על מה שלא צולם

 אני בנסיעה בשד' הר ציון בדרך לפלורנטין , באמצע  השדרה זונה שלובת יד עם עיוור דתי מחכים יחד לחצות כביש.

מה הוא יודע על מי שעוזר לו? מה אני יודע? מה עובר לה בראש? הכל קורה במהירות 50 קמ"ש .

 אני מצטער שאין לי מצלמה וידיאו לשתף. 

רגע , מאיפה אני יודע שזו זונה? שיחררתי,  אולי אני לא יודע.  הריקוד הזה בין לדעת דברים ולדמיין אותם בראש ,

אני בנסיעה, מראות חדשים מולי , לצד זה התמונה ההיא לא נמחקת. בחורה גבוהת קומה בג'ינס,  שיער שחור פרוע, פנים "אלמודוברים" אוחזת בעיוור דתי , נמוך ומזוקן, יד  ביד, בחמלה ובאנושיות  נוגעים ללב .

דרום תל אביב מפגישה אותי עם מראות שלא את כולם ניתן לצלם.

אני יורד לתדלק בפלורנטין, בגינת החלוצים נער משייף גלשן עם סכין , זה מסקרן, לגינה נכנס גבר יפני עם ילד כהה עור  בעגלה, נוצר מפגש . מאיה,  ידידה יפנית,  שואלת אותו: אתה יפני? לרגע לא ברור לה, הם נכנסים לשיחה בשפת האם שלהם. שירה מרחוק מתבוננת, בחור רוסי  נכנס לגינה , חולף, נותן למאיה מחרוזת מתנה, זה בשבילך. שירה יוצאת מהגינה, נפרדת מלאנדרו שממשיף לשייף. מה אתה עושה ? אני אעשה מזה שולחן. התשובה כמו כל הסיפור,

מה אנחנו יודעים על מה שנגלה? מאיה  נגשת למגלשה , הכלב שלה מטפס במדרגות, הוא מאוד אוהב לגלוש, היא מספרת בשמחה.

הרוסי חוזר ומבקש לשים את השרשת על צואר הכלב.  אני יוצא מגינה ממשיך לפלורנטין . בערב בדרך הביתה אני חולף שוב בשדרות בן ציון והנה מצטרפת תמונה חדשה שמשלימה את הקודמת.  הזונה מהצהריים עומדת יחד עם חברותיה. עכשיו עולה בי בהירות- היא בכל זאת זונה.

 זה מדהים איזה חלקים ביום עולים וצפים מתחושות ואלו מהדמיון ואיך המציאות מפגישה אותנו כך שהתמונה עוד קצת מפוענחת .

 נינו היקר, מתוך הטירוף במשרד אני כותבת לך. הרגשתי צורך עז להודות לך על יצירת מפגשים שכאלו.
 אין ספק שהאתה אדם ממגנט, כפי שנאמר אתמול. זוהי גינה שאנחנו יוצאים אליה בקביעות, אך אף פעם לא יצא לנו, החבר'ה בתמונות, להיפגש כך.
 אכן, מפגש מרתק, הבחור עם הגלשן שמנסה להפוך אותו לשולחן, הבחור היפני שעושה בייביסיטר לילד, ואני עם הכלבה שלי.
הייתי רוצה להתמקד במפגש האישי שלי עם הבחור היפני, שלצערי לא קלטתי את שמו.
 עליתי ארצה עם אמי בגיל 6. מאז לא ממש יצא לי להיפגש ו/או לדבר עם יפנים במהלך השנים.
היום, כבחורה בוגרת, מאוד מרגש אותי להיפגש עם חבר'ה מיפן, מהמדינה בה נולדתי.
 כיף לי שוב להשתמש בשפת האם, כיף לי לראות אנשים עם חזות דומה לשלי, ולדבר שוב עם גינונים יפנים שכאלה. מבחינתי זה מרגיש כאילו אני מעוררת את האני היפני שלי, שמתחבא בתוכי, וזה מרגש, כל כך מרגש.
אין ספק שאני והבחור היפני נשמור על קשר, שכן הוא מתגורר בארץ ובדרכו להקים להקה, כן, כאן בארץ.
 (או כך לפחות הוא סיפר) אז תודה לך שוב נינו, אתה תמיד נוכח באירועים מרגשים שכאלה, תמיד נוכח,
עד ונכון לתעד את הרגעים הללו. המשך יום נפלא, מאיה נחום.