היום התבשרתי בצער רב על מותו של יאיר גרבוז.
לא הייתי תלמיד שלו במובן הרשמי, ולא הכרתי אותו אישית מעבר למפגש עם האמנות והכתיבה שלו, שתמיד דיברו אליי עמוקות. יום אחד, פשוט הרמתי טלפון. יאיר, בפשטות ובנדיבות שאפיינו אותו, שאל: "מה אני יכול לעזור לך?". כשעניתי שאני פשוט רוצה לפגוש אותו, הוא אמר: "אז בוא אליי הביתה, נשב ותספר לי מה אתה רוצה".
כך מצאתי את עצמי בפברואר 2015, מבלה כמה שעות בביתו הצנוע ברמת גן. יאיר פתח בפניי לא רק את הדלת, אלא גם את המרחב המחשבתי שלו. הוא הסכים שאצלם אותו, והשיחה בינינו הפכה למסע מרגש של ביקורת, עצה וחיבור אנושי.
מתוך רשימות שכתבתי לעצמי מיד אחרי אותה פגישה:
יאיר אמר לי שהוא לא איש של אינטרנט, הוא איש של תערוכות וספרים. הוא שאל אותי שאלות נוקבות על ה"פריצה" החוצה: "לפרוץ לאן? לאיזה מגרש?".
הוא הגדיר עבורי מהו מקצוען בעיניו: "מקצוען זה בן אדם שיש לו דיון עם ההיסטוריה של האמנות. לא האמנות חשובה לו, אלא הוא חשוב לאמנות". הוא דחק בי למפות את עצמי ביחס לזמן, להבין אם הצילום שלי הוא סינכרוני לרוח הרגע או מנהל רומן עם העבר.
הקשר בינינו נמשך בדרכו השקטה לאורך השנים. רק לפני כמה שבועות שוחחנו. סיפרתי לו על הספר החדש שאני כותב, והוא ענה לי ברגישות האופיינית לו: "אל תשלח לי עכשיו, עזבתי את הבית ברמת גן, ירדנו לדרום. כשאחזור הביתה – תשלח לי".
היום הבית ברמת גן נותר ריק מהנוכחות הגדולה שלו, ויאיר כבר לא יזכה לקרוא את הספר.
אני מביט בצילומים שצילמתי באותו יום בסטודיו שלו – ברגעים שבהם הוא הסכים לפתוח לי את המרחב, להקשיב ולייעץ. אני זוכר את האיש שהיה מוכן לעצור הכל בשביל צלם שפשוט ביקש לדבר, את האיש שחפר במילים וצייר עולמות, והשאיר לנו מגרש משחקים עשיר ומרתק כל כך להתגדר בו.
נוח בשלום, יאיר. תודה על השעות, על העצות ועל המבט.
