המדור לאיתור אוהבים בעזרת העוקבים! צילום: נינו חנניה הרמן, לע"מ- 1985

 

להקשיב לקוֹל יכול שבתוכנו.

בתוך המציאות הזו של מלחמה, ממד הזמן אבד לי. איבדתי את האוריינטציה של הימים, ויש בי חוויה חזקה מאוד של טלטלה גדולה; תחושה שהארץ והעולם עוברים משבר שמזכיר לי את מה שאמי עברה שם, במלחמת העולם השנייה.

ב-26 באפריל 2000 נהרג בני, יאיר. זה היה במוצאי פסח שני. ומיד אחר כך מגיע חודש מאי, שמחזיר אותי למאי 1940, תחילת כיבוש הולנד, וליוני 1941, אז נתפס באמסטרדם הייני, אחיה התאום של אמי.
שני בחורים שמצאו את מותם כשהם רק בני עשרים. עשרים שנים נפלאות של מתנת חיים שהלוואי שהיו נמשכות עוד. הייני, דוד שלי שלא הכרתי, ויאיר שלנו.
הייני נעצר ברחובות אמסטרדם ע"י הגסטפו. הוא יכול היה להינצל, מכיוון שהמראה שלו היה לגמרי ארי והוא לא היה נימול, ובכל זאת הוא לא הכחיש את יהדותו וציונותו. הוא בחר ביושרה הפנימית על פני ההישרדות הפיזית.
הבחירה הזו של הייני מהדהדת את רוחה של אתי הילסום, שפעלה באותם ימים ממש באמסטרדם. כמו אתי, שסירבה להסתתר ובחרה 'לחלוק את גורל עמה', גם הייני סירב להשתמש ב'מחבוא' שהעניקו לו תווי פניו. עבור שניהם, הזהות לא הייתה גזירה שיש לברוח ממנה, אלא אמת שאי אפשר לבגוד בה
באותם ימים, אמי עצמה הייתה בת עשרים כשכתבה את סיפורו במחתרת ההולנדית, זיוף מסמכים שהיה מעשה של חיים בתוך החשיכה.
ויאיר שלנו. יאיר שקרא לעצמו כבר בגיל שלוש "ילד הטבע". הוא גדל בתוך הטרסות של נטף ובמובן עמוק לא הפריד בינו לבין הבריאה.
השותפות העמוקה שלו עם מוסא מאבו גוש בבניית אותן טרסות, אבן על אבן, הייתה עבורו מימוש של הטבע הזה. שם, בין הסלעים והאדמה, נצרב המבט של יאיר שסירב להפוך את האחר לזר.
יאיר דבק בתום, ברצון לראות את הטוב שבאנשים ,שניהם, כל אחד בזמנו, בחרו באנושי שבאדם. שניהם מחזקים בי את הידיעה שהאדם הוא הריבון על רוחו.
*
לפני כמה ימים, במפגש זום של חבורת הלימוד שלנו "הבבלי ירושלמי", המורכבת מחברים מירושלים ומניו יורק שלומדים יחד כבר שנים, ואני נמנה על חבריה מהקמתה, השיר של חוה פנחס כהן "מה כוונתו", מתוך ספרה "נהר ושכחה", עורר בי התנגדות. חוה כותבת שם:
"החלטתי ללכת ולדבר עם הכל יכול. מוכרחה לדבר איתו, משהו השתבש בתכלית... ואשאל אותו למה כוונתו כשהוא שולח אש בפינות הבית..."
מצאתי את עצמי מתווכח עם המילים האלה. בעיניי, הטענה כלפי "הכל-יכול" היא זריקת אחריות מעלינו, בני האדם. אלוהים נברא במילה. המציאות הזו שסביבנו היא לא הגיונית לנו מתוך תפישת האלוהים הרווחת; היא ביסודה חומקת מההיגיון שלנו, והיא לא באה "לפגוע" בנו כאיזו כוונה נסתרת.
התפקיד שלנו הוא לא לשאול "למה כוונתו", אלא להקשיב לקוֹל יכול שבתוכנו. אחרי מותו של יאיר, מצאתי את עצמי יוצר קליפים סוחטי דמעות, עד שהבנתי שעלתה מהם נעימה של טענה ותרעומת כלפי החיים. הבנתי שאני לא רוצה להישאר שם, בתחושת הקורבן.
הכל מתחיל ב"מילה", שהיא הכוח הגולמי שיכול לברוא עולם ומלואו. זוהי מילה שחייבת להיברא מתוך ראיית טובתם של האחרים, מתוך אותו מבט של יאיר שסירב להפוך את האחר לזר.
אני מאמין שאנחנו בתקופה שבה אין עוד "מלכות ליחיד", למרות שכולנו עוד בכמיהה רגשית מחפשים מושיע. המציאות מכוונת אותנו לראות שהישועה והשינוי יבואו רק מהיחד שלנו כחברה אזרחית, מתפילה ל"שם" שבתוכנו.
במקום לשקוע באמירה "בכל דור ודור קמים עלינו", שמטפחת בנו קורבנות נצחית, עלינו לשאול איפה יציאת מצרים הפרטית שלנו. איך כל אחד מאיתנו יוצא ממצרים שלו ולוקח אחריות על המציאות.
בתוך הטלטלה הזו, האחריות היא עלינו: להשתמש ב"קול-יכול" שלנו כדי לברוא עתיד שבו טובת האחר היא המצפן. אנחנו יכולים הרבה יותר ממה שאנחנו מרשים לעצמנו. הצללים נמצאים שם רק בגלל שהאור כבר שם.
אולי כשאומרים "במותם ציוו לנו את החיים", הכוונה היא שנחדל לעסוק באיך לא למות, כשאנחנו כבר מאומנים בזה היטב, ונבחר לעסוק באיך לחיות.

יאיר הרמן  1980- 2000

                                 

                                                                   הייני פינטוס 1921 - 1941

מה השתנה 2026

מה השתנה 2026


אני מבקש להניח כאן היום שלוש תנועות של חירות, שלוש התכתבויות עם כותבים שאני מעריך ,יאיר אסולין, מאיה טבת דיין והדס גלעד ולשאול דרכם: מה השתנה בנו?

הצעקה

יאיר מזכיר לנו שהגאולה לא מתחילה בנס, אלא בזעקה. "ויהי בימים הרבים ההם... ויזעקו". השתנה בנו הקול. למדנו שהאנחה הפנימית כבר לא מספיקה. כדי להיות בן חורין, כדי להיות "נושא" ולא רק "מושא" שהמציאות חובטת בו, עלינו לזעוק מול האבסורד. השנה, ה"מה נשתנה" הוא לא שאלה – הוא תביעה.

השינה

ומתוך הרעש הגדול של הזעקה, מאיה לוקחת אותי אל השקט המאומץ. היא כותבת על הניצחון הקטן מדי לילה: הילדה שישנה בזמן שהעולם בטנטרום. החירות השתנתה – היא כבר לא חופש ממחויבות, אלא המאמץ הכביר לקדש את הרגיל. בתוך מציאות שדורשת לקדש מלחמות, אנחנו בוחרים לקדש את השינה הרצופה של הנכדים שלנו. זה הניצחון במו ידינו.

הנורית

והדס, עם הנורית הכתומה שלה, מזכירה לי את המצלמה שלי. את הניסיון "המגוחך" והמפתה להמשיך לצלם טבע, להחזיק תהליכי יצירה עדינים כשהטלפון בכיס תמיד דרוך. מה שהשתנה הוא המבט: אנחנו רואים את היופי המרהיב ואת הצער הצורב באותו פריים בדיוק.

ומה השתנה אצלי?

אני מסתכל על בננו שעבר לביתו שבנה בנטף, על נכדינו שגדלים לתוך "עונת מעבר" שלא נגמרת, ועל השורשים של סבי, ד"ר הוגו הרמן, שחקר גם הוא את הקשר בין אדם לאדמתו בתקופות של טלטלה.

החירות שלי השנה היא השילוב הזה: לדעת לזעוק כשצריך, להתעקש על רגעי השלווה של אהוביי, ולא להפסיק לחפש את את אותו רגע של "אני-אתה" שמתרחש למרות הכל.

אנחנו כבר לא מחכים לנס. אנחנו יוצרים אותו במו ידינו, בזעקה, בשינה ובמבט נוכח.



בהחסות  ההתכתבות  זו נולד בי בימים אלה השיר הזה ,כעין מצפן פנימי לשינוי שאני מבקש למצוא.

*

הַשִּׁנּוּי מְחַכֶּה בַּדְּמָמָה, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָ"אֲנִי" נָמוֹג.

נִגְלֵית הָאַחְרָיוּת הַקְּדוֹשָׁה, מַתָּנָה שֶׁל חֶסֶד.

זֶהוּ הַמָּחָר אֵלָיו אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ –

לֹא עוֹד מַאֲבָק בּוֹדֵד בַּחֲשֵׁכָה,

אֶלָּא הֱיוֹתֵנוּ אֶחָד עֲבוּר הַשֵּׁנִי, בְּגָלוּי, מוּל הַשֶּׁמֶשׁ.