לא רק אנשים חיים נאספים בי ,בכל פעם שאני עובר בצומת הזה של עזה-האר"י-מטודלה, עולה בי רצון לעצור ב"זיגמונד" - ביסטרו שכונתי קטן שהפך למוסד מיתולוגי. בחופשות הקיץ של שנות ילדותי הייתי עולה לסבתא שלי שגרה כאן ממש. ירושלים של שנות השישים הייתה ירושלים שלמה, אחרת מזו שחוברה לה יחדיו.
בכניסה לחדר המדרגות עדיין ניצב קיר הלבנים שהוקם כדי להגן על הבאים מפני הפגזות. זו הייתה החזית במלחמת השחרור. הזמן כאן עצר מלכת. חדר מדרגות חשוך אפל וקריר, אותו ריח לוקח אותי לאותם ביקורים שהיו עבורי כמו חוויה של חו"ל. גם ערבי הקיץ הצוננים של ירושלים והדיבור שהתקיים רק בגרמנית שלאט לאט אני שוכח .
גם בסלון ביתנו שבנטף אני פוגש את סבתא יום יום כשאני נח על הספה בסלון דירתה עבורי זו הייתה מיטת ילדותי .סבתא הייתה אחות במלחמת העולם הראשונה שכשחליתי בפוליו בגיל שנתיים עברה לגור איתנו בתל אביב לטפל בי . לא ידעתי זאת עד לאחרונה, אחותי סיפרה לי זאת בהקשר לסגר ולחוויה שלה כילדה בת 6 שנאסר עליה ללכת לבית הספר למעלה משבוע כשחליתי.
מאד אהבתי את סבתא פאולה. מגיל 10 בחרתי לנסוע אליה לבד, סוג של התבגרות , ככה בכיף עצום העברתי בביתה בשכונת רחביה בירושלים את חופשות קיץ. בכל דירות הבית גרו אלמנות של מנהיגים ציוניים. המפגש איתן ועם סבתא חשף בי מרחב אחר שלא הכרתי, עיניה הביקורתיות התרככו שהביטה בי. האהבה שלה הייתה כה אחרת מזו שחוויתי מהורי.
אהבתי את המטבח הצ'כי של סבתא ,כופתאות לחם,"שפצלי " נטיפי בצק ,בצקיות ,שהיתה מגישה עם בשר או צלי ברוטב שום לבן . הכל נעשה סמוך לארוחה, במטבח הקטן היו שני שרפרפי קש הייתי יושב צופה בהכנת פרורי לחם ביתיים משארית לחם ברמן שקניתי בתחילת השבוע .
סבתא פאולה גם הייתה הגשר לסבא שדיוקנו מביט בי בעניים בוחנות וחודרות, ניצב ממוסגר על רדיאטור החימום שבחדרה, סבי נפטר בשנת 1940. יש בינינו חיבור אחר, של מעבר. חיבור שהחל בחיים האלו אז.
במרתף הבית אצרה סבתא בארגזים מסודרים את תולדות המהפכה הציונית שסבא לקח בה חלק פעיל. לשם מה שמרה סבתא על כל אילו? מעולם לא סיפרה וגם לא שאלתי. כבר אז התקיים בי מסע פנימה לתוך נפש הילד הסקרנית שלי, מלאת הדמיון, שהוליכה אותי לחבור לעברו של סבא. במידה מסוימת גם לחלקים מעברו של אבא שלי גבי שלא הרבה לדבר על עצמו, שלא שיתף מה עבר עליו, בילדותו ובכלל.
במהלך השנים חקרתי מאיפה שאב אבי את כוח האהבה שהעניק לנו. ככל שהעמקתי נגלה לי שהוא ייצר אותה. אבא היה כמו בית חרושת קטן של אהבה. התנאים שגדל בבית סבא הוגו וסבתא פאולה לא בדיוק הביאו לו את שביקש, אני אומר זאת בזהירות ובכבוד לסבא הוגו שלא הכרתי ומאד מעריך את פועלו ולסבתא פאולה שזכיתי להכיר והייתה לי כאם שניה אוהבת מאד.
אולי חוויתי כנכד את שלא חווה אבי מאימו. מתוך מעט הסיפורים הבנו שהוא היה צריך ליצר אלטרנטיבה לחיים בבית הוריו והוא בחר לייצר אהבה.
סבתא פאולה נפטרה בגיל 96 הרבה אחרי אבי שנפטר בגיל 67 שניהם תרמו גופותיהם למדע.
בימים אילו אני מוסיף ערכים לאתר שלי באנגלית ,קורותיי כאדם וכאמן לא מתחילים בי, המפגש עם סבתא פאולה משתקף בחיי בדרכים רבות.
תגובות :
Ilana Alroy-Brosh
נינו יקר.כתבת נפלא.ממש מתרגשת מהפוסט הזה ומהתמונה עם החיוך שלה. כל כך שמחה על הקשר ששוב נוצר. גם אני אהבתי את סבתא פאולה שלכם. רק שלא סיפרת על ספירת האוטובוסים מהמרפסת ועל המשחקים במסדרון הארוך.😄 💕 ולא ידעתי על האוצרות במחסן. כן וגם בשבילי מפגש הזיגמונים לנצח יהיה מרים אדלר ופאולה הרמן ועדין מחפשת את חומת המגן מימייי מלחמת השחרור בכניסה ...
מנשקה פולק
נינו.....וואו. כאילו כתבתי על סבתי שגרה על יד. עזה 31.
Emmy Van Swaaij
Liebe Nino, es rührt mich, deine Worte über deinen Grosseltern und wie sie dich jetzt inspirieren. Ich bin so dankbar das wir in Kontakt gekommen sind. Du verbreitest die atmosphere von Liebe denen in deinen Familie herrschte und noch immer da ist. Deine grosseltern dürfen Stolz auf dich sein!
יהודית קונפורטי
נינו, כמה יפה כתבת על סבתא ועל הבית שלה, הריחות ומשחקי הצל והאור בחדר המדרגות! זכרונות ילדות טובים מאד שיש לנו מהבית שלה ומהילדות שלנו בכלל. תודה רבה!!!
חניטה קאופמן
מזל שהיתה לך סבתא. לנו לא היתה.
Uri Bruck
גם אמי נהגה להכין כופתאות או קציצות לחם. אוכל פשוט אבל טעים.
Doron Stern
נפלא. אני זוכר אותה!
הרישום (של לורה?) מצליח להעביר את השילוב של הכוח והעדינות...
המהפכה התיונית נתנה לרבים את ההזדמנות לגדול ולעשות מעבר למה שידעו שאפשר. בלי פרסום ובלי רהב - לא להשבר ולא להפסיק. גם כשקשה גם כשנראה חסר סיכוי...
את המורשת הזו הם והוריכם העבירו לכם...
Doron Stern תודה דונדי יקר ,איזה כיף לחבור לזכרונות ילדותנו חיבוק גדול.
Tikva Mulai
איזה מרגש אתה נינו יקר, קראתי והתרגשתי שאני שם אתך בתחנות החיים שסיפרת. תודה
Evyatar Reiter
לכל אחד מאיתנו היתה סבתא כזו🤣
סבתא שלי גרה בבן יהודה 152 בתל אביב. הסיפור שלך מזכיר לי אותה. בתור ילד ישבתי עם מצלמה במרפסת הארוכה שלה שצפתה על בן יהודה ובכל פעם שעבר אוטובוס דן בקו 4 צילמתי אותו...
בתיכון נהגתי לנסוע אליה בחופשים למסעות אין סופיים בחנויות תקליטים, ספורט ומעדני מזרע בתל אביב.. סוג של ילדות מלווה בהמון זכרונות טובים.
ישבתי שעות במרפסת שלה עם הרדיו טייפ שלי והקלטתי שעות שלמות מקול השלום.
עשיתי לה קניות, עישנו ביחד מארלבורו אדום וכל יום הכנתי לה על הרצפה בסלון עם המרצפות המצויירות את התערוכה היומית של התקליטים שנרכשו באותו יום.
אני זוכר כל יום וכל שעה מהביקורים הללו. זוכר את חנות הגריל בבן יהודה 2 ליד מוגרבי. משם קניתי לה ולי עוף שלם בגריל עם מנה ענקית של צ'יפס. סבא נפטר בשנת 81. גם הוא נהג לתת לי כסף לתקליטים. אמא לא אהבה את השנור הזה אבל קניתי המון. לעיתים הייתי רוכב אל ביתם עם אופני מירוץ מירושלים.
אחר כך אבא היה בא עם הסטיישן והיינו קושרים ת'אופניים לגג.
היו ימים שלא ישובו לצערי.
Zvi Appel
פוסט מרגש של כבוד ואהבה מפעימים
Nino Herman
תודה 🙏 ❤️ רבה לך צבי יקר
Rafi Mann
מרגש ומעניין. תודה.
נורית אפשטיין
נני תודה על השיתוף. נחכה לספר.
אסנת בראל
כתבת כל כך יפה ומעלה זיכרונות🌿גם לי הייתה סבתא (ייקית) שגרה ברחוב עזה 45 קצת למטה ממפגש הרחובות מטודלה והארי ואני הייתי באה מהקיבוץ לביקורים בשבתות ובחופשת הקיץ ומבקרת את הדודים והדודות שדיברו גרמנית וכיבדו אותי בעוגת תפוחים עם קצפת ובטוחה שירושלים מתחילה ברחוב האר"י ומסתיימת ברחוב רמב"ן
דליה גורדון
מרגש מאוד
