זכיתי בפרגון גדול בפינה חדשה שנולדה היום ב"קהילה כותבת עם מיה טבת דיין"
Maya Tevet Dayan
תודה גדולה ל- Pnina Rintsler :"ברוכות הבאות.ים לפינתי החדשה #ספוט_לייט.
בכל שבוע נכוון את הספוט ליוצר.ת מתוך הקהילה ואני נרגשת מאוד להתחיל עם הצלם Nino Herman. שנתחיל?
נינו הרמן, צלם, בן 68, נולד כחנניה ובמרוצת השנים הפך לנינו הנינו-ח יותר. בחויה שלו, אלוהים חננו ונשמתו ציידה אותו במיומנות של הקשבה דמיון וסקרנות.
איזה מן ילד היית?
הייתי הולך מוקסם, מתמסר לחיים, לאנשים, מתבונן על הכוכבים על השמש על המחזוריות ונהנה. אמי הציירת אהבה לצייר פורטרטים. אבא היה בוחן אנשים- נשים עד כדי שהובכתי. עכשיו אני מוצא עצמי כמוהו. יש בי סקרנות עצומה לקרוא פנים, עולם שלם, לראות להראות. הכי נהנה לפגוש. כל סוג של מפגש.
למה אתה מתגעגע?
במשך שנותי הרבות כצלם לא שמרתי ארכיון של עבודותיי. בימים אלו שאני יוצר ספר משלי הם חסרים לי . אני תוהה איך זה שרוב צילומי נעלמו בתהום הנשייה. זה מעלה בי שאלות על המסע שלי כצלם כאמן, כאדם. לרגע אני חש בחסרונם ולרגע אני חווה שיש לי הכל, תמציות של דימויים מהרבה שנות עבודה
האם אתה עוסק עוסק בדימויי שלך כצלם?
הכל "זוויות מאומצות". מה שהכי נכון לי זו היכולת לזוז בין הזויות. לא לסכם את עצמי, לזכור שהכל בתנועה .
דברים שאתה מאמין בהם:
אני חי בכמה עולמות, זה הגלוי וזה הנסתר, זה של שורשי- הורי וסבי וזה של צאצאי ילדינו, נכדינו, אוהב לחבר בין הזמנים, בחוויה שלי הכל אחד. בימים אילו במיוחד אני מרגיש שאנחנו חיים בתקופה של מהפכה תודעתית, הכל כמו בקפסולה של תמציות.
מה מניע אותך ליצור?
מזה תשע שנים אני מנהל בלוג, מעין יומן שתחילתו בצילומים והמשכו בהרחבות של כתיבה. בצילום שלי אני רואה את ההשפעות הגדולות של ספרי האמנות והצילום שהיו בבית הורי. גדלתי על ספרים כמו משפחת האדם של אדוורד שטייכן שבמרכז העבודה שלו היו תצלומים של בני אדם ברחבי העולם, בחיוכים, בכאב מלידה עד מוות. אהבתי את צילומיו של ברסון שאמר פעם: "העין שלך מוכרחה לזהות קומפוזיציה או ביטוי רגשי שאותם מזמנים לך החיים, ואתה חייב לדעת מתוך אינטואיציה מתי ללחוץ על המצלמה. זה הרגע שבו הצלם הוא יצירתי". "בצילום אתה חייב להיות מהיר מהיר מהיר כמו חיה אחרי הטרף שלה" .
כשחזרתי לצילום אחרי ההפסקה ארוכה, פיתחתי דרך בצילום הרחוב. עיקרה לזהות את ההתרחשות והמקום ובדרך כלל לבקש רשות מהמצולמים להצטלם, לחכות שישכחו מקיומי ואז מגיע רגע מכריע, חדש, אחר. חשוב לי להכניס דיאלוג של אמון והסכמה לתוך שיח הצילום בזמן הזה שבו כבוד האדם כל כך נרמס. הצילום מאפשר לי לממש את שהלב מהדהד. אני מצלם ברחובות. אנשים מתמסרים אלי, מביאים את עצמם, את היופי שבהם ואני מביא אמון אהבה התמסרות וכל זה יחד הופך לדימוי. במרוצת השנים למדתי שהדימויים טעונים באותה אנרגיה שמתוכה צולמו.
זיכרון ילדות שנחקק בך:
מלחמת סיני. גיל ארבע. ריצת לילה משותפת עם שכנים שלא ממש הכרתי למקלט. בסמטת הבאר 4 ברמת גן. שם למטה התפתח הווי, נולדו היכרויות, לנו לילדי הבית זו הייתה חוויה מנותקת ממחירי המלחמה. צהרי היום. בעודנו משחקים על מדרכה בקדמת הבית, נעצר אוטו צבאי ומתוכו יצאו אנשים, התמונה הזו הצרובה בי. זעקת השבר הנלווית של שכנתנו שראתה אותם צועדים לקראתה ופרצה בצעקת כאב קורעת לב, כאילו ידעה שבאו לבשר לה על נפילת בנה. זוכר אותה שרועה על ערמת אדמת החמרה האדומה שהביאו על מנת לעשות דשא, הכל קרה ברחוב לעיני כל, כאילו באה נשמתי והראתה לי הבזק מהעתיד. לא זוכר שעיבדתי את החוויה המטלטלת הזו .
אחרי מות יאיר בננו, בשנים האחרונות, לקח לי זמן להפנים שמותו לא המציא כלום רק העצים את הקיים בי ,האיר את פחד המוות, את חרדת הגוף שיקום עלי ולא יהיה שם בשבילי. אני לומד שוב ושוב שאי אפשר לקחת מאיתנו כלום, ומה שניתן לקחת ממילא לא שלנו, לא האדמה ,לא הילדים. המוות של יאיר פתח בנו אין סוף שאלות. ובמרכז השאלה מה זה אומר עבורנו לחיות? פתאום כל כך הרבה דברים הפכו להיות חסרי עניין, שוליים. גם מימד הזמן השתנה בתוכי. את יאיר אני חווה פגישה לאין קץ. כך גם הורי, סבא וסבתא כולם דרים אצלי בלב.
הורי מתו צעירים בגיל 67 . אני היום לקראת 69 מסעי שונה משלהם, באתי לפרוץ אזורים שהם פחדו מהם ,יש לפני עוד דרך לגדול, לספר, לחוות, להתעצם להעצים, לכתוב , לצלם, אני מבקש להיות צמוד לאריכות החיים של סבתא פאולה שהגיעה לגיל 96 .
בשביל מה אתה קם בבוקר?
אני קם כל יום לחדש. כמו ילד, הגוף מזכיר לי שאינני ילד וזה מסיט אותי לפחדים, למחשבות, אני גר בטיול, בית מוקף טבע בהרים, מרגיש בר מזל. בימים אילו של סגרים, החיבור לטבע ממלא אותי.
ההגדרה שלך ליום טוב:
יום טוב הוא יום בו אני מפיח חיים. זו האמנות הכי גדולה, לחיות, לבחור שוב ושוב בחיים.
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך? "כל מה שעשינו בחיינו הופך אותנו למה שאנו בשעת מותנו , ולכל דבר, ממש לכול יש חשיבות."
(מתוך הספר "רגעי התבוננות" של סוגיאל רינפוצ'ה)
~תגובות ופירגונים לנינו יתקבלו בשמחה.~"
