מה השתנה 2026
אני מבקש להניח כאן היום שלוש תנועות של חירות, שלוש התכתבויות עם כותבים שאני מעריך ,יאיר אסולין, מאיה טבת דיין והדס גלעד ולשאול דרכם: מה השתנה בנו?
הצעקה
יאיר מזכיר לנו שהגאולה לא מתחילה בנס, אלא בזעקה. "ויהי בימים הרבים ההם... ויזעקו". השתנה בנו הקול. למדנו שהאנחה הפנימית כבר לא מספיקה. כדי להיות בן חורין, כדי להיות "נושא" ולא רק "מושא" שהמציאות חובטת בו, עלינו לזעוק מול האבסורד. השנה, ה"מה נשתנה" הוא לא שאלה – הוא תביעה.
השינה
ומתוך הרעש הגדול של הזעקה, מאיה לוקחת אותי אל השקט המאומץ. היא כותבת על הניצחון הקטן מדי לילה: הילדה שישנה בזמן שהעולם בטנטרום. החירות השתנתה – היא כבר לא חופש ממחויבות, אלא המאמץ הכביר לקדש את הרגיל. בתוך מציאות שדורשת לקדש מלחמות, אנחנו בוחרים לקדש את השינה הרצופה של הנכדים שלנו. זה הניצחון במו ידינו.
הנורית
והדס, עם הנורית הכתומה שלה, מזכירה לי את המצלמה שלי. את הניסיון "המגוחך" והמפתה להמשיך לצלם טבע, להחזיק תהליכי יצירה עדינים כשהטלפון בכיס תמיד דרוך. מה שהשתנה הוא המבט: אנחנו רואים את היופי המרהיב ואת הצער הצורב באותו פריים בדיוק.
ומה השתנה אצלי?
אני מסתכל על בננו שעבר לביתו שבנה בנטף, על נכדינו שגדלים לתוך "עונת מעבר" שלא נגמרת, ועל השורשים של סבי, ד"ר הוגו הרמן, שחקר גם הוא את הקשר בין אדם לאדמתו בתקופות של טלטלה.
החירות שלי השנה היא השילוב הזה: לדעת לזעוק כשצריך, להתעקש על רגעי השלווה של אהוביי, ולא להפסיק לחפש את את אותו רגע של "אני-אתה" שמתרחש למרות הכל.
אנחנו כבר לא מחכים לנס. אנחנו יוצרים אותו במו ידינו, בזעקה, בשינה ובמבט נוכח.
·החסות ההתכתבות זו נולד בי בימים אלה השיר הזה ,כעין מצפן פנימי לשינוי שאני מבקש למצוא.
*
הַשִּׁנּוּי מְחַכֶּה בַּדְּמָמָה, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָ"אֲנִי" נָמוֹג.
נִגְלֵית הָאַחְרָיוּת הַקְּדוֹשָׁה, מַתָּנָה שֶׁל חֶסֶד.
זֶהוּ הַמָּחָר אֵלָיו אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ –
לֹא עוֹד מַאֲבָק בּוֹדֵד בַּחֲשֵׁכָה,
אֶלָּא הֱיוֹתֵנוּ אֶחָד עֲבוּר הַשֵּׁנִי, בְּגָלוּי, מוּל הַשֶּׁמֶשׁ.
