נדים ברוח ללא כבידה או כיווניות. אחרי הכיליון שפשה בכול, עכשיו אנחנו חשים במשב רוח השינוי, הסובבת אותנו בהקשרים אישיים, יצירתיים, ספרותיים ולאומיים. רבים מאיתנו מרגישים צורך להיחלץ מתוך הרקוב הלא רלוונטי, השקרי, הבלתי יעיל (ולעיתים שלושתם גם יחד), אם משום שהחיים נחשפו לעינינו במלוא יוקרתם ושבריריותם, ואם בזכות התשוקה שחוזרת לזרום באיטיות ובזהירות בעורקינו. אמן.
הרשימות במעלה 21 עוסקות בחתכים השונים והמשונים של השינוי. ראשית, ביחסים שבין חיים למוות, ובכל השלבים שביניהם – מההזדקנות, אל המוות, אל המתים החיים (זומבים למשל) ועד החיים החדשים. שנית, בהשתנות של המרחב: ההתחדשות של העיר דרך הקדיחה לעומקה, דהיינו דרך חשיפת העבר. שלישית, באומץ להישכח: גם את זה השינוי מבקש – כי לפעמים לשנות משמעו ללכת בפאתי, או לסלול דרך שעשויה גם להיות דרכו של יחיד. וישנם גם חתכים נוספים. הגיליון מבקש לעמוד על מהות השינוי: כיצד הוא נראה, איך מזהים אותו ובאילו מקרים מדובר בשינוי מדומה – כלומר בטענה המתחפשת לשינוי (כמו מפלגה חדשה עם מצע ישן), במקום בהתרחשות של ממש. אנחנו שואלים כיצד כדאי לעשות שינוי ומאילו סיבות. עכשיו אולי אפשר לשוב אל איזו שהיא התחלה – ועדיף רדיקלית, ולבחור מחדש. הרגע הזה – רגע הבחירה מחדש – הוא נדיר.
לכך מוקדש הגיליון הזה: להכרזה כי השינוי כבר מתחולל, כבר קורה אצלנו בספרים, ולכן הוא עתיד להדביק את המציאות. הספרים המבוקרים אינם בוראים חדש מן הריק אלא חושפים בסיתות איטי מבנים רעיוניים שהוסתרו בדחק התקופה. נשימה מאפשרת חשיפה איטית. הרימו עיניכם מהרצפה החפורה, ראש מזדקף מעלה יכול לתפוס ציפור טרייה במעופה.
*
במעלה 21 יש 16 רשימות. את הגיליון פותחת מסה נפלאה של רות פוירשטיין על ההתחדשות העירונית בירושלים (איך לא לעשות שינוי), וממשיך אותה גיא פרל, הכותב על ארכאולוגיה ופואטיקה ב"תלולית מחוקה בחול" מאת יואב בן ארי. אחרי ארכאולוגיה, מתים: אביב פטר כותב על "כיכר פריז" מאת צבי פרידלנדר ואילאור פורת רציני מאוד בקשר לזומבים ב"שכול וכישלון וזומבים" מאת (יקיר המערכת, ומזל טוב!) אמיר חרש. נדיה אייזנר־חורש במסה על המשוררת הזרה, המוזרה והנשכחת אלישבע, במלאת 100 שנה לצאת ספר שיריה הראשון. וממוות ללידה מחדש: עמית בן עמי כתב על שן החלב החדשה בפיו של אהרן שבתאי בספרו "חרוזי תה לשליט" ואיתן דקל על התחייה המחודשת של יהודית הנדל עם צאת ספרה הגנוז, "כרטיסים לסמי דייוויס". הלאה לארכאולוגיה ולחידוש של האומנות עצמה: עילי ראונר על "האוזן של ג'קומטי" מאת חגי כנען ולאחריו ראיון שטרם פורסם עם חדוה הרכבי משנת 2020. כותרתו "חדוה תשאירי את השיר כפי שהוא היה" וכמו הרשימה שלפניו, גם הוא מבקש להתחקות אחר דרכן של אומניות גדולות ולשאול שאלות על האומנות עצמה. מראיינת: נועה שקרג'י. עמרי נריה במסה על שירה בעקבות מורה הזן היפני דוגן ואיתיאל קריספין על אמולסיות פואטיות (כלומר על אינטגרציה של השינוי) בספרה של אילה שרעבי זמור "נחש תפוז". משם לחטיבת סוגי השינוי: שרון שקרג'י כתבה על ג'יי קיי רולינג דומה ושונה ב"קבר דוהר" תחת הפסבדונים רוברט גלבריית ונעה הנדלסמן על בני דורה ורילסים ב"סיום מדומה" מאת נועה סוזנה מורג. נמשיך אל שינויי מדיום: אלעד נבו ברשימה על ימיו הראשונים של האינטרנט ב"שם מסך" מאת מעין רוגל ונועה שטרן אחיפז על הרומן הגרפי "כמה זה חמור" מאת נעה כ"ץ. את הגיליון חותמת רשימתה של מורן שוב, הפעם על ראשיתה של הכריכה.
את הגיליון מלווים הפעם צילומיו האיקוניים של נינו הרמן.
קריאה נעימה,
נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, אביב פטר"
למי מכם שריחף בעולמות מקבילים, או אולי היה שקוע עמוק בקריאה, נספר שלפני שלושה חודשים, ב־1 בדצמבר 2025, נערך בספרייה הלאומית כנס "מעלה" שהוקדש כולו לביקורת הספרות וחגג את יציאתו של הגיליון ה־20. זו הייתה הזדמנות ראשונה לדון בשיחה בתפקידים העכשוויים של ביקורת הספרות, להציג רעיונות ביקורתיים שפותחו בכתב העת, להציע למשתתפים אימון ראשוני בכתיבת ביקורת ולהקדיש מושב שובב לשיחות בין מבקרים למבוקרים. תודה לכל מי שהגיעו לכנס ולדוברים הנפלאים שחלקו עימנו מחוכמתם. אנחנו נרגשים לפתוח עשירייה חדשה של גיליונות מעלה.
מעלה 21 עוסק בשינויים. ההשתנות היא טבע היקום (אם לצטט את לוקרטיוס). היא האפשרות לפרוץ את הצָבוּר, לשוב להיות תמהים, שואלים, צנועים, נדים ברוח ללא כבידה או כיווניות. אחרי הכיליון שפשה בכול, עכשיו אנחנו חשים במשב רוח השינוי, הסובבת אותנו בהקשרים אישיים, יצירתיים, ספרותיים ולאומיים. רבים מאיתנו מרגישים צורך להיחלץ מתוך הרקוב הלא רלוונטי, השקרי, הבלתי יעיל (ולעיתים שלושתם גם יחד), אם משום שהחיים נחשפו לעינינו במלוא יוקרתם ושבריריותם, ואם בזכות התשוקה שחוזרת לזרום באיטיות ובזהירות בעורקינו. אמן.
הרשימות במעלה 21 עוסקות בחתכים השונים והמשונים של השינוי. ראשית, ביחסים שבין חיים למוות, ובכל השלבים שביניהם – מההזדקנות, אל המוות, אל המתים החיים (זומבים למשל) ועד החיים החדשים. שנית, בהשתנות של המרחב: ההתחדשות של העיר דרך הקדיחה לעומקה, דהיינו דרך חשיפת העבר. שלישית, באומץ להישכח: גם את זה השינוי מבקש – כי לפעמים לשנות משמעו ללכת בפאתי, או לסלול דרך שעשויה גם להיות דרכו של יחיד. וישנם גם חתכים נוספים. הגיליון מבקש לעמוד על מהות השינוי: כיצד הוא נראה, איך מזהים אותו ובאילו מקרים מדובר בשינוי מדומה – כלומר בטענה המתחפשת לשינוי (כמו מפלגה חדשה עם מצע ישן), במקום בהתרחשות של ממש. אנחנו שואלים כיצד כדאי לעשות שינוי ומאילו סיבות. עכשיו אולי אפשר לשוב אל איזו שהיא התחלה – ועדיף רדיקלית, ולבחור מחדש. הרגע הזה – רגע הבחירה מחדש – הוא נדיר.
לכך מוקדש הגיליון הזה: להכרזה כי השינוי כבר מתחולל, כבר קורה אצלנו בספרים, ולכן הוא עתיד להדביק את המציאות. הספרים המבוקרים אינם בוראים חדש מן הריק אלא חושפים בסיתות איטי מבנים רעיוניים שהוסתרו בדחק התקופה. נשימה מאפשרת חשיפה איטית. הרימו עיניכם מהרצפה החפורה, ראש מזדקף מעלה יכול לתפוס ציפור טרייה במעופה.
*
במעלה 21 יש 16 רשימות. את הגיליון פותחת מסה נפלאה של רות פוירשטיין על ההתחדשות העירונית בירושלים (איך לא לעשות שינוי), וממשיך אותה גיא פרל, הכותב על ארכאולוגיה ופואטיקה ב"תלולית מחוקה בחול" מאת יואב בן ארי. אחרי ארכאולוגיה, מתים: אביב פטר כותב על "כיכר פריז" מאת צבי פרידלנדר ואילאור פורת רציני מאוד בקשר לזומבים ב"שכול וכישלון וזומבים" מאת (יקיר המערכת, ומזל טוב!) אמיר חרש. נדיה אייזנר־חורש במסה על המשוררת הזרה, המוזרה והנשכחת אלישבע, במלאת 100 שנה לצאת ספר שיריה הראשון. וממוות ללידה מחדש: עמית בן עמי כתב על שן החלב החדשה בפיו של אהרן שבתאי בספרו "חרוזי תה לשליט" ואיתן דקל על התחייה המחודשת של יהודית הנדל עם צאת ספרה הגנוז, "כרטיסים לסמי דייוויס". הלאה לארכאולוגיה ולחידוש של האומנות עצמה: עילי ראונר על "האוזן של ג'קומטי" מאת חגי כנען ולאחריו ראיון שטרם פורסם עם חדוה הרכבי משנת 2020. כותרתו "חדוה תשאירי את השיר כפי שהוא היה" וכמו הרשימה שלפניו, גם הוא מבקש להתחקות אחר דרכן של אומניות גדולות ולשאול שאלות על האומנות עצמה. מראיינת: נועה שקרג'י. עמרי נריה במסה על שירה בעקבות מורה הזן היפני דוגן ואיתיאל קריספין על אמולסיות פואטיות (כלומר על אינטגרציה של השינוי) בספרה של אילה שרעבי זמור "נחש תפוז". משם לחטיבת סוגי השינוי: שרון שקרג'י כתבה על ג'יי קיי רולינג דומה ושונה ב"קבר דוהר" תחת הפסבדונים רוברט גלבריית ונעה הנדלסמן על בני דורה ורילסים ב"סיום מדומה" מאת נועה סוזנה מורג. נמשיך אל שינויי מדיום: אלעד נבו ברשימה על ימיו הראשונים של האינטרנט ב"שם מסך" מאת מעין רוגל ונועה שטרן אחיפז על הרומן הגרפי "כמה זה חמור" מאת נעה כ"ץ. את הגיליון חותמת רשימתה של מורן שוב, הפעם על ראשיתה של הכריכה.
את הגיליון מלווים הפעם צילומיו האיקוניים של נינו הרמן.
קריאה נעימה,
נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, אביב פטר"
יום שבת, ינואר 10, 2026
פורטרט משפחתי רב דורי.
ההיכרות שלי עם הצלם גלעד בר-שלו נולדה אי שם בין דפי בלוג הצילום של "הארץ". שנים אחרי, הוא הגיע אלינו לנטף עם ציוד משנות ה-40 ועין שמחפשת את האמת הפשוטה שמתחבאת בפרטים הקטנים ובאור.
הצילומים הפכו להתרחשות כמעט קולנועית שבה כל רגע מישהו נכנס לסיפור ומצטרף לחגיגת הצילום. בני דניאל והנכדים אלון ואורי הקטנה הגיעו והשתלבו בפריים ממש כמו בהזמנה לתערוכה שלו, ורגע אחרי עברה בשביל חברתי הרקדנית איריס ארז עם בנה סול שזכו גם הם לתיעוד. בין לבין גילינו ששנינו סוחבים ציוד בעגלות – אני את מחולל החמצן שלי בעגלת קניות, והוא בימיו בניו יורק את המצלמה בתוך עגלת תינוק.
גלעד ביקש מאיתנו "להסיר את החיוכים" והתוצאה היא פורטרטים חשופים, שונים כל כך מצילומי הרחוב שלי, יש לנו עוד הרבה על מה לדבר, גלעד, ומחכה לביקור הבא. תודה גדולה גלעד יקר ממש זכינו .
בינתיים, אל תחמיצו את התערוכה שלו: "פורטרטים של היומיום" המרכז הירושלמי (האוניברסיטה המורמונית), ירושלים. ימי ד'-ו' בבקרים ואחה"צ. פרטים נוספים באתר: byu.smarticket.co.il
גלעד בר שלו :"צילמתי את נינו הרמן היקר.
איש רב פעלים בתחום הצילום התיעודי בארץ.
בזמן הצילום באופן ספונטני הגיעו הבן שלו והנכדים וכך בלי להתכוון יצא לנו פורטרט משפחתי רב דורי.
תודה נינו על הקפה ועל השיחה"
יום ראשון, ינואר 04, 2026
"אני ישראלית שגרה בהודו"
בין בית לבית: שיעור בדרכים עם נכדה מורדת.קשה לעכל שהם שוב אורזים. כבר שנתיים שהמשפחה המטיילת שלי הפכה ל"יורדים", מילה שעדיין קשה לי להגות. עכשיו, כשהמלחמה הסתיימה החטופים חזרו והאובך מתחיל מתפזר, הפרידה הזו צורבת אפילו יותר.
ראיתי את שירה, נכדתי בת ה-12, רוקדת מול המראה, נהנית מהשיער הגולש והתלתלים שלה. ראיתי את החיבור הקסום שלה עם אלון, בן דודה בן ה-9 – פער הגילאים נעלם כשהיא הופכת לאם קשובה עבורו, והוא מצדו פותח בפניה את כל הלב.
רגע לפני הטיסה, הכנתי להם מקושקשתעם בייגלה מאבו גוש ואבוקדו שהיא כל כך אוהבת, וישבנו לקרוא מתוך "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות". אביגיל, אמא של שירה, תמיד הצהירה על עצמה ככזו. ואני? אני ניסיתי לזרוע בתוך ה"מרד" הזה זרע של געגוע. "שירה," אמרתי לה שוב ושוב, "אנחנו נקנה לך כרטיס. תבואי לבד, בלי ההורים. פשוט תבואי לבקר."
אני מאמין שקירות התודעה שלנו צריכים שמישהו יזרע בהם את הרף הבא.
שאלתי אותה: "שירה, אם היית צריכה לנסח את 'שיעור הדרכים' שלך, כשאת נודדת בין יבשות, בין נופים ובין בתים – מה הסיפור שלך?" הוספתי שלא תמהר לענות. שתשא את השאלה הזו בתוך התרמיל, כי לפעמים התשובה היא במסע עצמו.
אחרי כמה ימים היא ענתה לי, בפשטות שרק ילדים יכולים לגייס: "אני ישראלית שגרה בהודו". טוב לה שם.
הבוקר, בתוך טירוף האריזות, שירה הוכתרה פה אחד ל"מלכת האורזים" של המשפחה. כולם שתקו כשניסיתי לומר שיש ים של רצונות בעולם, אבל אם כל אחד יחיה רק את שלו במנותק מהאחרים – לא נצלח את הדרך. רציתי לומר להם שבימים אלו כולנו נקראים להשאיר משהו מאחור כדי להיות שם בשביל אחרים. יש בי את הלא מוותר . אני לומד להכיל ולא מוותר על הסיכוי
להורים אמרתי רק משפט אחד לפני הפרידה: השנה הזו מכרעת. לפחות תבואו להצביע. תעזרו לנו במאבק שוויתרתם עליו.
הם נוסעים להודו, ואני נשאר כאן, נלחם על המורשת ומימושה ומחכה למלכת האריזות שלי שתפרוק פה יום אחד תרמיל ותגיד: "חזרתי הביתה"
5 בינו'6 בינו'7 בינו'8 בינו'10 בינו'11 בינו'10,00020,00030,000
צפיות
33,338
צופים
21,744
הירשם ל-
תגובות (Atom)
