|
צילום מתוך כתבה למוסף "ימים ולילות " של "מעריב" ליוותי את יגאל לב לכתבה על תותחנים שנות השבעים . |
"לא יודע מה אומרים כי הכול כבר אמרתי בטלפון מה יש לי להוסיף? אולי זה בעצם משהו בשבילי לתת לכם להיאחז בו. חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזו, אני שמח שהתגייסתי לגולני ועשיתי הכול הכי טוב שלי. אם אתם קוראים את זה, סימן שאני סיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות נלחמתי בכבוד ואני שמח. תהיו בטוחים שאני שמח. חשוב שתדעו את זה". (מילותיו האחרונות של סמ"ר דניאל פומרנץ ז"ל מתוך הספד אמו בלווייתו היום).
את הציטוט קורע לב זה העתקתי מחברה בפייסבוק. אני עצמי לא הצלחתי להקשיב לאם השכולה שהקריאה, לא הצלחתי לחצות את הבכי המתפרץ שאחז בי.
אילו ימים מאד עצובים ומורכבים. הקולות והמראות בלתי נסבלים. כהורים שכולים שחוו מוות של בן יקר, שנהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי, נדרשנו לבחור באיזה נתיב נמשיך לצעוד בחיינו. בחרנו לפתוח לב לאהבה. אילו לא מילים יפות בלבד, זו בחירה עמוקה ואמיצה להקשיב ללב, להסכים מול מציאויות מורכבות אישיות ורחבות להביא לב חשוף ופתוח. בימים אילו של עצב וכאב הכל מקבל הקצנה. מקווה ומאחל שהמלחמה הזו תסתיים במהרה , לצד זה מה שנחשף ביתר שאת זה המאבק הפנימי אצל כל אחד ואחד מאתנו בין הקולות האלימים, הרגשיים, המגיבים כמו מתוך מנגנון הגנה ומיד שולחים אותנו להתקפה. לבין אותו מקום שקט חבוי, כמעט לא נוכח בקיומנו בימים אילו, שיודע הקשבה, שיודע כבוד אדם, שיודע קדושת החיים , שאינו נאבק שכמו נמצא בעין הסערה.
לצד החוויה הבלתי נסבלת ,אני יודע שכל דבר בקיום האנושי, יש לו תפקיד. ומתוך שכך לא ממהר להגיב, לתקוף, להגן, אלא פשוט מכיל את אותו חוסר אונים בלתי נסבל שמאחוריו תמיד נמצאת דלת לכיוון חדש, ללא נודע גדול.
עלה בי שמה שנדרש עכשיו יותר מכל זה להתייחס לשנאת החינם שנוכחת ברשתות, בדיבור, בתקשורת, בשלטון, אוכלת כל חלקה של טוב במהות חיינו. דמיינתי שכל פעם שאדם משמיע לשון הרע בשיח נכנסת שיקופית לתוך הדיבור שלו , אזעקה!!, אזעקה !!! כלומר אותה קריאה שמלווה אותנו היום ונכנסת לחיינו, תמשיך ללוות אותנו גם אחרי שהכל יגמר כשאנו שמים זרעי פיצול, כעס, חוסר כבוד אדם , השתלחויות ועוד ועוד מילים שיש בהם טענות והטלת דופי. דמיינתי מה היה קורה אילו בדיון בכנסת או באולפן או בין חברים או בתוך משפחה כל פעם שמישהו תוקף חברו, יורה טיל של זעם כעס ותסכול , נדלקת שקופית אדומה מלווה בהכרזה, אזעקה, נינו!. אזעקה, ביבי! אזעקה, טיבי!
דמיינו איזה שעור מדהים לכולנו אם נסכים להכניס לחיינו סמן שכזה, מעורר שכזה, מאמין שיעורר אותנו לאחריות וחברות שלא היכרנו.
כל כך מאמין שלמוות של הצעירים היקרים יש תפקיד בחיי כל אחד מאתנו וזה עלינו לעצור ולא לעבור לסדר היום כשהמלחמה תיגמר. אין משהו שיותר גדול מהיום יום, השאלה מה נביא לשם.
במותם ציוו לנו את החיים, חיים של "ואהבת לרעך כמוך".