הגיליון החדש של "מעלה", כתב עת לביקורת ספרות בעריכת נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, גלעד מאירי ואביב פטר, יצא לאור ומוקדש כולו לנושא השינוי.
עבורי, הגיליון הזה הוא הרבה יותר מאסופה של טקסטים ודימויים נפלאים, הוא רגע מרגש של התלכדות בין המילה לצילום ובין העבר להווה, המתרחש בדיוק בתוך "זמן יאיר" – אותו מרחב שבין יום ההולדת שלי בתחילת פברואר לבין פסח, היום שבו יאיר נהרג לפני 26 שנה.
בתקופה הזו, שבה המרחק הכרונולוגי אינו מרחיק את הקשר אלא מעמיק אותו, שוב הוא מגיע אלי דרך חוכמת העיתויים: על השער מופיע צילום שחור-לבן של יאיר, ובדפי הגיליון שזורים צילומים שלי המלווים את כותבי הביקורת, השירה והפרוזה. החיבור המיוחד הזה עם נועה נולד מתוך "פעימת לב" וזיהוי הדדי; כשקראה בספרי "הר הרוח", היא לא ראתה רק את הצלם שבי, אלא נגעה בלב העניין – באותו שינוי פנימי שביקשתי לממש בשנים האחרונות, ביכולת להתבטא במילים ולתת להן דרור.
ההתרגשות שלי נובעת מהדרך שבה נועה קלטה את רוח הדברים שמעבר למילים והזמינה אותי מתוך הזיהוי הזה להצטרף לסדרת המפגשים "טבעי" בבית הספר לאמנויות המילה.
שם, לצד כותבים אחרים, חוויתי את השמחה שבהכרה בשינוי הזה שביקשתי לעבור – מהמבט דרך העדשה אל המבט שמוצא את מקומו על הדף.
בגיליון "מעלה", ששואף להפוך את הביקורת מ"זירת סיף או חדר ניתוח" לאתר של "עדינות, אמונה, הגנה, קסם ויופי" ולפעולה של "ריפוי", המילים של הכותבים על תהליכי התחדשות ותיקון פוגשות את המבט של יאיר מהשער ואת המעבר האישי שלי אל המילה הכתובה.
זהו מרחב שדורש "פתיחת הלב", ובו הזיכרון והיצירה הופכים לכוח חי ונושם שמעניק משמעות חדשה לזמן שחולף.
דבר המערכת
"גיליון זה מוקדש להכרזה כי השינוי כבר מתחולל, כבר קורה אצלנו בספרים, ולכן הוא עתיד להדביק את המציאות. הספרים המבוקרים אינם בוראים חדש מן הריק אלא חושפים בסיתות איטי מבנים רעיוניים שהוסתרו בדחק התקופה. נשימה מאפשרת חשיפה איטית. הרימו עיניכם מהרצפה החפורה, ראש מזדקף מעלה יכול לתפוס ציפור טרייה במעופה
למי מכם שריחף בעולמות מקבילים, או אולי היה שקוע עמוק בקריאה, נספר שלפני שלושה חודשים, ב־1 בדצמבר 2025, נערך בספרייה הלאומית כנס "מעלה" שהוקדש כולו לביקורת הספרות וחגג את יציאתו של הגיליון ה־20. זו הייתה הזדמנות ראשונה לדון בשיחה בתפקידים העכשוויים של ביקורת הספרות, להציג רעיונות ביקורתיים שפותחו בכתב העת, להציע למשתתפים אימון ראשוני בכתיבת ביקורת ולהקדיש מושב שובב לשיחות בין מבקרים למבוקרים. תודה לכל מי שהגיעו לכנס ולדוברים הנפלאים שחלקו עימנו מחוכמתם. אנחנו נרגשים לפתוח עשירייה חדשה של גיליונות מעלה.
מעלה 21 עוסק בשינויים. ההשתנות היא טבע היקום (אם לצטט את לוקרטיוס). היא האפשרות לפרוץ את הצָבוּר, לשוב להיות תמהים, שואלים, צנועים, נדים ברוח ללא כבידה או כיווניות. אחרי הכיליון שפשה בכול, עכשיו אנחנו חשים במשב רוח השינוי, הסובבת אותנו בהקשרים אישיים, יצירתיים, ספרותיים ולאומיים. רבים מאיתנו מרגישים צורך להיחלץ מתוך הרקוב הלא רלוונטי, השקרי, הבלתי יעיל (ולעיתים שלושתם גם יחד), אם משום שהחיים נחשפו לעינינו במלוא יוקרתם ושבריריותם, ואם בזכות התשוקה שחוזרת לזרום באיטיות ובזהירות בעורקינו. אמן.
הרשימות במעלה 21 עוסקות בחתכים השונים והמשונים של השינוי. ראשית, ביחסים שבין חיים למוות, ובכל השלבים שביניהם – מההזדקנות, אל המוות, אל המתים החיים (זומבים למשל) ועד החיים החדשים. שנית, בהשתנות של המרחב: ההתחדשות של העיר דרך הקדיחה לעומקה, דהיינו דרך חשיפת העבר. שלישית, באומץ להישכח: גם את זה השינוי מבקש – כי לפעמים לשנות משמעו ללכת בפאתי, או לסלול דרך שעשויה גם להיות דרכו של יחיד. וישנם גם חתכים נוספים. הגיליון מבקש לעמוד על מהות השינוי: כיצד הוא נראה, איך מזהים אותו ובאילו מקרים מדובר בשינוי מדומה – כלומר בטענה המתחפשת לשינוי (כמו מפלגה חדשה עם מצע ישן), במקום בהתרחשות של ממש. אנחנו שואלים כיצד כדאי לעשות שינוי ומאילו סיבות. עכשיו אולי אפשר לשוב אל איזו שהיא התחלה – ועדיף רדיקלית, ולבחור מחדש. הרגע הזה – רגע הבחירה מחדש – הוא נדיר.
לכך מוקדש הגיליון הזה: להכרזה כי השינוי כבר מתחולל, כבר קורה אצלנו בספרים, ולכן הוא עתיד להדביק את המציאות. הספרים המבוקרים אינם בוראים חדש מן הריק אלא חושפים בסיתות איטי מבנים רעיוניים שהוסתרו בדחק התקופה. נשימה מאפשרת חשיפה איטית. הרימו עיניכם מהרצפה החפורה, ראש מזדקף מעלה יכול לתפוס ציפור טרייה במעופה.
*
במעלה 21 יש 16 רשימות. את הגיליון פותחת מסה נפלאה של רות פוירשטיין על ההתחדשות העירונית בירושלים (איך לא לעשות שינוי), וממשיך אותה גיא פרל, הכותב על ארכאולוגיה ופואטיקה ב"תלולית מחוקה בחול" מאת יואב בן ארי. אחרי ארכאולוגיה, מתים: אביב פטר כותב על "כיכר פריז" מאת צבי פרידלנדר ואילאור פורת רציני מאוד בקשר לזומבים ב"שכול וכישלון וזומבים" מאת (יקיר המערכת, ומזל טוב!) אמיר חרש. נדיה אייזנר־חורש במסה על המשוררת הזרה, המוזרה והנשכחת אלישבע, במלאת 100 שנה לצאת ספר שיריה הראשון. וממוות ללידה מחדש: עמית בן עמי כתב על שן החלב החדשה בפיו של אהרן שבתאי בספרו "חרוזי תה לשליט" ואיתן דקל על התחייה המחודשת של יהודית הנדל עם צאת ספרה הגנוז, "כרטיסים לסמי דייוויס". הלאה לארכאולוגיה ולחידוש של האומנות עצמה: עילי ראונר על "האוזן של ג'קומטי" מאת חגי כנען ולאחריו ראיון שטרם פורסם עם חדוה הרכבי משנת 2020. כותרתו "חדוה תשאירי את השיר כפי שהוא היה" וכמו הרשימה שלפניו, גם הוא מבקש להתחקות אחר דרכן של אומניות גדולות ולשאול שאלות על האומנות עצמה. מראיינת: נועה שקרג'י. עמרי נריה במסה על שירה בעקבות מורה הזן היפני דוגן ואיתיאל קריספין על אמולסיות פואטיות (כלומר על אינטגרציה של השינוי) בספרה של אילה שרעבי זמור "נחש תפוז". משם לחטיבת סוגי השינוי: שרון שקרג'י כתבה על ג'יי קיי רולינג דומה ושונה ב"קבר דוהר" תחת הפסבדונים רוברט גלבריית ונעה הנדלסמן על בני דורה ורילסים ב"סיום מדומה" מאת נועה סוזנה מורג. נמשיך אל שינויי מדיום: אלעד נבו ברשימה על ימיו הראשונים של האינטרנט ב"שם מסך" מאת מעין רוגל ונועה שטרן אחיפז על הרומן הגרפי "כמה זה חמור" מאת נעה כ"ץ. את הגיליון חותמת רשימתה של מורן שוב, הפעם על ראשיתה של הכריכה.
את הגיליון מלווים הפעם צילומיו האיקוניים של נינו הרמן.
קריאה נעימה,
נועה שקרג'י, עטרה בן חנן, אביב פטר"
