שואל עצמי האם זה גדול מדי האירוע המתגלגל הזה ליכולות ההכלה שלי? שלנו? עכשיו יש פילוג בעם, מה בתוכי מפלג עצמי מעצמי? נשמתי בחרה להיוולד לזמן הזה, ידעה מה היא לוקחת על עצמה למסע בתוך גופי. בגיל שנתיים חוויתי מגפה שפגעה בי, האם "פגעה" זה הניסוח הנכון?
האם הפוליו הוא אירוע שגדול עלי, הנה אני כבן 70+ מתהלך על רגלי החסרות ומגשים את רוב רצונותי,
האם ההגבלה הזו אינה רצון שמאפשר לי להתפתח למקומות שאילולא לא הייתי מוגבל לא הייתי הולך לקראתם, או מזמן אותם?
האם החיים הם רק בעיה שנדרש לפתור, מגפה שמחכה לחיסון, או גם הזדמנות להתעורר, ללמוד, כמו למשל הקורונה שאפשרה לנו לחוות לרגע כמה הכל קשור, עיטוש שלי כאן משפיע על ניו יורק.
הזדמנות תמיד קשורה לחשיפת עצמי. כל כך הרבה אנשים נחשפים בימים אילו לעצמם לעוצמתם.
דווקא בימים אילו של חוסר אונים מתמשך, חוויה בלתי נסבלת שמוציאה מכולנו, את השורד, המשתלח, זה שקמים להורגו, אני שם הרבה משעות היממה, חוסר אונים אומר לי: נינו, אתה חסר את האני שלך, והאוטומט שבי מבקש שליטה שהביטוי שלה רב פנים אך בעיקר לא מאפשר לי לעצור, להכיל את הפחד, להיכנס לשקט, לתת לאותו "מקום ער שבי, שיודע מאין באתי ולאן הולך, אותה נשמה", לדבר.
מהמקום הזה אני מבקש לומר, אילו לא ימים לסכם דבר, הכל בתנועה, מה שמפלג אותי בתוכי זה הפחד, בזמן הפחד הנשמה כאילו נוטשת אותי, הפחד מצמית אותי לחד ממדי, כאילו מה שרואים זה חזות הכל.
למדתי שהחיים מורכבים מאין סוף הקשרים ושכבות. חוזר לדבוק באמונה ש"היקום ונשמתי בעדי".
מאמין שיש בנו חוסן שמתגלה בשעת משבר. הוא מחובר לרצון נשמתנו, למסע,
שאלו עצמכם מה באתי לעשות בחיים האלו, בזמן הזה, זו לא תקלה, זו הזדמנות, הזמנה.
