כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום שלישי, יולי 31, 2018

רוני הראתה לנו ויזואלית בספרה איך הכל נרשם קיים ,כל מה שכתבה חשבה הגתה מחקה






את רוני ארצי בת ה25 , בוגרת שנקר במחלקה לתקשורת חזותית, הכרתי ב 2014 כחיילת .
יאיר הפגיש בינינו ,נשלחה ע"י יחידת הצילום של חיל החינוך בה שירת כצלם לעלות לקברו.
להיות לצדנו ביום עצוב זה ,אותה שנה לא עליתי מתוך היותי מרותק לבית עם שבר ברגל .
אז היא ירדה הביתה ונוצרה ידידות של אמת. פנים טובות , לב פתוח , מבוכה קלה , סקרנות גדולה, באה עם שון הנהג של היחידה , שאלתי אותם מה סיפרו להם על יאיר לקראת בואם , "מעט מאד " אמרה רוני שלא בטענה , הפלגנו בשיחה על התקופה הזו שדוחפת את כולנו להתבגר לחבור לאחריות ,שמחתי למענה שלה כי בקלות יכלה לאמר "הצבא" לא סיפק לנו מידע , או חומרים לקראת ביקור שכזה אצל הורים שכולים, לצד זה בחרה ללמוד מתוך הקיים ברשת ,זה גם היה מן הסתם המפגש הראשון שלי עם הסקרנות שלה לחקור להבין לעומק . סיפרה שלמדה על יאיר מתוך שנכתב עליו ברשת, בבלוג שלי בסרט שיצרתי אחרי מותו , שון הנהג למד ממנה בדרך.
עכשיו קיץ 2018 אנחנו בתל אביב בחופשה , פוגשים אותה עם אמא שלה עדנה , באו עם הספר שהגתה ,דמיינה, יצרה, ערכה ,המציאה לפרויקט הגמר שלה שהוצג בשנקר, וזו פשוט עבודה מדהימה בהיקפה ומעבר לכך, על המעבר ארחיב .
,
תחילה פגשנו אותה ואת הספר שבו איגדה את כל המידע שפייסבוק צבר עליה במשך 10 שנים האחרונות, מאז הצטרפה, ספר בן 2,500 עמודים. 4 וחצי קילו כרוכים /מתפרקים , אותה סקרנות שהפגישה ביננו אז פעמה כאן בגדול , החליטה לחקור את מאחורי הקלעים של כל המידע שהרשת החברתית צברה עליה אי פעם. 
סיפרה שהכל קיים שום דבר לא נמחק ,
בטלפון התרגשתי והחמאתי לה על מה שנגלה בפני עוד טרם המפגש בינינו ראיתי בשידור החיי שקיימה לאורך כל ימי התצוגה בשנקר את הספר ראיתי דפדוף בתוכו, לא ידעתי להסביר מה כל כך מרגש ,עלו כמה הקשרים , רק אחרי המפגש איתה עלתה בי תובנה עומק שכמו היתה מענה לשאלה מה כל כך מרגש.? אנסה לשתף אתכם ואשמח להתייחסותכם .
נולדנו, לנשמה שלנו יש USERNAME מאמין שהנשמה באה עם זכרון מסע קודם ואוגרת סוג של זכרוןבמסע הזה מהי היא לוקחת הלאה זה גם סוד גדול .מה שיותר ויותר ברור שהמילים, המחשבות, האמונות ,הדעות, הטענות ,המחמאות, הכל יוצר את מציאות חיינו,והכל נרשם 
ושום דבר לא נמחק , ההבנה הזו שהטכנולוגיה של פייסבוק הציפה בי, חיברה אות למימד האחריות אם זה אכן כך ונאמר לרגע שזו חוקיות שאין עוררים עליה איזו אחריות ענקית זאת להבין זאת איזו התבגרות עצומה זה דורש מאיתנו לשקול מילים ומחשבות ,לשים לב , לעצור עצמנו מלסכם את מי שאנחנו ולסכם אחרים .
פתאם הבנתי שהטכנולוגיה הזו שכל כך הרבה מפחדים ממנה מהצל שלה , מספרת לנו לאן פנינו
כאנושות , היא מפלסת דרך בהבנת הרשת האנשית הזו מספרת לנו שכולנו רקמה אנושית אחת .
אם הנשמה שלנו שומעת את כל הבפנים שלנו הכל ך לא אחראי מן הסתם הדברים הללו שנרשמים , נאגרים ,משפיעים ההבנה הזו שלנשמה יש את כל הדאטה עלי ושלי , את רשימת החברים שלי ,שהיו, שאכזבתי שנפרדתי, שמתו, כאילו שמחקתי מחיי או לא אפשרתי להם להיות חברי הכל מתועד , וואוו ההבנה הזו גורמת לי לקחת אחריות מרגע זה , מה אני אומר על חברים על רעייתי על ילדי ," עוף השמיים יוליך את הקול " בספר שרוני יצרה יש את כל הדאטה שיש לפייסבוק עלייה הכל כך סיפרה הדפיסה עיצבה והראתה , זו עבודה מרשימה מאין כמוה שלתחקיר הפקה איסוף עריכה עיצוב התנסות רבת מימידים .
עם העובדה הזו ש"הכל נרשם" הלכתי לישון אותו לילה אחרי המפגש המרתק /מרגש איתה ואמא שלה, למחרת שוחחנו שוב וסיפרתי לה מה עלה בי על העידן הזה , בעקבות עבודתה והמפגש איתה , מה עלה בי על העידן הזה שהצל שלו גדול ומאיים ,אנחנו חיים בעידן שבו למעשה אין אפשרות לשמור סודות יותר, אשליית הפרטיות או האין פרטיות יכולה להפחיד ובצדק, אך שוב יש לה תפקיד, רוני סיפרה שהרגיש לה מאד מאוד חשוף, זה כאילו אנשים חדרו לה לנשמה.
אני בדרכי חיפשתי את האור שהטכנולוגיה הזו מביאה,כי עבורי כל דבר בקיום הזה יש לו תפקיד בחיינו שהרבה פעמים לא מתגלה אלא ממרחק של זמן ,המילים "הכל נרשם " "שום דבר לא נמחק " שוב מהדהדות בתוכי את התובנה שאנחנו נדחפים לעידן שבו חייבים לקחת אחרית , מה אנחנו מדברים , לשנות דיבור ומחשבה על עצמנו ועל האחר , זה הכוון בעיני .בפייסבוק ובכלל במציאות חיינו.
אין ספק שאם אדם שפניו לניצול ציני יכנס אל תוך פרטי המשתמש ויקבל גישה לכל פרט מידע שסיפקנו או שאספו עלינו, יש לו אפשרות לעשות שימוש לא מיטיב , אין ספק וזה כבר קורה.
לצד זה אנחנו בתנועה גדולה של למידה והכל בשינויי. ומה שנחשף ומעלה פחדים לא יתכן שאין את הצד המואר ,"כי הצל מקורו באור " .
לא יכול להיות שהכל שלילי כל הזמן , זה לא בטבע הקיום , זה לא בחוקיות התודעה האנושית. 
זכרו הכל נרשם והפייסבוק הזה מספר לנו על הממדים השונים ,רוני הראתה לנו ויזואלית בספרה 
איך הכל נרשם קיים ,כל מה שכתבה חשבה הגתה מחקה , אז אותו דבר גם אצלנו , 
והאחריות שלנו זה לדיבור שלנו.
סיפרה שהכל קיים שום דבר לא נמחק ,



ומה שנחשף ומעלה פחדים לא יתכן שאין את הצד המואר ,"כי הצל מקורו באור " .


















יום שישי, יולי 27, 2018

"נראה לי שאתה מתלהב מצלם כל הזמן כמו מישהו שקיבל מצלמה חדשה ליד "





צילום  איתן הרמן 








בכלל אמא עולה הרבה מתוך העבודות שאני עושה נזכר בציוריה בפורטרטים שלה
הנה כמה כאילו שאתם עוד לא מכירים שמצאתי השבוע בספר אורחים של אחת מהתערוכות שלה .


היינו שם אכלנו גם , צהרי היום שעה שתיים ,נגמר האוכל הכל כך טעים, מסתבר שעשו הזמנה ענקית של מנות בהפקה של צלם אופנה בסטודיו סמוך , רגע אחרי נכנסו זוג והמלצר אומר להם "שלום שלום , יש מזגן , אבל אין אוכל "







השבוע היינו סבא סבתא למשך ארוך יותר , חזרנו לרגע להיות אבא אמא במשרה מלאה לאלון התינוק בן השנה וחצי הגדל, בן אדם מופלא, חכם, מבין, זורם, מתמסר, זו היתה חוויה נפלאה. בתוך ים המחאות והמורכבות של מציאות חיינו , התכנסנו לרגע לתוך עולם ילדי של טוהר ותום שאני מאמין קיימים בכל אחד מאיתנו .
נזכרתי בהורי שהיו עולים יום בשבוע להיות עם יאיר , בכלל אמא עולה הרבה מתוך העבודות שאני עושה נזכר בציוריה בפורטרטים שלה
הנה כמה כאילו שאתם עוד לא מכירים שמצאתי השבוע בספר אורחים של אחת מהתערוכות שלה .
אתמול יצאתי לתל אביב עם חברי רוני ביקור בגלריה הבית , נסענו לקבל חזרה עבודות שלא נמכרו , יש כאלו רבות ואתם מוזמנים לבתינו לבוא לרכוש התצוגה נמשכת כמו גם היצירה .
בצהריים בשמעיה בפלורנטין פגשתי את שיסל ובנו דוד ,צילמתי בדרכי מתוך שמחה . בחור צעיר שאל אותי "האם המצלמה חדשה ".
"לא , למה אתה שואל, " השבתי מתוך סקרנות. "נראה לי שאתה מתלהב מצלם כל הזמן כמו מישהו שקיבל מצלמה חדשה ליד ". רוני חברי סיפר לו עלי ומסעי . לא פעם עולה בי השאלה הזו, איך אני נראה בעיני אותם צעירים וצעירות אותם אני מצלם ?
סבא עם מקל , שמסתכל בעיניים גדולות וסקרניות.זוכר את אבא שלי מתבונן על אנשים ונשים באותה אינטנסיביות מביכה לפעמים .
ענין הגיל והמוגבלות מעסיק אותי , הרוח שמוציאה אותי לדרך נושבת בעוצמות שונות מגוף העבודה שאמור לממש את רצונה .
מברך עצמי וכל אחת ואחד מכם בסופ"ש זה שנקיים עשייתנו מתוך שמחה חיוניות התלהבות ואמון מרגיש שאילו יסודות לכוח בריאות ושמחת הלב .
בתוך מציאות ומורכבות חיינו בימים אילו ובכלל זה מתבקש כדי שנוכל להביא את השפע שבאנו ולהשפיע ולחבור לאותו תום וטוהר שמבקש מקום בחיינו .

צבי שיסל ובנו דוד / פלורנטין 2018 — ‏ב-‏שמעיה‏.‏

היינו שם' אכלנו גם , צהרי היום שעה שתיים ,נגמר האוכל הכל כך טעים, מסתבר שעשו הזמנה ענקית של מנות בהפקה של צלם אופנה בסטודיו סמוך , רגע אחרי נכנסו זוג והמלצר אומר להם "שלום שלום , יש מזגן , אבל אין אוכל " .

יום רביעי, יולי 25, 2018

החיים כיצירה



ציור : אדוה אשכנזי  https://www.facebook.com/eskenasy1


החיים כיצירה
"החיים הם יצירה, התחדשות תמידית, התיצרות שאינה פוסקת, 
 והאדם שותף לטבע ביצירת החיים.
 אור החיים האנושיים הוא לא במה שהאדם לוקח מן המוכן, 
אף לא במה שהוא נותן לאחרים מן המוכן, 
כי אם במה שהוא יוצר. 
הוא נותן את כל עצמו ולוקח את כל עצמו."
האדם והטבע/ אהרן דוד גורדון
ציור : אדוה אשכנזי

יום ראשון, יולי 22, 2018

לרגע כאילו היה זה ביקור של הורי רגע של געגוע /תעתוע

נפתח אלבום הכי מאוחר שיש משנות השמונים אימא סוניה ועיינת בשוויץ 



הורי כבר נאספו מזמן ,ביום הזה ואשר מתחולל בו נראה לי שחיו בימיה התמימים האחרונים של ארצנו. חסכו מעצמם את הטלטלות העולמיות מקומיות שאנו עוברים.
 אתמול בתוך כל הסערות ,חוויתי רגע פרטי מרגש ביותר.
 סוניה בלומנפלד בת ה96 שאני מאד אוהב אם חברי היקר מגיל 4 רוני, באה לבקר בתערוכה "בינינו" במוזיאון ישראל .

.הייתי אצלה שבוע שעבר ,גם כן ביקור מרגש , שוב חוויתי אשה חכמה, צלולה, צעירה ברוחה . הייתי שם לראות אותה מארחת צעירים מגרמניה שעושים כמו שנת שרות בארץ ,מבקרים אותה יום בשבוע , משוחחים עם אותה אשה מיוחדת.

 הגוף שלה ומערכותיו עייפו , הרוח ,הרצון ,הסקרנות ממשיכים לשאת אותה למקומות , להפגיש אותה עם עולמות של אחרים ,לספר שוב ושוב על עולמה שלה .
הרצון שלה לצאת מהבית גדול מהיכולות זה הולך ונהיה מורכב אך היא לא מוותרת ,כל כך מעוררת השראה ,בצהריים קיבלתי בווסטאפ אוסף תצלומים טריים מהתערוכה שמביאה לי כל כך הרבה שמחה והכרה .

באחד התצלומים רואים את סוניה מול העבודה שנקראת צ'קלקה .
יושב מול המסך ובוכה ,לרגע כאילו היה זה ביקור של הורי רגע של געגוע /תעתוע . מסרי ד"ש להורי .
סוניה היא מאותה שנת יצור 1921 תצלום חזק , בתמונה היא מצביעה /שואלת /מדברת /כולם מקשיבים מתבוננים ,
ביקור הגברת הגינגית זקנה , ואופק בצילום אותו צבע שיער .איזה חבל שאמא לא זכתה גם.

כל כך רצתה הכרה באמנות שלה, ציוריה נפלאים בכל כך הרבה בתים אנשים נהנים ,תמיד אמרה לי עוד כנער כדי להתקבל לאגודת הציירים הייתי צריכה לשכב עם מישהו, הו' אמא דיברה איתי על הרבה בפתיחות .
 אנחנו נפגשים כל כך הרבה ביום יום
 הו אמא את מעוררת בי כל כך הרבה השראה ציורייך ספוגים בי , אבל ככה להיפגש במוזיאון, לא התכוננתי זה כבר מפגש מסדר אחר. ,
את גופי מציפה התרגשות , אוהב את סוניה ,מתגעגע לאמא , אני מתגעגע לחבוק שלה .
 "עשיתי כמיטב יכולתי אבל יכולתי לא הספיקה " כתבה חברתי איריס טביביאן בשירה "על אמהות וגעגוע"
 הלכתי לחפש תמונה שלהן יחד , נפתח אלבום הכי מאוחר שיש משנות השמונים אימא סוניה ועיינת בשוויץ .
 בערב נסעתי לחבק את נכדי אלון ,הוריו נסעו לחגוג יום הולדת 30 לדניאל בני היקר .
 " אבא , סבא" הוא קורא לי  , אולי סידר לעצמו חיבור כזה מגשר על החסר , ממלא את ליבו שמחה. נ
שמותינו מחוברות , איזה כיף שגם העתיד לידי .

Ronny Blumenfeld נינו יקר מאוד, הזכרונות שלי עם לורה אמא שלך וגבי אביך הם גם הזכרונות המשמעותיים של הילדות שלי. אנשים כל כך יקרים . הם היו גם ההורים שלי ! הם עצבו את מי שאני. 
כמה טוב לנו שהתברכנו בהורים כאלה ובחברות כזו. תודה.

  

הייתי שם לראות אותה מארחת צעירים מגרמניה שעושים כמו שנת שרות בארץ ,מבקרים אותה יום בשבוע , משוחחים עם אותה אשה מיוחדת.




יום חמישי, יולי 19, 2018

ממשיך לייצר עוד רגעים כאילו לעתיד .


אז אמש בגלריית הבית שלי בעודי נכנס לחלל התצוגה המרשימה של 60 אמני הבית ,מורידים את אחד הצילומים שלי מהקיר ,התחושה /מחשבה "יש התענינות" או "אולי נמכר", רגע אחרי קוראים לי להכיר את הקונים זוג מקסים , כבר כיף גדול .."שמי ארז נבון" .. וואוו זה מדהים להזכר ,אותם עיניים "אני זוכר אותך כילד עברו אולי 40 שנה עיניך כל כך מוכרות ,מרגיש לי כמו טיסה במנהרת הזמן - אילו פלאים יש ביקום הזה ,כאילו נדברנו שניפגש.
רגע לפני שירדתי מנטף לגלריה הגיע אלומה חברה יקרה וישבנו מול השקיעה מפליגים בשיחה , כשהלכה היה בי הסוס קל האם לא מאוחר מידי לרדת , הפתיחה כבר התקיימה ב19.00 ואני אגיע לקראת 21.00 , בסוף פשוט נכנסתי לאוטו 
התחושה שמשהו בי ידע שאני אמור לרדת.
כל כך מרגש המפגש הזה .חוזר לשיחה עם ארז . "אז שצילמתי אותך קראו לי חנניה הרמן ",."אתה חנניה הרמן ? וואוואו זה מדהים " פונה לרעייתו חני יש לו כל כך הרבה תמונות של אבא שלי ,,רגע אביא לך את הספר וכבר הוא רץ לאוטו וחוזר "מצטער אין לי אשלח לך" .עכשיו אנחנו מביטים בטלפון שלו בתמונות אביו שנמצאות באתר מורשתו מראה לחני רעייתו המקסימה "הנה את רואה זה למשל תמונה שלו כחנניה" אני מצטרף, מביט בצילום ושוב נגנב מכל התמונות דוקא את הצילום הזה הוא בוחר להראות :"הילד הזה שמביט באביך הוא הבן שלי איתן " "זוכר שצילמתי זה היה בסוכות יום הולדתו ה6 ". "זה בנך הוא שואל מלא פליאה" ? סביבנו נוצרת התעניינות חברים מהגלריה שבאו והביאו חבריהם לערב המכירה הראשון מסתקרנים . אחת הבנות הצעירות לוחשת לי "שמעתי אותו מציג עצמו בפניך כארז נבון וחשבתי שהוא הבן של דב נבון , אני מעידן אחר מדור אחר" . אז כן יצחק נבון נשאר בזיכרון הדור שהכירו כנשיא עממי אהוב, בעמוד הפותח של העמותה להנצחת מורשתו לצד תמונתו עם איתן בני מצוטט אומר :"היכולת שלנו לקיים דו שיח בין המחנות השונים תקבע את חוסננו הפנימי ואת המידה שבה נוכל להיקרא עם אחד."
"בכל הקשת הנרחבת של פעילויותיו הנחתה אותו מטרה מרכזית אחת: ליצור עַם יהודי אחד ומאוחד מהענפים שהתקבצו מחדש במולדתם ולהסיר מחיצות בין איש לאיש, בין עדה לעדה."
כשחזרתי הביתה חיכה לי מייל עם צילום שכותרתו " הצילום היפה שלך כבר על הקיר. ברכות"
תודה רבה לכם ארז וחני יקרים שימחתם אותי מאד. תודה רבה לניר הרמט אוצר הבית הנפלא שפתח בפניהם את עולם הצילום שלי.



הנשיא נבון  פוגש את באי הבית הפתוח  סוכות 1979 במרכז   בני איתן .


מתוך  הדף הפותח של העמותה להנצחת המורשת של הנשיא החמישי יצחק נבון 



אז אמש בגלריית הבית שלי בעודי נכנס לחלל התצוגה המרשימה של 60 אמני הבית ,מורידים את אחד הצילומים שלי מהקיר


רגע לפני שירדתי מנטף לגלריה הגיע אלומה חברה יקרה וישבנו מול השקיעה מפליגים בשיחה 


 הנשיא נבון בטכס קבלת פנים לנשיא צרפת  מיטראן וראש הממשלה בגין מימין 


 בית הנשיא  עם בגין 


חיילים וחיילות מצטיינים  בבית הנשיא ביום העצמאות 


יום שלישי, יולי 17, 2018

חיזוק מקום האמנות בחברה הישראלית






יש !!! תערוכת המכירה מחכה לכם !!
יש כאן התחדשות תמידית ,כיף לראות
ניר אורית וצוות מקום לאמנות העמידו 
תערוכה יפיפיה .לא פשוט ליצור שקט הרמוניה
ויופי לעין כשיש ריבויי של אמנים ואוצרות .
אז הנה דוגמית ויש עוד כאילו קירות ,
עכשיו זה אתם שמתבקשים לבוא 
לרכוש, לתמוך במקום הנפלא הזה. 
שמורת טבע של אומנות ואנושיות. 
שילוב שכולנו מבקשים שיהיה לו המשך 
שיגדל ויתעצם .
חוגגים 4 שנים ל"מקום לאמנות "
שנולד לחבר קהילה גדולה של אמנים להוות מרכז מבקרים
וגם בואו לתמוך בנו האמנים .


יום שישי, יולי 06, 2018

"מתעד את התמצית ",מקור ראשון, מוסף שבת .

זכיתי לכתבת שער שיצאה בחסות התערוכה "בינינו " במוזיאון ישראל הבוקר במוסף השבת של "מקור ראשון ".
 לאיזכור בעמוד הראשון , וואאאו . להתעורר לפרגון שכזה זו מתנה נהדרת, כבר תקופה ארוכה אני מנויי על מקור ראשון בסופי שבוע ,מן הסתם לא בגלל השיוך הפוליטי שלו . לצד זה מאד אוהב את הגוון הפלורליסטי של מוספי השבת שלו. שמח לקרוא הגות , תרבות, אמנות, דברי חכמה מכל המרחבים . גם על "הארץ " אני מנויי ומוספי הגלריה והשבת שלו פחות מגוונים בעיני . יש משהו ב"מקור ראשון " שמזכיר לי את מוספי "מעריב " ימי "ימים ולילות " בתקופה שמעריב היה "הנפוץ ביותר" באמת . רוצה להודות לשיר מלר יאמגוצ'י האוצרת שזימנה אותי להציג במוזיאון, זו של תצוגה בנושא הכי קרוב לליבי, קשר אנושי , מפגש של יחד . אהבה , דיבור , דיאלוג , מאחל שזו תהיה שנה של דיאלוג והעצמה של קהלים שונים במרחבים שונים . תודה גדולה לאריאל הורוביץ ממוסף השבת של מקור ראשון שבא ראיין והביא תמציות של שיח שהתקיים בנינו. תודה לאלחנן ניר העורך שנתן לי במה כל כך מכובדת ויפה . תודה רבה , שבת שלום והרבה אהבה.

הטקסט  של הגרסה האינטרנטית כאן למטה מתחת למהדורה המודפסת














אחרי שתיעד רגעים היסטוריים: הצלם של המדינה משנה סגנון
בגיל שנתיים חלה נינו הרמן בשיתוק ילדים. כשהבין שלא יוכל להתגייס לצבא החליט להתחיל לצלם, בתקווה שכך יוכל להצטרף לחבריו ביחידות הלוחמות. כשלושים שנים הוא עבד בעיתונות והנציח אירועים גדולים בתולדות ישראל, אך כיום הוא מעדיף להסתובב בדרום תל-אביב וללכוד רגעים פשוטים מהחיים
 מאת  אריאל הורוביץ  כ״ח בתמוז ה׳תשע״ח (11-07-2018)


בנובמבר 2016 פרצה שרֵפה בהרי ירושלים, ואיימה לכלות את היישוב נטף. נינו הרמן, שהיה ממייסדי נטף ב־1981 ומתגורר שם מאז, התפנה עם משפחתו מן המקום, בשעה שלוחמי האש נאבקו בדלֵקות והצילו, בסופו של דבר, את היישוב הקהילתי הקטן, שמונה 400 תושבים.

כמה ימים לאחר מכן, כשחזר ליישוב, ראה קבוצה של צלמי עיתונות עומדת על חורבה בתוך היער הסמוך לנטף, מחכה ללכוד בעדשה מטוס כיבוי משוכלל שהובא מחוץ לארץ. הרמן, שבמשך שנים היה צלם עיתונות, מצא את עצמו מתבונן מן הצד בסיטואציה שפעמים רבות כל כך היה חלק ממנה. "היה ברור שמטוס הכיבוי הובא לשם בשביל השואו", הוא משחזר. "האש כבר כבתה, אבל המטוס הוזמן מחו"ל והיה צריך לעשות סיבוב ניצחון. הסתכלתי על הצלמים, צלמי עיתונות מהטובים בארץ שאת כולם הכרתי, וחשבתי לעצמי איך פעם הייתי מטפס ועומד שם יחד איתם. עצרתי את הרכב והוצאתי את המצלמה, חוזר פתאום  שלושים שנים אחורה, וחשבתי כמה חבל שאני לא שם. כשהגיע המטוס צילמתי אותו יחד עם הצלמים. כשהם ירדו מהחורבה ופגשו אותי הם שיבחו אותי על הפריים והחמיאו לי, והרגשתי שהם מקנאים, כי הנה נחשף בפניהם רובד נוסף של המציאות. הסיפור הזה המחיש לי איך ברגע אחד אתה נע מהחסר אל המלא, ומבין שהחיסרון שלך הוא יתרון בעיני אחרים".

רציתי לצלם את דיין
הוא בן 66 ומצלם מגיל 20. הוא היה צלם עיתונות ב"מעריב" ובלשכת העיתונות הממשלתית, ליווה ראשי ממשלות ותיעד אירועים מכוננים בתולדות המדינה – אך בעשור האחרון בחר נינו (חנניה) הרמן לעשות מעין הסבת־מקצוע פנימית, נטש את עולם העיתונות והפך לצלם אמנותי. הוא, שבעבר הנציח במצלמתו את מנחם בגין ואנואר סאדאת חותמים על הסכם השלום עם מצרים, מעדיף כיום להסתובב עם המצלמה בידו ברחובות דרום תל אביב, ולתעד אנשים מן השורה ברגעים יומיומיים, פשוטים, אינטימיים. כעת, שתיים מיצירותיו מוצגות בתערוכה חדשה במוזיאון ישראל, "בינינו" (אוצרת: שיר מלר־ימגוצ'י), שמתמקדת במפגש הבין־אישי, בקרבה ובריחוק, בקשר עין ובהבעות פנים – הנושאים שמעניינים את הרמן, הבשורה שהוא מבקש לבשר.


אל הצילום הגיע במקרה. הוא נולד בתל אביב ב־1952 וגדל ברמת גן, ובגיל שנתיים חלה בשיתוק ילדים. משהתברר לו שלא יוכל להתגייס לצבא, החליט, בעקבות שכן שהיה מדפיס תמונות, להתחיל לצלם. הוא הצטרף כשוליה לצלם אפרים קדרון, והאמין שאם יהיה צלם יוכל להצטרף לחבריו ביחידות הלוחמות וללוות אותם עם המצלמה, וכך לחוות יחד איתם את החוויה הצבאית. "במשך שנה הסתובבתי בארץ וצילמתי נושאים שהם חדשותיים, אבל שאינם שייכים לעמודי החדשות אלא לעמודים הפנימיים של העיתון", הוא מספר, "היו אז עיתוני הבוקר, 'דבר', 'על המשמר', 'אוי קלט' ההונגרי, 'מעריב', 'ידיעות' ו'הארץ', וצלמים נהגו לעבור בין מערכות העיתונים, להיכנס אחר הצהריים למשרדו של העורך ולהציע, כמו בשוק, את התמונות שצילמו: 'יש לי גולדה', 'יש לי משה דיין' – ואילו אני הייתי מגיע עם תמונה של ייבוש עלי טבק בגליל.

"לא הייתה לי תעודת עיתונאי ולכן לא יכולתי להיכנס לישיבות ממשלה ולצלם את דיין, אף שכל כך רציתי לעשות את זה, ולכן צילמתי דברים אחרים, יומיומיים. בהתחלה אף עורך לא רצה את זה, אבל אחרי כמה חודשים המצב השתנה, והצילומים שלי התחילו להתפרסם בעמודים הפנימיים. כעבור שנה קיבלתי תעודת עיתונאי והלכתי לצלם את חבריי צונחים, ומשם התגלגלתי ל'מעריב'".

בגין היה איש תיאטרון
ב"מעריב" היה הרמן צלם חדשות, והופקד על אזור ירושלים ויהודה ושומרון – צלם יחיד במרחבים הללו. "תמיד ניסיתי לחפש דברים מקוריים, זוויות שעוד לא צולמו. באותה תקופה, למשל, היו מצלמים את השרים נכנסים ויוצאים מישיבות הממשלה, וכך גם אני עשיתי, אבל אחרי כמה זמן נמאס לי מזה, ורציתי להמציא משהו חדש. אז נסעתי למנחת המסוקים של הכנסת, וכשהישיבה עסקה למשל בנושאים ביטחוניים,  חיכיתי למסוק שמביא את הרמטכ"ל, וכך צילמתי אותו יוצא מהמסוק עם המזכיר והעוזר שלו, והם סוחבים את המפות. הייתה לי הסקרנות הזו להביא דברים נוספים, לא להסתפק במוכר ובידוע".

והיו גם סיטואציות קשות, מן הסתם, שנקרו בדרכך כצלם בירושלים וביהודה ושומרון.
"כן. יצא לי לצלם אירועים כאלה, ותמיד שמרתי על מעין ריחוק. מאז ומעולם אני מרגיש שיש לי איכות שמגינה על המצולמים. אנשים שפוגשים צלם מזהים משהו אנרגטי, ומתמסרים לידיעה שמי שפונה אליהם יודע מה הוא עושה ולא יפגע בהם בצורה כזו או אחרת. אותה איכות הייתה נוכחת גם כשצילמתי אסונות. יש בי רגישות, אהבת אדם, ואני לא רוצה לתפוס אדם בסיטואציה לא נעימה, להלבין את פניו ברבים".

מ"מעריב" עבר הרמן ללשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ): התחיל בטיסה לקהיר, לתעד פגישה של מנחם בגין ואנואר סאדאת, והמשיך ללוות את בגין לאורך שנות כהונתו, ולאחר מכן את שמעון פרס. "העבודה עם בגין הייתה מרתקת, אבל הוא היה די מנותק מכל הנושא של המדיה", אומר הרמן. "אף שהוא עצמו היה סוג של שחקן, הוא לא התעניין במצלמה – הוא היה יותר איש תיאטרון. לא היה בינינו קשר אישי. עם פרס, לעומת זאת, נפתח משהו, והיינו בקשר טוב, שהמשיך גם כשהוא היה שר החוץ. ככלל, גם בצילומים של ראשי ממשלה חיפשתי תמיד את האנושי: את החיבור בין פרס לאשתו, או לילדים שלו. נסעתי עם פרס המון. אחת לשבוע היינו מסיירים ברחבי הארץ, ופרס היה יוצא מהרכב ומדבר עם פועלים ופועלות וילדים וזקנים. למרות שייתכן שחלק מזה הוא הצגה, הייתה בפרס גם השמחה של המגע באנשים, ותמיד חיפשתי את הדברים האלה. ברור שכל אדם מוחה דמעה מהלחי פעם בכמה זמן, אבל לא זה מה שחיפשתי – רציתי להראות את האדם, את ההתנהלות שלו, את המפגשים שלו, לא בהכרח את רגעי הבכי והצחוק. זה מה שהיה חשוב לי.

"כשאני מסתכל היום על צלמי העיתונות המובילים בארץ, מה שמוביל בצילומים שלהם בדרך כלל הוא הדרמה והחושך. הייתה לא מזמן הפגנה של 'נשים עושות שלום' ליד בית ראש הממשלה, ואשתי חזרה משם ואמרה שהיה מרומם נפש, וכשראיתי צילום של ההפגנה, שצילם אחד הצלמים המובילים בישראל, הכול שם שידר קדרות ופסימיות. היום ברור לי שצלם מצלם את עצמו, לא את המציאות, אבל יש פעמים שבהן נחצה איזה גבול. אני יודע שעל הצילומים שלי הרבה פעמים אומרים לי: 'לא רואים אותך, אתה לא נוכח בתמונות', וזה משהו שאני מנסה לעשות – לתת נגיעה פשוטה במציאות, לא בהכרח להציב במרכז את הפרספקטיבה שלי".

מעניין שמעולם לא למדת צילום באופן מסודר.
"נכון. ומנגד, יש שטוענים שמה שאני וצלמים אחרים עושים איננו צילום באמת, כי כל אחד יכול להחזיק מצלמה ולצלם אנשים ברחוב, או לתעד ראשי ממשלה. וזה נכון, כל אחד יכול לצלם, אבל מה שהופך צלם לצלם הוא הרצף, הייחודיות, הקו האיכותי שמזוהה איתו.

"באשר ללימודים, במשך הרבה שנים התקנאתי באנשים שלמדו צילום, ומצד שני, אני חש לפעמים שבוגרי בתי הספר לצילום נכנסים לשבלונות מסוימות, והרבה מהצילומים שלהם נראים דומים זה לזה, וכך הולך לאיבוד יסוד אישי שלהם. היום אני יכול לומר שאני שמח שיש בי רוח חופשייה, ושאני לא נתון בתוך תבנית. לא פעם שואלים צלם מתחיל: 'מה אתה מצלם? מה הנושא שלך? בקבוקים? אוקיי, לך צלם בקבוקים, תחזור אלינו ותציג את מה שצילמת'. אבל זו רק דרך אחת לבחון צילום, וזו לא הדרך היחידה. אני לא מרגיש שאפשר לקטלג אותי במגרה מסוימת, שאני צלם של סגנון מסוים או של תחום ספציפי. אני מרגיש שאני צלם של החיים, ואין מגרה שאפשר להכניס אותי לתוכה ולהגיד: זה הסיפור".
הכול כאן תלוי באמונה
המעבר מצילום עיתונות לצילום אמנותי התרחש בהדרגה, ואחד הזרזים לו היה מות בנו של הרמן, יאיר, בתאונת דרכים בכביש המוביל לנטף בשנת 2000. "כאילו כדי שלא נשכח את יאיר ברמה הכי עמוקה. אני לא יודע אם הרבה הורים שכולים מעיזים לומר את זה, אבל ביום־יום קורה לפעמים שאתה לא מחובר לשכול הפרטי שלך, לא בהכרח זוכר את הבן או הבת שמתו. הדרך לנטף מזכירה לי את יאיר, ואני מאמין שלא במקרה הוא נהרג דווקא שם.

"אני לא אדם דתי, אך אני אדם מאוד מאמין, ואני חושב שאין דבר שהוא מקרי, ולכל דבר יש תפקיד בקיום שלנו. זה טבוע בי. תמיד יש לי את הכמיהה לשמוע הדהוד פנימי. צלם הוא צייד של רגעים, ואני מרגיש שאני צד את הרגעים, אבל אני תמיד יודע שיש משהו מעבר. החיים הם קצה קרחון, וכצלם אני מצלם את קצה הקרחון, אבל אני יודע שיש גם מעבר לו".

במשך תשע שנים, מאז מותו של יאיר, כמעט לא צילם. ב־2009 חזר לצילום, והפעם מצא את עצמו מסתובב ברחובות תל אביב. מאז הוא צלם אמנות, בעל בלוג בשם "מרחבי הלב". לצד תמונותיו שמוצגות בתערוכה במוזיאון ישראל, שתי תערוכות נוספות של הרמן נפתחו לאחרונה: האחת, "במקום", מוצגת בארצות הברית, ובה  ארבעים ושמונה תמונות מחיי היום־יום של מדינת ישראל. השנייה היא קיר אמן בגלריה השיתופית שבה הוא חבר, "מקום לאמנות" בתל אביב.

"ב־2009 הרגשתי שאני ממש צמא לחזור ולצלם, וכשהגעתי לתל אביב, משהו בתוכי השתנה. הריחוק פינה את מקומו לקרבה. חיפשתי את הדיאלוג עם אנשים, פגשתי אנשים, הצגתי את עצמי ואמרתי שאשמח לצלם אותם. כך נפתחו עולמות, נוצרו קשרים, וכל המגע הזה עם צעירים בתל אביב, היכולת ליצור ולצלם ולכתוב, מילאו אותי שמחה. המוות של יאיר דחף אותי לפתוח את הלב למשהו שהיה קיים קודם לכן, אך היה חבוי עמוק בפנים: אהבה, כבוד לאדם, תשומת לב למקומות שבהם אני לא מכבד.

"אם, למשל, כצלם עיתונות הייתי מצלם אנשים גם בלי ידיעתם בכל מיני סיטואציות, הרי שהיום, חלק מרכזי מהחוויה שלי כצלם הוא המפגש, השיחה עם המצולם, בקשת הרשות, יצירת הקשר. אני רוצה ליצור את החיבור ולקבל את ההסכמה. התמונות שאני מצלם הן תמונות של אנשים שאני מכיר, שהכרתי דרך הצילום, במסע הזה בלוינסקי ופלורנטין, וקיבלתי את הסכמתם ואת אמונם".

קח אותי איתך למסע צילום כזה. מה קורה שם?
"אני נוסע עם האוטו בדרום תל אביב, מגיע ללוינסקי ויושב בבית קפה קטן. אני רואה שיש תאורה טובה ואווירה נחמדה, ובאחד השולחנות אני רואה זוג נחמד. אני נותן להם כרטיס ביקור ושואל אם זה בסדר לצלם אותם, וברוב המקרים התשובה היא: 'לך על זה'. אחרי המשא ומתן הקצר הזה אני מתיישב לאכול, ורואה אותם מתחילים בדיאלוג ביניהם, והם בכלל שכחו ממני. עכשיו, רוב צלמי העיתונות יגידו: 'החמצת את הרגע המכונן', וזה נכון – הרבה פעמים אני מחמיץ את הרגע המכונן. כשאתה רואה סיטואציה מעניינת ברחוב ומצלם אותה מיד, תפסת את הרגע המכונן. אבל אני מוותר על זה, כמין יכולת עמוקה של שחרור. לא תמיד זה קל, אבל אני עושה תרגיל עם עצמי – לסמוך על זה שיהיה עוד רגע מכונן, שהרגע המכונן הבא יגיע".
 זה מצריך המון אמונה."המון אמונה. הכול כאן תלוי באמונה".

מעודד להתבונן
ומה מביא אותך לצלם זוג שאתה רואה?
"אני חש באינטימיות הזו שמתחוללת ביניהם, לאו דווקא בפריים שמונצח בסופו של דבר, אלא בכל מה שהזוג הזה מייצג. מאחורי הגלוי יש עוד עולם נסתר, וכנראה שאני מגלה משהו בתוכי שהוא נסתר. אני מצלם את הגלוי, את הזוג, והצילום מכיל בתוכו גם את הנסתר הזה. המתבונן בצילום מקבל בחזרה את הנסתר הזה, אף שהוא לא בהכרח יודע לנסח אותו במילים, וזה חזק מאוד.

"אם אני בא ממקום של אהבה, והצילום נובע משם, המתבונן בצילום קולט את זה גם בלי להבין את זה, בלי להמשיג את זה. משהו בו פוגש איזה עומק שקיים שם, בצילום, והוא מצליח להתחבר לרגש שהניע אותי כשצילמתי. אלה הזרעים שאני רוצה לזרוע במציאות – איך מספרים את הסיפור הזה, על קרבה ועל אינטימיות, לאנשים שקמים בבוקר והמציאות שלהם קשה, והם מאבדים את הביטחון והאמונה שיש משהו שמעבר. צילום כזה מזכיר, אפילו לשנייה, שיש פעימה ברגע הזה שנלכד במצלמה, שאין דבר שהוא יותר גדול מהיומיום, ואם נדע לחיות אותו בכבוד, המציאות תשתנה.

" אנחנו באים ללמוד אחד עם השני, ולא רק להתחרות אחד בשני ולקנא אחד בשני". כפרות במאה שערים, 1980. צילום: נינו הרמן
"יש בי צד שאומר שזו בסך הכול טיפה בים – אנשים רואים צילום, ומיד אחר כך הם חוזרים לקושי שלהם ושוכחים מהצילום. אבל משהו בי יודע שאם אתה מכוון ורוצה, משאת הרצון שלך תחכה לך שם. אם אנחנו באמת כנים עם עצמנו, אנחנו באים ללמוד אחד עם השני, ולא רק להתחרות אחד בשני ולקנא אחד בשני".

זה מה שאתה מנסה להעביר בצילום?
"אני קודם כול רוצה לעודד אנשים להתבונן. הנה רגע לא מטופל, לא מבוים, רגע אימתי של קשר בין אנשים, שהצלם עד לו מבלי שהוא מתערב בו, ושהנוכחים מאפשרים לצלם להתבונן בהם עם אמון עצום. זה מחזיר מין רובד של אמון בסיסי במציאות. אל מול כל הפרסומות והפוטושופ, אל מול הצורך שלנו להיראות יפים כמו דוגמנים, הנה לפניך דימוי של הרחוב שלוקח אותך למקום אחר. אני משווה את זה לקריאת שירה. טקסט רגיל עובר לידך, אבל כשאתה קורא שיר, קורה בך משהו. במובן הזה, אני רואה את עצמי כמשורר של צילום. אני מצלם, ויש בצילום שלי סוג של שירה, או נגיעה של מעבר".

אתה מתאר כיצד אתה מצליח ליצור קשר עם אנשים דרך הצילום. יש שמתארים את הצילום דווקא כמה שחוסם בינם לבין אנשים אחרים, או בינם לבין החוויה.
"אני מניח שזה גם נכון. אבל אני גיליתי שזה קצת כמו בהרצאה – אם אני לא כותב את הדברים ומעביר אותם לתצורה ויזואלית, אני שוכח אותם. אני עדיין בתוך ההרצאה, אבל אני גם מתעד אותה. כך גם בצילום. יכול להיות שבכך שאני מצלם אני מסכם לעצמי את החוויה. עדיין אין לי ספק שכדי להיות נוכח, ברמה העמוקה ביותר, אני צריך להיפטר מהמצלמה. אבל המצלמה עוזרת לי מאוד, כאדם שסופג דברים כל הזמן, ללכוד משהו מדויק, ואני גם מרגיש שאני לא צריך תמיד את כל הסיפור – כדי לחוות משהו מספיקה לי התמצית שלו, והצילום הוא תמצית".



יום חמישי, יולי 05, 2018

שיח הגלריה הראשון של "בינינו "


השתתפנו בצהריים בשיח הגלריה הראשון של "בינינו " שנפתחה שבוע שעבר באגף הנוער במוזיאון ישראל.הוליכה אותנו האוצרת המקסימה שיר מלר יאמגוצ'י שהזמינה אותנו לבוא לראות, ולשתף את שעולה בנו כצופים. שיר הוליכה אותנו בנועם ,בדיבור פשוט ,בהיר, נוגע.
חשתי בהתרגשות שלה מול כל יצירה ובסיפורים שהרחיבה על האמנים המשתתפים ,כך עברנו בשתי הקומות , ושיר באותו רצף של שמחה אמיתית מדברת מרחיבה על הרעיונות וההקשרים שמאחורי התערוכה ובתוכה .שואלת מקשיבה אנשים שבאו לשיח , זו הייתה בהחלט חוויה לעבור כך תערוכה מושקעת ויפה, בהדרכת יוצרת מוכשרת וקשובה שכזו שעבדה למעלה משנה רק לבנות לגבש את המבנה של התערוכה הנפלאה הזו .
וגם נפלה בחלקנו הזכות לדבר קצת ,היינו שני אמנים מנטף אן בן אור ואנוכי שהוזמנו לגמרי בספונטניות תוך כדי התנועה להרחיב קצת על העבודות שלנו .
תודה לשיר ,לקהל ,לרוני חברי שגם צילם לתחיה רעייתי שכל כך משתתפת ושותפה –חוויה אמיתית.









יום ראשון, יולי 01, 2018

"... צריך בכל פעם למצוא מקום נקי להעמיד את הרגל, כי דרך יבשה לגמרי אין."


. ..."פעם אחת הלכה היא עם חברה אחת לאיזה מקום, ובדרך פגעו בביצה, שלא ראו אפשרות לעברה. החברה אמרה כבר לשוב, אבל י' התבוננה במקום עמידתן, וראתה לפניה בביצה איזו נקודה יבשה, שאפשר להעמיד עליה את הרגל. ננסה – אמרה אל חברתה. בעמוֹד רגליה על הנקודה היבשה ראתה הלאה לפניה איזו אבן, אחרי-כן – איזה רגב, וכן הלאה, עד שעברו את כל הביצה בשלום, בנקיון רגליים. כך הם החיים, צריך בכל פעם למצוא מקום נקי להעמיד את הרגל, כי דרך יבשה לגמרי אין."

א.ד.גורדון מתוך מכתב לרחל כצנלסון
©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com