כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום ראשון, מאי 29, 2011

מוסררה MIX 11 רשמים מצולמים מפסטיבל יצירה רב תחומי

את צ'ומפון אפיסוק פגשנו בערב הפתיחה של מוסררה מיקס  במפגש הרחובות ע"ח ונתן הנביא.
  "עומד" זה שם  היצירה שלו, אמן רחוב מתיאלנד שהוזמן ע"י אבי סבג מנהל ומיסד הפסטיבל וביה"ס מוסררה
 יחד עם עוד אמנים רבים  לחגוג 11 שנים לביה"ס היחודי הזה.
 צ'ומפון עומד עם מטריה ונוצות, ברוח ירושלמית קרירה של ערב קיץ, מולו מעברו של הכביש מתחם אוכל עם מנגל ענק המציע בשרים והמון עשן. 
השילוב הזה של מופע מעודן מינמליסטי ברחוב ירושלמי פתוח ,מעושן  מבלבל את החושים.
אני נזכר במלצרים באבו גוש שחודש שלם ב צום הראמאדן מגישים אוכל  חומוסים ובשרים מבוקר עד ערב שהם עצמם בצום. זה מדהים בעיני  המשמעת העצמית הזו  ותודעת השירות מופתחת, לשרת קהל סועדים עצום ורב לאורך יום   ארוך של צום בסבלנות מבלי להשתבש .
יש  בהחלט מה ללמוד מבני דודינו .
את הרחוב חוצה אישה עם עגלת קניות ,מצחצחת מזלגות , השילוב של התערוכה בשכונה ,בבתים פתוחים  בחצרות בגלריות בי"ס עובד יפה ,והתושבים שמחים לארח בבתיהם אומנות ואומנים ומן הסתם גם להשתתף בהפינג הנמשך שלושה ימים.
  בערב הנעילה פגשתי את צ'ומפון יושב מתענג על פיתה ,הוא חייך ואמר לקחתי לעצמי הפסקה, ביקשתי רשות לצלם והוא הנהן בראשו , מאחוריו הפעילה אומנית יפנית סאקיקו יאמאוקה  עוברים ושבים שהתמסרו בשמחה .
שמחתי לחזור לצלם בירושלים, אני עולה מידי פעם להתידד עם העיר  הזו , בקיץ באוגוסט נציג תערוכה של דימויים קולנועים בסימנטק ירושלים, עוד הזדמנות לחבור לעיר המיוחדת הזו.






יום חמישי, מאי 26, 2011

על מה שלא צולם

 אני בנסיעה בשד' הר ציון בדרך לפלורנטין , באמצע  השדרה זונה שלובת יד עם עיוור דתי מחכים יחד לחצות כביש.
מה הוא יודע על מי שעוזר לו? מה אני יודע? מה עובר לה בראש? הכל קורה במהירות 50 קמ"ש .
 אני מצטער שאין לי מצלמה וידיאו לשתף. 
רגע , מאיפה אני יודע שזו זונה? שיחררתי,  אולי אני לא יודע.  הריקוד הזה בין לדעת דברים ולדמיין אותם בראש ,
אני בנסיעה, מראות חדשים מולי , לצד זה התמונה ההיא לא נמחקת. בחורה גבוהת קומה בג'ינס,  שיער שחור פרוע, פנים "אלמודוברים" אוחזת בעיוור דתי , נמוך ומזוקן, יד  ביד, בחמלה ובאנושיות  נוגעים ללב .
דרום תל אביב מפגישה אותי עם מראות שלא את כולם ניתן לצלם.
אני יורד לתדלק בפלורנטין, בגינת החלוצים נער משייף גלשן עם סכין , זה מסקרן, לגינה נכנס גבר יפני עם ילד כהה עור  בעגלה, נוצר מפגש . מאיה,  ידידה יפנית,  שואלת אותו: אתה יפני? לרגע לא ברור לה, הם נכנסים לשיחה בשפת האם שלהם. שירה מרחוק מתבוננת, בחור רוסי  נכנס לגינה , חולף, נותן למאיה מחרוזת מתנה, זה בשבילך. שירה יוצאת מהגינה, נפרדת מלאנדרו שממשיף לשייף. מה אתה עושה ? אני אעשה מזה שולחן. התשובה כמו כל הסיפור,
מה אנחנו יודעים על מה שנגלה? מאיה  נגשת למגלשה , הכלב שלה מטפס במדרגות, הוא מאוד אוהב לגלוש, היא מספרת בשמחה.
הרוסי חוזר ומבקש לשים את השרשת על צואר הכלב.  אני יוצא מגינה ממשיך לפלורנטין . בערב בדרך הביתה אני חולף שוב בשדרות בן ציון והנה מצטרפת תמונה חדשה שמשלימה את הקודמת.  הזונה מהצהריים עומדת יחד עם חברותיה. עכשיו עולה בי בהירות- היא בכל זאת זונה.
 זה מדהים איזה חלקים ביום עולים וצפים מתחושות ואלו מהדמיון ואיך המציאות מפגישה אותנו כך שהתמונה עוד קצת מפוענחת .





 נינו היקר, מתוך הטירוף במשרד אני כותבת לך. הרגשתי צורך עז להודות לך על יצירת מפגשים שכאלו.
 אין ספק שהאתה אדם ממגנט, כפי שנאמר אתמול. זוהי גינה שאנחנו יוצאים אליה בקביעות, אך אף פעם לא יצא לנו, החבר'ה בתמונות, להיפגש כך.
 אכן, מפגש מרתק, הבחור עם הגלשן שמנסה להפוך אותו לשולחן, הבחור היפני שעושה בייביסיטר לילד, ואני עם הכלבה שלי.
הייתי רוצה להתמקד במפגש האישי שלי עם הבחור היפני, שלצערי לא קלטתי את שמו.
 עליתי ארצה עם אמי בגיל 6. מאז לא ממש יצא לי להיפגש ו/או לדבר עם יפנים במהלך השנים.
היום, כבחורה בוגרת, מאוד מרגש אותי להיפגש עם חבר'ה מיפן, מהמדינה בה נולדתי.
 כיף לי שוב להשתמש בשפת האם, כיף לי לראות אנשים עם חזות דומה לשלי, ולדבר שוב עם גינונים יפנים שכאלה. מבחינתי זה מרגיש כאילו אני מעוררת את האני היפני שלי, שמתחבא בתוכי, וזה מרגש, כל כך מרגש.
אין ספק שאני והבחור היפני נשמור על קשר, שכן הוא מתגורר בארץ ובדרכו להקים להקה, כן, כאן בארץ.
 (או כך לפחות הוא סיפר) אז תודה לך שוב נינו, אתה תמיד נוכח באירועים מרגשים שכאלה, תמיד נוכח,
עד ונכון לתעד את הרגעים הללו. המשך יום נפלא, מאיה נחום.

יום ראשון, מאי 22, 2011

פסטיבל שירים עירומים

 רשמים מצולמים מפסטיבל שירים עירומים שהתקיים אתמול אצל מירה ונדב ברמות השבים .
ערן זמיר ,יוצר,מוסיקאי הפיק ערב קסום ,במתחם הבייתי שפתחו בפניו בעלי הבית .
 במרחב  הפתוח עלו לבמה אומנים רבים  כל אחד הוזמן  להביא  4 שירים משלו בצורה הראשונית והאניטימית של היצירה,
 עלו,שרו,ניגנו והקסימו בזה אחר זה האומנים ,כפיר שריד, שירלי קונס, פיי שפירו, איתמר רוטשילד,דניאל ספיר,  אלון עדר, אורי אבני אביב בכר, לטם עזנר, לירון משולם, צח דרורי ,הצטרפו אילהם עוד רבים אחרים במסגרת במה חופשית בינהם ארז בן שמחון שעלה עם שיר שבחרה בתו מעיין .
מפגש של חג, מעורר השראה ושמחה ,מגוון של קולות מנגינות יצירות לב מרגשות וקהל מתמסר ואוהב.
כן ירבו מפגשים מפעימים שכאלה.

שירלי קונס

אלון ארז ומעיין

ערן זמיר

דניאל ספיר

לירון משולם

גוני ופיי.

לירון משולם

פיי שפירו

ארז בן שמחון
נעה פורט :
"עפתי הביתה מפסטיבל "שירים עירומים" על ענני התרגשות והשראה,
איזה כיף שיש כל כך הרבה אנשים טובים שעושים מוזיקה טובה אמיתית!!!"
נינו היקר, התמונות מקסימות ומעבירות את הפשטות והיופי שהיו שם.
תודה!
מירה



יום שבת, מאי 21, 2011

Old Land.New Lens maital Guttman&Yael Miriam-D'project






 Two documentary artists, Maital Guttman and Yael Miriam, explore an old land through a new lens. An exhibition of photography and graphic design sheds light on the complexities of the day-to-day

יום שישי, מאי 20, 2011

זוהר מ"בתה וגריגה" לבונטין, חמישי ,ערב.













היי נינו
ברכות כנות על התערוכה אני ממש מקנא בך על איך שאתה רואה דברים ותופס אותם את הפיוט שמאחורי המחשבות שמאחורי התמונות ועל זה שזוהר מהביתא והגריגא נתנה לך לצלם אותה כהרגלך התמונות עוצרות נשימה ממש
ברשותך (כמובן) אני אמשיך ללמוד ממך
 רק אהבה
ארל'ה

יום שלישי, מאי 17, 2011

אריאל מקפה ביאליק אוהבת לחבק עצים-" זה נעים לי" .

"עדשת רוח "מעריב nrg בלי דרמות מיותרות: העדשה בתערוכה

בלי דרמות מיותרות: העדשה בתערוכה
בעקבות התערוכה החדשה של נינו הרמן במוזיאון ארץ ישראל
 מציג ערוץ הניו-אייג' כמה מהצילומים שנבחרו להשתתף בה,
וגם הסבר קצר של האוחז בעדשה על הרקע מאחוריה.


אמא שלי ליאורה הרמן, שהייתה ציירת, תמיד חלמה להיות מוצגת במוזיאון. אולי זה מה שמסביר את ההתרגשות המיוחדת בתערוכה שלי "בין נטף לפלורנטין" שבימים אלה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל. אני תמיד אומר שצילום עבורי מקפל בתוכו הרבה מעבר לתוצאה. בשבילי דרך הצילום כולה מרגשת כי כל התהליך הוא הזדמנות לפגוש אנשים, לברוא מערכות יחסים ממקום תמים ופשוט ולחזור לאמון וכבוד בסיסיים.


המצלמה היא כלי עבורי שדרכו אני מעביר את אהבת האדם שבי. כשאני מתברך בחזרה, אז מעבר לקשר המיוחד שנרקם עם המצולמים שמביעים בי אמון דרך התמסרותם הפשוטה למצלמה ומאפשרים לי להראות את היופי שלהם, אני זוכה לשתף פעולה עם אמנים מהשורה הראשונה ולהביא את היצירה המשותפת לעוד אנשים.

ג'ואל קנטור, חבר, צלם, אמן, נענה בשמחה למלאכת האוצרות והוא בחר לשלב עבודות שחור-לבן מהארכיון במרתף בנטף, מעליית הגג במעריב ומלשכת העיתונות הממשלתית יחד עם צילומים עכשוויים. בזמן שהוא בחר תמונות, אני הייתי צריך לשחרר שליטה וללמוד לסמוך עליו.

ג'ואל הוא אוצר עם ידע עצום באמנות,  בערב הפתיחה זכיתי לשמוע מה עמד מאחורי הבחירות שלו, הוא  שיתף שלו עצמו היו שלושה מקורות בצילום אליהם התייחס במודע או לא במודע בזמן שאצר.

הראשון צלם הונגרי שגר בצרפת בשם ברסאי. ברסאי גר בפריז בין השנים 1920- 1940 והכיר את כל האינטלקטואלים של התקופה. בלילות הוא צילם בברים וברחובות. יש תמונה מאוד מפורסמת של זונה מתחת לפנס רחוב עומדת עם סיגריה ביד ומחכה. החיפוש אחר צילומים היה נדיר בתקופתו ובסופו של דבר קראו לספר שלו ה"סודות של פריז". למעשה הוא תפס את האווירה של פריז ובמידה רבה, ג'ואל מרגיש שאני תופס את האווירה של פלורנטין.



הזרם השני של צילום זה בעצם הצלמים הישראלים שעובדים פה כצלמי עיתונות, שגם אני הייתי פעם חלק מהם. לצד צלמים כמו אלכס ליבק, מיכה ברעם, דוד רובניגר ועוד, שכצלם צעיר יותר פעלתי לצדם במשך שנים רבות. ג'ואל הרגיש שבעולם שלי אין מלחמות ואין אינתיפאדות. למעשה אין בו אלימות וזה הדבר שתפס אותו - בין אם זה בעקבות צילום של ילדה שעומדת לבד עם בובה, לא בוכה ולא צורחת, ובין אם זה בעקבות תמונה של שמעון פרס, שאז היה ראש הממשלה, בעת שחיית הבוקר. גם שם אין דרמה גדולה. מקסימום הצופה מרגיש שפרס אומר לעצמו שאולי כדאי לו לצאת כי קצת קר.
מאוד משמח אותי ש"האין דרמה" הוא חלק מהותי מכתב היד האמנותי שלי, כי אני מאמין שאין דבר שהוא יותר גדול מהיום. עד כמה שאפשר אני מתרחק מדרמה ושואף לראות את הרגעים הקטנים הפשוטים שיש בהם כל כך הרבה יופי ועוצמה.


הזרם השלישי, או האיש השלישי שהשפיע, הוא אמריקאי בשם פליפ לורקה דה קורסיאה. דה קורסיאה מביים סצנות דוקומנטריות, הפקות גדולות. איש ברחוב שוכב באמצע עיר סואנת בזמן שהשמש שוקעת והכל מבויים עם שחקנים, אנשי תאורה וצלמים. אצלי הוא אהב את הסצנה שגיליתי ברחובות, שנראית מבוימת, אבל היא ממש לא. זה פשוט רגעים שכמו אני מכוון לראות אותם ותופס אותם בין רגע בהבזק של טבעיות.

עכשיו, עם התהליך המרתק על התערוכה החדשה, אני מרגיש שכל פעולה אמנותית, ואולי בכלל כל פעולה אנושית שיש בה שיתוף נרחב של בני האדם, עוד יותר מאתגרת ובסופו של דבר יוצרת משהו חדש, גדול יותר ורחב יותר ממה שדמיינתי לעצמי.

                                              מתוך הטור עדשת רוח במעריב nrg"
                  
                                         

תגובות מתוך הטור.

זה כל היופי - האקלקטיות, האוסף שאיננו מאוגד תחת קונספט צר ומגביל, אלא פשוט רגעים שמשקפים תקופות, מקומות, אנשים וחוויות כל כך שונים כל כך, אך בכולם טבוע גרעין של אמת. יישר כוח נינו!

חיבור מרגש, תמונות נוגעות שלום נינו קראתי בעניין רב את הכתבה והתבוננתי בתמונות שמוצגות. החיבור שעשה האוצר מאד מרגש. אהבתי מאד את התמונה עם הבחור שמטאטא את החנות והבחור (עם תינוק?) שנמצא מתחת לפנס.היא מאד מפעילה ונוגעת. אילנה .

צלם מוכשר ואיש מעניין נינו הסתובב תקופה ארוכה בפלורנטין, שם גרתי. היה מרתק לראות אותו מחפש בכנות רגעי אמת באנשים דרך המצלמה שלו. בימים בהם כל אמן קודם כל משווק את עצמו ורק אח''כ יוצר, נינו נראה כמו אמן מאד שונה בנוף התל אביבי. חוץ מזה, יש לו בלוג מקסים וכדאי להכנס אליו.

תודה לדנה בימים אילו של שמחה וגאוה על פירות עשייה יש בי גם קולות שאומרים אולי אתה גולש מעבר למידה בשמחת השתוף... בא היקום ושולח לי שליחה יקרה בשם דנה עם דיבור לב משמח ומרגיע... לצד זה השעור על מידה נמשך.... תודה לך דנה יקרה          ותודה לכל המברכים המגיבים נינו

עוצמתי אך לא מוגזם - חתימת הכשרות שלי לאומנות
anabelle, בעת קריאת ספר או כתיבת שירה וגם כמובן בהתבוננות באומנות פלסטית, אני תמיד מחפשת את אלו שמכירים את הניואנסים האנושיים האמיתיים. שנותנים לנו מעין מראה לתוך הפנימיות של עצמנו, לטובה ולרעה כמובן, יחד עם זאת כדי לגרופ לי לחוש כך, צריך להוכיח לי שהאמן מתאר את האפור ולא רק את השחור לבן. בצילומים שלך יש תמיד את תכונה זו.
נורא התרשמתי מהתמונה של תליית הבובות כי מחד, יש את הנוף הפסטורלי והפרצוף המאושר של חלוצי נטף ומאידך יש את הקונספט של הליצנים שיש בהם סוג של צביעות, כי הם תמידית מאושרים למרות שתולים אותם עד כדי מצב שזה נראה טיפה חשוד ומשהו לא מסתדר בכל העסק.
©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com