זיכרון 2021

 פינת הזכרון בנטף, הבחור הצעיר המתבונן אינו קשור לכתוב.

 

יש ילדים שמתגייסים ולעולם לא חוזרים, עבור משפחתם, כל ימות השנה הם ימות זיכרון.

 

ויש שחוזרים פגועים בגופם, מהצלקות שרואים עליהם אפשר רק לדמיין מה עברו..

 

יש החוזרים שלמים בגופם,

אך למרות שיצאו מן הקרבות,

הקרבות לא יצאו מקרבם...

 

תשעה טנקים תקועים תחת אש בעומק לבנון, בשיא החורף הקפוא עד כאב של 1992.

שריקות ארוכות מלמעלה ואז פיצוצים מסביב ללא הפסקה.  

הקליעים והטילים עפים מכל הכיוונים ולא ברור מי ירה אותם ועל מי.

אנחנו מתפעלים את הנשקים גם עם השיניים כי אין מספיק ידיים.

 

הטנק שלי נתקע לפתע חשוף על ראש הגבעה.
אני צועק לנהג שחייבים לזוז, הוא צורח שכולנו נמות ושהוא לא יכול ללחוץ על הגז, שהרגליים שלו משותקות...

 

אנחנו רטובים וקפואים כל כך וכמעט ואין מה לאכול..

אני לובש את מעיל הרוח המחורר והמוכתם בדם של אחד ההרוגים..

מנסה להבין היכן בגוף פגע הקליע.

 

אנחנו מותשים,  אך גם בלילה אי אפשר לעצום עיניים כי מישהו עלול לטפס בשקט על הטנק עם סכין או רימון ביד.

הזחלים של רוב הטנקים נקרעים תחת הסלעים הקשים של לבנון,

אנו נלחמים גם בטנקים עצמם.

 

וחוץ מלשרוד, אף אחד, לא יודע באמת מה צריך לעשות..

 

ברגע מסויים של בהירות, למרות הסיכון וגשם הפצצות,

החלטתי לעצור הכל    

ולהסתכל למלחמה בעיניים..

הוצאתי את גופי גבוה מחוץ לצריח,

והבטתי  לאט  לאט  סביב.

 

מה שראיתי שם, לעולם לא יצא ממני מאז:

באותו הרגע, חזיתי בריק העצום והנורא של מלחמה.

בתפלות הכי מרה שיכולתי לדמיין שקיימת. 

 

 

אין מקום להרגיש ואין שימוש לפחד, חייבים לתפקד ללא הפסקה.

 

בבוקר, כשאנו גוררים אחד את השני בחזרה לגבול נקלענו שוב, שלושה טנקים, למארב של הפצצה כבדה בואדי כשהזחלים שוב קרועים. 

ותחת אש תופת שלא ידוע מאין באה, פרצתי מהקיפאון המשתק, שלפתי את הצוות החוצה מאחד הטנקים. ובכוחות משותפים הצלחנו לתקן את הזחל שנקרע, להחלץ משם ולהציל מטבח ומוות בטוח את שלושת צוותי הטנקים.

 

במקרה   לא נהרגתי.

ואפילו חזרתי הביתה שלם בגופי.

 

מי שנשאר בחיים וחזר,

לפעמים רק רוצה לשכוח...

אך הזיכרון, וכל תא ותא בגוף לא נותנים מנוח.

 

גם היום, הרבה שנים אחרי, האירועים חוזרים,

באלפי צורות, קולות וריחות…

 

הכדורים השורקים... נשמעים בכל צפירת מכונית בכביש.

ירי הפגזים... בטריקת דלת הארון שבחדר השינה.

הפצצות... בכל חריקת נעלים או מכת פטיש רחוקה ..

 

הבשר על האש וזיקוקי יום העצמאות הם סיוט.

 

דריכות אין סופית ללא מנוחה.

וכשכבר מצליחים להרדם,

מגיעים חלומות האימה.

 

זוהי רשימה מקוצרת מאוד..

ולא דיברנו עוד על המחיר שמשלמת

המשפחה.

 

רבים מאלו שחזרו, לא מעזים אפילו לבקש הכרה מהמדינה.

הם כבר שמעו מאחרים שניסו, על דרך היסורים וההשפלות בוועדות.

עבורם, שדה הקרב הזה, הוא אחד יותר מדי..

 

לעיתים, אני לא יודע כמו מי הייתי רוצה להיות:
כמו הנהג שלי שצרח ופרק הכל במקום?

אולי הוא, השאיר את הקרב בקרב, ולא נושא אותו עדיין?

 

או כמו החבר שמסרב לשחזר איתי את חלקי הזכרונות האבודים?

אולי הדחקה עדיפה?

 

ואולי חווית המסוגלות הזאת תחת אש בואדי.

היא שנשארה ומצילה אותי שלא אפול לדיכאונות עמוקים, סיוטים, חוסר יכולת להתרכז, התפרצויות זעם ובריחה אין סופית מאינטימיות..
שהנם חלק מהיום יום של רבים שחזרו..
ועוד כה רבים שהם אפילו לא מאובחנים, לא מבינים את הקשר, לא מעובדים ולא מטופלים..

תקשיבו גם להם.. 

ומה היו המתים מספרים לנו אילו יכלו לדבר?

 

 

אולי אם היינו מעזים לראות את מחירה המלא של המלחמה,

אם היינו באמת מבינים את הדיי הסבל לדורותיו,

אולי אם היינו זוכרים יותר-

 

היינו עושים הכל בכדי להמנע מדרכי מלחמה, אלימות וניתוק.

ובוחרים בדרכי שלום, הקשבה וחיבור.

 

דואגים בכל מאודנו שיהיה הרוג אחד פחות, סיוט אחד פחות,

 

פחות חושך,

ויותר אור..

 

בואו, נשמור על החיים.

יאיר 2021

על התבוננות .

 

אני  מצלם את האור שמקרינים אלי

בני אדם, טבע דומם .

מוצא טביעות אצבע של אהבה שהורישו לי הורי.

חוט סמוי מחבר אותי לאותה אנרגיה

מופלאה שהורישו  לי הורי, עדות יקרה.

כל אותן מילים מחזקות עיצבו אותי

ברצף  של שנים רבות.

 

אמא סיפרה המון, התגעגעה למולדתה גרמניה.

עזבה שם בית, ילדות ,תרבות, שורשים.

אמא נולדה תאומה. חוויתי אותה כבת יחידה.

היו  לה שתי מולדות.

 

קיץ, מחצית שניה של שנות השמונים,

טיול אחרון עם אמא באירופה.    

לראות את מתחם הנזירים הדומיניקני

שהפך למוזיאון בקולמר.

מהטיול הזה נשאר אלבום משפחה תמים.

אחרי מותו של יאיר שלפנו מתוכו תצלום,

יאיר מתבונן בישו הצלוב.

ציור ענק של גרינוולד על לוחות עץ.

עמד שם, לא יכול היה להיפרד מהמראה, כאילו נגע שם בנצח.

אני מביט מנסה להבין מה נע אל מולו בעומדו שם.

האם ידע יאיר את סופו? מה סיפרה לו נשמתו.

 

אני חי מחדש רגעים שלא היו בעבר.

אנחנו יותר מזיכרון .

הזמן מאפשר לסיפורים להתגלות ,להיבנות.

איפה הייתה אמא  אז כשיאיר עצר להתבונן?

היא לא סיפרה לנו דבר על משמעות התמונה בחייה.

 

חורף 2020 אנחנו בסגר, מארחים את רוסטי חברנו שבא מברלין, עובר אורח בחיינו.

פתחנו  יחד את הקובץ "פחד" שכתבה אמא שלנו, לורה בהיותה בת 22 בהולנד 1942.

סיפור מצמרר אותו כתבה  בגרמנית בזמן המלחמה בעת שהסתתרה במחבוא באמסטרדם.

שנתיים אחרי שאחיה התאום הייני הוצא להורג במטהאוזן בהיותו בן 20.

 

על כוננית הספרים בסלון ביתנו ניצב צילום של יאיר, הדפסתי אותו לתערוכה עובר אורח.

רוסטי הקריא לנו כל יום מתוך "פחד" עמוד או שניים.

יחד עברנו את החוויה שאמא מתארת. 

נקודת מפנה מפתיעה, התרחשה כשהגיעה לתיאור שכתבה אמא על הציור של גרינוולד,

..."הוא התקרב לתמונה. ישו היה תלוי על הצלב. עייף ומותש, ראשו צונח על גופו. גופו הביע סבל "...

עצרנו את הקריאה. מטולטלים מהחיבור לתמונה של יאיר.

בעומק החיים יש סוד ,שלרגע נדמה שעוד קצת מתפענח. יאיר חי 20 שנה .כמו הייני.

חנניה, קראו לי הורי , לזכרו של הייני ,האל חנן אותי.

מה זה אומר חנן?

בסרט שיצרתי בשנת האבל הראשונה יש סצנה בה רואים את יאיר בחדר אורז תיק לקראת הגיוס כשהוא מראה ומסביר ליהונתן ואילה חבריו הקרובים המלווים אותו,מה הוא לוקח איתו לגיוס, אורז תחבושות גזה ומשחות "שלא אני אפצע"

אני מתבונן בקטע הזה בסרט, שוב אותו הסוד, מה הרגיש, מה ידעה נשמתו.

 

בחודשים האחרונים חיפשתי שותפים לכתיבה.

כל כך הרבה עולמות שאני חי בתוכם מבקשים להיראות.

לקראת יום השנה ה21  גמלה בליבי החלטה לנסות לכתוב את הסיפור הזה.

 כהרגלי לפני כתיבה אני פותח ספר כמו קלף מדריך,

נמשכתי לספר  "על התבוננות" של  ג'ון ברג'ר.

זה ספר שטרם פתחתי, שהיה מונח על המדף מחכה ליעודו

נפתח לי פרק "בין שני קולמרים " 1973

סיפור מסעו של הסופר פעמיים בשנים שונות לאותה יצירה בקולמר

נדהמתי, עד כמה יש יד מכוונת.