כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום שישי, יולי 06, 2018

"מתעד את התמצית ",מקור ראשון, מוסף שבת .

זכיתי לכתבת שער שיצאה בחסות התערוכה "בינינו " במוזיאון ישראל הבוקר במוסף השבת של "מקור ראשון ".
 לאיזכור בעמוד הראשון , וואאאו . להתעורר לפרגון שכזה זו מתנה נהדרת, כבר תקופה ארוכה אני מנויי על מקור ראשון בסופי שבוע ,מן הסתם לא בגלל השיוך הפוליטי שלו . לצד זה מאד אוהב את הגוון הפלורליסטי של מוספי השבת שלו. שמח לקרוא הגות , תרבות, אמנות, דברי חכמה מכל המרחבים . גם על "הארץ " אני מנויי ומוספי הגלריה והשבת שלו פחות מגוונים בעיני . יש משהו ב"מקור ראשון " שמזכיר לי את מוספי "מעריב " ימי "ימים ולילות " בתקופה שמעריב היה "הנפוץ ביותר" באמת . רוצה להודות לשיר מלר יאמגוצ'י האוצרת שזימנה אותי להציג במוזיאון, זו של תצוגה בנושא הכי קרוב לליבי, קשר אנושי , מפגש של יחד . אהבה , דיבור , דיאלוג , מאחל שזו תהיה שנה של דיאלוג והעצמה של קהלים שונים במרחבים שונים . תודה גדולה לאריאל הורוביץ ממוסף השבת של מקור ראשון שבא ראיין והביא תמציות של שיח שהתקיים בנינו. תודה לאלחנן ניר העורך שנתן לי במה כל כך מכובדת ויפה . תודה רבה , שבת שלום והרבה אהבה.

הטקסט  של הגרסה האינטרנטית כאן למטה מתחת למהדורה המודפסת














אחרי שתיעד רגעים היסטוריים: הצלם של המדינה משנה סגנון
בגיל שנתיים חלה נינו הרמן בשיתוק ילדים. כשהבין שלא יוכל להתגייס לצבא החליט להתחיל לצלם, בתקווה שכך יוכל להצטרף לחבריו ביחידות הלוחמות. כשלושים שנים הוא עבד בעיתונות והנציח אירועים גדולים בתולדות ישראל, אך כיום הוא מעדיף להסתובב בדרום תל-אביב וללכוד רגעים פשוטים מהחיים
 מאת  אריאל הורוביץ  כ״ח בתמוז ה׳תשע״ח (11-07-2018)


בנובמבר 2016 פרצה שרֵפה בהרי ירושלים, ואיימה לכלות את היישוב נטף. נינו הרמן, שהיה ממייסדי נטף ב־1981 ומתגורר שם מאז, התפנה עם משפחתו מן המקום, בשעה שלוחמי האש נאבקו בדלֵקות והצילו, בסופו של דבר, את היישוב הקהילתי הקטן, שמונה 400 תושבים.

כמה ימים לאחר מכן, כשחזר ליישוב, ראה קבוצה של צלמי עיתונות עומדת על חורבה בתוך היער הסמוך לנטף, מחכה ללכוד בעדשה מטוס כיבוי משוכלל שהובא מחוץ לארץ. הרמן, שבמשך שנים היה צלם עיתונות, מצא את עצמו מתבונן מן הצד בסיטואציה שפעמים רבות כל כך היה חלק ממנה. "היה ברור שמטוס הכיבוי הובא לשם בשביל השואו", הוא משחזר. "האש כבר כבתה, אבל המטוס הוזמן מחו"ל והיה צריך לעשות סיבוב ניצחון. הסתכלתי על הצלמים, צלמי עיתונות מהטובים בארץ שאת כולם הכרתי, וחשבתי לעצמי איך פעם הייתי מטפס ועומד שם יחד איתם. עצרתי את הרכב והוצאתי את המצלמה, חוזר פתאום  שלושים שנים אחורה, וחשבתי כמה חבל שאני לא שם. כשהגיע המטוס צילמתי אותו יחד עם הצלמים. כשהם ירדו מהחורבה ופגשו אותי הם שיבחו אותי על הפריים והחמיאו לי, והרגשתי שהם מקנאים, כי הנה נחשף בפניהם רובד נוסף של המציאות. הסיפור הזה המחיש לי איך ברגע אחד אתה נע מהחסר אל המלא, ומבין שהחיסרון שלך הוא יתרון בעיני אחרים".

רציתי לצלם את דיין
הוא בן 66 ומצלם מגיל 20. הוא היה צלם עיתונות ב"מעריב" ובלשכת העיתונות הממשלתית, ליווה ראשי ממשלות ותיעד אירועים מכוננים בתולדות המדינה – אך בעשור האחרון בחר נינו (חנניה) הרמן לעשות מעין הסבת־מקצוע פנימית, נטש את עולם העיתונות והפך לצלם אמנותי. הוא, שבעבר הנציח במצלמתו את מנחם בגין ואנואר סאדאת חותמים על הסכם השלום עם מצרים, מעדיף כיום להסתובב עם המצלמה בידו ברחובות דרום תל אביב, ולתעד אנשים מן השורה ברגעים יומיומיים, פשוטים, אינטימיים. כעת, שתיים מיצירותיו מוצגות בתערוכה חדשה במוזיאון ישראל, "בינינו" (אוצרת: שיר מלר־ימגוצ'י), שמתמקדת במפגש הבין־אישי, בקרבה ובריחוק, בקשר עין ובהבעות פנים – הנושאים שמעניינים את הרמן, הבשורה שהוא מבקש לבשר.


אל הצילום הגיע במקרה. הוא נולד בתל אביב ב־1952 וגדל ברמת גן, ובגיל שנתיים חלה בשיתוק ילדים. משהתברר לו שלא יוכל להתגייס לצבא, החליט, בעקבות שכן שהיה מדפיס תמונות, להתחיל לצלם. הוא הצטרף כשוליה לצלם אפרים קדרון, והאמין שאם יהיה צלם יוכל להצטרף לחבריו ביחידות הלוחמות וללוות אותם עם המצלמה, וכך לחוות יחד איתם את החוויה הצבאית. "במשך שנה הסתובבתי בארץ וצילמתי נושאים שהם חדשותיים, אבל שאינם שייכים לעמודי החדשות אלא לעמודים הפנימיים של העיתון", הוא מספר, "היו אז עיתוני הבוקר, 'דבר', 'על המשמר', 'אוי קלט' ההונגרי, 'מעריב', 'ידיעות' ו'הארץ', וצלמים נהגו לעבור בין מערכות העיתונים, להיכנס אחר הצהריים למשרדו של העורך ולהציע, כמו בשוק, את התמונות שצילמו: 'יש לי גולדה', 'יש לי משה דיין' – ואילו אני הייתי מגיע עם תמונה של ייבוש עלי טבק בגליל.

"לא הייתה לי תעודת עיתונאי ולכן לא יכולתי להיכנס לישיבות ממשלה ולצלם את דיין, אף שכל כך רציתי לעשות את זה, ולכן צילמתי דברים אחרים, יומיומיים. בהתחלה אף עורך לא רצה את זה, אבל אחרי כמה חודשים המצב השתנה, והצילומים שלי התחילו להתפרסם בעמודים הפנימיים. כעבור שנה קיבלתי תעודת עיתונאי והלכתי לצלם את חבריי צונחים, ומשם התגלגלתי ל'מעריב'".

בגין היה איש תיאטרון
ב"מעריב" היה הרמן צלם חדשות, והופקד על אזור ירושלים ויהודה ושומרון – צלם יחיד במרחבים הללו. "תמיד ניסיתי לחפש דברים מקוריים, זוויות שעוד לא צולמו. באותה תקופה, למשל, היו מצלמים את השרים נכנסים ויוצאים מישיבות הממשלה, וכך גם אני עשיתי, אבל אחרי כמה זמן נמאס לי מזה, ורציתי להמציא משהו חדש. אז נסעתי למנחת המסוקים של הכנסת, וכשהישיבה עסקה למשל בנושאים ביטחוניים,  חיכיתי למסוק שמביא את הרמטכ"ל, וכך צילמתי אותו יוצא מהמסוק עם המזכיר והעוזר שלו, והם סוחבים את המפות. הייתה לי הסקרנות הזו להביא דברים נוספים, לא להסתפק במוכר ובידוע".

והיו גם סיטואציות קשות, מן הסתם, שנקרו בדרכך כצלם בירושלים וביהודה ושומרון.
"כן. יצא לי לצלם אירועים כאלה, ותמיד שמרתי על מעין ריחוק. מאז ומעולם אני מרגיש שיש לי איכות שמגינה על המצולמים. אנשים שפוגשים צלם מזהים משהו אנרגטי, ומתמסרים לידיעה שמי שפונה אליהם יודע מה הוא עושה ולא יפגע בהם בצורה כזו או אחרת. אותה איכות הייתה נוכחת גם כשצילמתי אסונות. יש בי רגישות, אהבת אדם, ואני לא רוצה לתפוס אדם בסיטואציה לא נעימה, להלבין את פניו ברבים".

מ"מעריב" עבר הרמן ללשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ): התחיל בטיסה לקהיר, לתעד פגישה של מנחם בגין ואנואר סאדאת, והמשיך ללוות את בגין לאורך שנות כהונתו, ולאחר מכן את שמעון פרס. "העבודה עם בגין הייתה מרתקת, אבל הוא היה די מנותק מכל הנושא של המדיה", אומר הרמן. "אף שהוא עצמו היה סוג של שחקן, הוא לא התעניין במצלמה – הוא היה יותר איש תיאטרון. לא היה בינינו קשר אישי. עם פרס, לעומת זאת, נפתח משהו, והיינו בקשר טוב, שהמשיך גם כשהוא היה שר החוץ. ככלל, גם בצילומים של ראשי ממשלה חיפשתי תמיד את האנושי: את החיבור בין פרס לאשתו, או לילדים שלו. נסעתי עם פרס המון. אחת לשבוע היינו מסיירים ברחבי הארץ, ופרס היה יוצא מהרכב ומדבר עם פועלים ופועלות וילדים וזקנים. למרות שייתכן שחלק מזה הוא הצגה, הייתה בפרס גם השמחה של המגע באנשים, ותמיד חיפשתי את הדברים האלה. ברור שכל אדם מוחה דמעה מהלחי פעם בכמה זמן, אבל לא זה מה שחיפשתי – רציתי להראות את האדם, את ההתנהלות שלו, את המפגשים שלו, לא בהכרח את רגעי הבכי והצחוק. זה מה שהיה חשוב לי.

"כשאני מסתכל היום על צלמי העיתונות המובילים בארץ, מה שמוביל בצילומים שלהם בדרך כלל הוא הדרמה והחושך. הייתה לא מזמן הפגנה של 'נשים עושות שלום' ליד בית ראש הממשלה, ואשתי חזרה משם ואמרה שהיה מרומם נפש, וכשראיתי צילום של ההפגנה, שצילם אחד הצלמים המובילים בישראל, הכול שם שידר קדרות ופסימיות. היום ברור לי שצלם מצלם את עצמו, לא את המציאות, אבל יש פעמים שבהן נחצה איזה גבול. אני יודע שעל הצילומים שלי הרבה פעמים אומרים לי: 'לא רואים אותך, אתה לא נוכח בתמונות', וזה משהו שאני מנסה לעשות – לתת נגיעה פשוטה במציאות, לא בהכרח להציב במרכז את הפרספקטיבה שלי".

מעניין שמעולם לא למדת צילום באופן מסודר.
"נכון. ומנגד, יש שטוענים שמה שאני וצלמים אחרים עושים איננו צילום באמת, כי כל אחד יכול להחזיק מצלמה ולצלם אנשים ברחוב, או לתעד ראשי ממשלה. וזה נכון, כל אחד יכול לצלם, אבל מה שהופך צלם לצלם הוא הרצף, הייחודיות, הקו האיכותי שמזוהה איתו.

"באשר ללימודים, במשך הרבה שנים התקנאתי באנשים שלמדו צילום, ומצד שני, אני חש לפעמים שבוגרי בתי הספר לצילום נכנסים לשבלונות מסוימות, והרבה מהצילומים שלהם נראים דומים זה לזה, וכך הולך לאיבוד יסוד אישי שלהם. היום אני יכול לומר שאני שמח שיש בי רוח חופשייה, ושאני לא נתון בתוך תבנית. לא פעם שואלים צלם מתחיל: 'מה אתה מצלם? מה הנושא שלך? בקבוקים? אוקיי, לך צלם בקבוקים, תחזור אלינו ותציג את מה שצילמת'. אבל זו רק דרך אחת לבחון צילום, וזו לא הדרך היחידה. אני לא מרגיש שאפשר לקטלג אותי במגרה מסוימת, שאני צלם של סגנון מסוים או של תחום ספציפי. אני מרגיש שאני צלם של החיים, ואין מגרה שאפשר להכניס אותי לתוכה ולהגיד: זה הסיפור".
הכול כאן תלוי באמונה
המעבר מצילום עיתונות לצילום אמנותי התרחש בהדרגה, ואחד הזרזים לו היה מות בנו של הרמן, יאיר, בתאונת דרכים בכביש המוביל לנטף בשנת 2000. "כאילו כדי שלא נשכח את יאיר ברמה הכי עמוקה. אני לא יודע אם הרבה הורים שכולים מעיזים לומר את זה, אבל ביום־יום קורה לפעמים שאתה לא מחובר לשכול הפרטי שלך, לא בהכרח זוכר את הבן או הבת שמתו. הדרך לנטף מזכירה לי את יאיר, ואני מאמין שלא במקרה הוא נהרג דווקא שם.

"אני לא אדם דתי, אך אני אדם מאוד מאמין, ואני חושב שאין דבר שהוא מקרי, ולכל דבר יש תפקיד בקיום שלנו. זה טבוע בי. תמיד יש לי את הכמיהה לשמוע הדהוד פנימי. צלם הוא צייד של רגעים, ואני מרגיש שאני צד את הרגעים, אבל אני תמיד יודע שיש משהו מעבר. החיים הם קצה קרחון, וכצלם אני מצלם את קצה הקרחון, אבל אני יודע שיש גם מעבר לו".

במשך תשע שנים, מאז מותו של יאיר, כמעט לא צילם. ב־2009 חזר לצילום, והפעם מצא את עצמו מסתובב ברחובות תל אביב. מאז הוא צלם אמנות, בעל בלוג בשם "מרחבי הלב". לצד תמונותיו שמוצגות בתערוכה במוזיאון ישראל, שתי תערוכות נוספות של הרמן נפתחו לאחרונה: האחת, "במקום", מוצגת בארצות הברית, ובה  ארבעים ושמונה תמונות מחיי היום־יום של מדינת ישראל. השנייה היא קיר אמן בגלריה השיתופית שבה הוא חבר, "מקום לאמנות" בתל אביב.

"ב־2009 הרגשתי שאני ממש צמא לחזור ולצלם, וכשהגעתי לתל אביב, משהו בתוכי השתנה. הריחוק פינה את מקומו לקרבה. חיפשתי את הדיאלוג עם אנשים, פגשתי אנשים, הצגתי את עצמי ואמרתי שאשמח לצלם אותם. כך נפתחו עולמות, נוצרו קשרים, וכל המגע הזה עם צעירים בתל אביב, היכולת ליצור ולצלם ולכתוב, מילאו אותי שמחה. המוות של יאיר דחף אותי לפתוח את הלב למשהו שהיה קיים קודם לכן, אך היה חבוי עמוק בפנים: אהבה, כבוד לאדם, תשומת לב למקומות שבהם אני לא מכבד.

"אם, למשל, כצלם עיתונות הייתי מצלם אנשים גם בלי ידיעתם בכל מיני סיטואציות, הרי שהיום, חלק מרכזי מהחוויה שלי כצלם הוא המפגש, השיחה עם המצולם, בקשת הרשות, יצירת הקשר. אני רוצה ליצור את החיבור ולקבל את ההסכמה. התמונות שאני מצלם הן תמונות של אנשים שאני מכיר, שהכרתי דרך הצילום, במסע הזה בלוינסקי ופלורנטין, וקיבלתי את הסכמתם ואת אמונם".

קח אותי איתך למסע צילום כזה. מה קורה שם?
"אני נוסע עם האוטו בדרום תל אביב, מגיע ללוינסקי ויושב בבית קפה קטן. אני רואה שיש תאורה טובה ואווירה נחמדה, ובאחד השולחנות אני רואה זוג נחמד. אני נותן להם כרטיס ביקור ושואל אם זה בסדר לצלם אותם, וברוב המקרים התשובה היא: 'לך על זה'. אחרי המשא ומתן הקצר הזה אני מתיישב לאכול, ורואה אותם מתחילים בדיאלוג ביניהם, והם בכלל שכחו ממני. עכשיו, רוב צלמי העיתונות יגידו: 'החמצת את הרגע המכונן', וזה נכון – הרבה פעמים אני מחמיץ את הרגע המכונן. כשאתה רואה סיטואציה מעניינת ברחוב ומצלם אותה מיד, תפסת את הרגע המכונן. אבל אני מוותר על זה, כמין יכולת עמוקה של שחרור. לא תמיד זה קל, אבל אני עושה תרגיל עם עצמי – לסמוך על זה שיהיה עוד רגע מכונן, שהרגע המכונן הבא יגיע".
 זה מצריך המון אמונה."המון אמונה. הכול כאן תלוי באמונה".

מעודד להתבונן
ומה מביא אותך לצלם זוג שאתה רואה?
"אני חש באינטימיות הזו שמתחוללת ביניהם, לאו דווקא בפריים שמונצח בסופו של דבר, אלא בכל מה שהזוג הזה מייצג. מאחורי הגלוי יש עוד עולם נסתר, וכנראה שאני מגלה משהו בתוכי שהוא נסתר. אני מצלם את הגלוי, את הזוג, והצילום מכיל בתוכו גם את הנסתר הזה. המתבונן בצילום מקבל בחזרה את הנסתר הזה, אף שהוא לא בהכרח יודע לנסח אותו במילים, וזה חזק מאוד.

"אם אני בא ממקום של אהבה, והצילום נובע משם, המתבונן בצילום קולט את זה גם בלי להבין את זה, בלי להמשיג את זה. משהו בו פוגש איזה עומק שקיים שם, בצילום, והוא מצליח להתחבר לרגש שהניע אותי כשצילמתי. אלה הזרעים שאני רוצה לזרוע במציאות – איך מספרים את הסיפור הזה, על קרבה ועל אינטימיות, לאנשים שקמים בבוקר והמציאות שלהם קשה, והם מאבדים את הביטחון והאמונה שיש משהו שמעבר. צילום כזה מזכיר, אפילו לשנייה, שיש פעימה ברגע הזה שנלכד במצלמה, שאין דבר שהוא יותר גדול מהיומיום, ואם נדע לחיות אותו בכבוד, המציאות תשתנה.

" אנחנו באים ללמוד אחד עם השני, ולא רק להתחרות אחד בשני ולקנא אחד בשני". כפרות במאה שערים, 1980. צילום: נינו הרמן
"יש בי צד שאומר שזו בסך הכול טיפה בים – אנשים רואים צילום, ומיד אחר כך הם חוזרים לקושי שלהם ושוכחים מהצילום. אבל משהו בי יודע שאם אתה מכוון ורוצה, משאת הרצון שלך תחכה לך שם. אם אנחנו באמת כנים עם עצמנו, אנחנו באים ללמוד אחד עם השני, ולא רק להתחרות אחד בשני ולקנא אחד בשני".

זה מה שאתה מנסה להעביר בצילום?
"אני קודם כול רוצה לעודד אנשים להתבונן. הנה רגע לא מטופל, לא מבוים, רגע אימתי של קשר בין אנשים, שהצלם עד לו מבלי שהוא מתערב בו, ושהנוכחים מאפשרים לצלם להתבונן בהם עם אמון עצום. זה מחזיר מין רובד של אמון בסיסי במציאות. אל מול כל הפרסומות והפוטושופ, אל מול הצורך שלנו להיראות יפים כמו דוגמנים, הנה לפניך דימוי של הרחוב שלוקח אותך למקום אחר. אני משווה את זה לקריאת שירה. טקסט רגיל עובר לידך, אבל כשאתה קורא שיר, קורה בך משהו. במובן הזה, אני רואה את עצמי כמשורר של צילום. אני מצלם, ויש בצילום שלי סוג של שירה, או נגיעה של מעבר".

אתה מתאר כיצד אתה מצליח ליצור קשר עם אנשים דרך הצילום. יש שמתארים את הצילום דווקא כמה שחוסם בינם לבין אנשים אחרים, או בינם לבין החוויה.
"אני מניח שזה גם נכון. אבל אני גיליתי שזה קצת כמו בהרצאה – אם אני לא כותב את הדברים ומעביר אותם לתצורה ויזואלית, אני שוכח אותם. אני עדיין בתוך ההרצאה, אבל אני גם מתעד אותה. כך גם בצילום. יכול להיות שבכך שאני מצלם אני מסכם לעצמי את החוויה. עדיין אין לי ספק שכדי להיות נוכח, ברמה העמוקה ביותר, אני צריך להיפטר מהמצלמה. אבל המצלמה עוזרת לי מאוד, כאדם שסופג דברים כל הזמן, ללכוד משהו מדויק, ואני גם מרגיש שאני לא צריך תמיד את כל הסיפור – כדי לחוות משהו מספיקה לי התמצית שלו, והצילום הוא תמצית".



©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com