יום כיפור הזה היה אחר התקשיתי לחבור לשקט שבתוכי ,
הצעקה נשמעה מכל עבר ,
זה לא רק התנים בוואדי, נדמה שאבדן האמון הגיע לקצה הסקלה .
כל יום נסדק עוד יסוד שנשענים עליו.
אימת הנגיף לא מאפשרת קרבה פיסית , מזמינה קרבה אחרת
מזמינה כל אחד לנסח באיזה עולם הוא רוצה לחיות.
רוצה לשתף אתכם בתמונה אחרת על מהות יום כיפור שנחשפתי אליה באותן שנים
בהן הפניתי את עדשות המצלמה ללב מחפש דרכי בשאלות חיים ואמונה ..
"יום כיפור מדבר במהותו העמוקה על אהבה, לא על מחילה. על מקום של אהבה שננטש, שהופקע מעצמנו כי נבהלנו מאוד ממעשינו. " כבר במשפט הפתיחה הזה חשתי את תחושת הנכון שבי מתעוררת . "לכן אדם נדרש בימים אלו, מתוך ציווי פנימי לעמוד אל מול מעשיו ולא לעסוק באיפה הוא חטא ואיפה הוא פגע, אלא איפה הוא מפקיע מעצמו את האלוהים שבו".
כל כך מדויק לתחושתי ,שנים רבות חש בזריקת האחריות הזו ,הנה עכשיו אנחנו נקראים לחבור לכוח הבורא שבנו .לצו הלב שלנו, כמו שאומר חברי שכני "להיות אנושי איז גוד אינף פור מי. אף פעם לא ביקשתי יותר "
"לא חייב אדם לצום , במובן של לא לאכול נקרא האדם לצום במובן העמוק של לצמצם את עצמו, להיות רגע עם עצמו , לשאול את עצמו: איפה אני לא זקוף? איפה אני מתבייש? איפה אני מרגיש נחות? .אני קורא את שאני כותב ומתקשה לחבור אליהן למילים האילו בלב ,אולי זה צבע הימים האילו , איך אני יכול להישאר עם עיניים פקוחות לנשום את נשימת המרחב הזה שאנו נמצאים בו ולהכניס שקט , אולי להניח לשאלת האיך , אולי פשוט להסכים לראות .
בכל כך הרבה בתים של חברים לאורך השנים האחרונות שמעתי מפי צעירים רבים שינויי בתפיסת האלוהים שגדלו עליה , תפיסת ההלכה הציוויים. הפסיקו לקדש את שקיבלו , לא ויתרו על לחפש מענה לרצון עמוק לשינוי השיטה הדרך שבה מתנהל העולם, באה הקורנה ומאיצה עכשיו הכל . פשוט לראות את זה .
אילו ימים של מבחן בגרות , אחריות שהעולם עובר ,זה בית ספר של החיים ..
נרשמה אליו נשמתי טרם ירידתה לגוף , כל מה שעברתי עד כה הכין אותי לימים אילו
אין מה להתלונן, אין בפני מי להתלונן , האחריות עלינו , על כל אחד מאיתנו .
משנן זאת לעצמי .עוד רגע נכנס יום כיפור, קדושת החיים מותקנת בתוכי , בילדותי חיפשתי אלוהים, הייתי הולך עם סבא של רוני לבית כנסת הגדול ברמת גן . בשנים שאחרי יאיר, כל שנה בשעה זו של בין הערביים שכולם מתכנסים בבית הכנסת בנטף , יוצא למרפסת לשקיעה
מקרין לעצמי מילים מחיות דיבור בתוכי, כותב אותן , מחזק עצמי :"אנחנו לא לפני מוות אנחנו לפני חיים " זוכר שאנחנו נשמות בגוף נשלחים ל"גדול " שזה אומר "כל הזמן לנוע אל עבר הלא נודע .
והחיכוך? "אי אפשר לגדול מבלי להתחכך . רק אפשר ליצור חיכוך שונה ".
רבים מהצעירים במחאה מביאים קריאה עמוקה ללכת מעבר לפתרונות אלימים, באמת חיכוך שונה ! לצערי זה לא נתפס כך ולא מנוסח כך ע"י קובעי דעת הקהל .אילו הפגנות כל כך שונות באופיין
מולם מופעל כוח של הנהגה קורסת שיודעת רק לפתור במניפולציות של כוח ואלימות .
ויש את דפני ליף שהתבגרה גדלה מתוך האוהל שפתחה לכולנו את מחאת 2011 מחפשת את הלא מוכר ,עבורי היא מייצגת את המנהיגות הנשית האנושית שלא רוצה להישען יותר על המוכר ,ומבקשת יחד כדי לברוא את החדש. לא מוותרת על לחלום שאפשר שיהיה אחרת ולא מפסיקה לחפש ולמצוא איך עושים זאת.
"אדם שהוא דר בארץ-ישראל, אשר עשה כאן דבר שהוא, אשר סבל בעד איזה דבר שהוא ... חזון-רוחו, סבלו אשר סבל, מסירות-נפשו, המה יישארו. וישנם גם כאלה, רבים או מעטים, אשר יזרעו זרע נכון ואף את חייהם ישקיעו. כל זה צומח ועולה, כל זה מטיל בנפש רובד חדש, שכבת-חיים חדשה, כל זה טוֹוה נימה חדשה, יוצר שמן חדש למאור. קטן הוא כל זה, מיקרוסקופי, נעדר ממשות ובלתי-נראה ל אהרן דוד גורדון
א.ד. גורדון (מכתבים לגולה: מכתב ראשון)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.