כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום שישי, אפריל 02, 2021

יאיר 2021




על התבוננות .

 

אני  מצלם את האור שמקרינים אלי

בני אדם, טבע דומם .

מוצא טביעות אצבע של אהבה שהורישו לי הורי.

חוט סמוי מחבר אותי לאותה אנרגיה

מופלאה שהורישו  לי הורי, עדות יקרה.

כל אותן מילים מחזקות עיצבו אותי

ברצף  של שנים רבות.

 

אמא סיפרה המון, התגעגעה למולדתה גרמניה.

עזבה שם בית, ילדות ,תרבות, שורשים.

אמא נולדה תאומה. חוויתי אותה כבת יחידה.

היו  לה שתי מולדות.

 

קיץ, מחצית שניה של שנות השמונים,

טיול אחרון עם אמא באירופה.    

לראות את מתחם הנזירים הדומיניקני

שהפך למוזיאון בקולמר.

מהטיול הזה נשאר אלבום משפחה תמים.

אחרי מותו של יאיר שלפנו מתוכו תצלום,

יאיר מתבונן בישו הצלוב.

ציור ענק של גרינוולד על לוחות עץ.

עמד שם, לא יכול היה להיפרד מהמראה, כאילו נגע שם בנצח.

אני מביט מנסה להבין מה נע אל מולו בעומדו שם.

האם ידע יאיר את סופו? מה סיפרה לו נשמתו.

 

אני חי מחדש רגעים שלא היו בעבר.

אנחנו יותר מזיכרון .

הזמן מאפשר לסיפורים להתגלות ,להיבנות.

איפה הייתה אמא  אז כשיאיר עצר להתבונן?

היא לא סיפרה לנו דבר על משמעות התמונה בחייה.

 

חורף 2020 אנחנו בסגר, מארחים את רוסטי חברנו שבא מברלין, עובר אורח בחיינו.

פתחנו  יחד את הקובץ "פחד" שכתבה אמא שלנו, לורה בהיותה בת 22 בהולנד 1942.

סיפור מצמרר אותו כתבה  בגרמנית בזמן המלחמה בעת שהסתתרה במחבוא באמסטרדם.

שנתיים אחרי שאחיה התאום הייני הוצא להורג במטהאוזן בהיותו בן 20.

 

על כוננית הספרים בסלון ביתנו ניצב צילום של יאיר, הדפסתי אותו לתערוכה עובר אורח.

רוסטי הקריא לנו כל יום מתוך "פחד" עמוד או שניים.

יחד עברנו את החוויה שאמא מתארת. 

נקודת מפנה מפתיעה, התרחשה כשהגיעה לתיאור שכתבה אמא על הציור של גרינוולד,

..."הוא התקרב לתמונה. ישו היה תלוי על הצלב. עייף ומותש, ראשו צונח על גופו. גופו הביע סבל "...

עצרנו את הקריאה. מטולטלים מהחיבור לתמונה של יאיר.

בעומק החיים יש סוד ,שלרגע נדמה שעוד קצת מתפענח. יאיר חי 20 שנה .כמו הייני.

חנניה, קראו לי הורי , לזכרו של הייני ,האל חנן אותי.

מה זה אומר חנן?

בסרט שיצרתי בשנת האבל הראשונה יש סצנה בה רואים את יאיר בחדר אורז תיק לקראת הגיוס כשהוא מראה ומסביר ליהונתן ואילה חבריו הקרובים המלווים אותו,מה הוא לוקח איתו לגיוס, אורז תחבושות גזה ומשחות "שלא אני אפצע"

אני מתבונן בקטע הזה בסרט, שוב אותו הסוד, מה הרגיש, מה ידעה נשמתו.

 

בחודשים האחרונים חיפשתי שותפים לכתיבה.

כל כך הרבה עולמות שאני חי בתוכם מבקשים להיראות.

לקראת יום השנה ה21  גמלה בליבי החלטה לנסות לכתוב את הסיפור הזה.

 כהרגלי לפני כתיבה אני פותח ספר כמו קלף מדריך,

נמשכתי לספר  "על התבוננות" של  ג'ון ברג'ר.

זה ספר שטרם פתחתי, שהיה מונח על המדף מחכה ליעודו

נפתח לי פרק "בין שני קולמרים " 1973

סיפור מסעו של הסופר פעמיים בשנים שונות לאותה יצירה בקולמר

נדהמתי, עד כמה יש יד מכוונת.

 


יום רביעי, מרץ 24, 2021

"מסתכלים בעיניים אחד לשני, מקשיבים באוזן, זה נקרא שפת הלב סבא ".





אני מתגעגע לעתיד והוא מתקרב בקפיצות

אני מייחל ליום שערבי ישראל יהיו אזרחים שווי זכויות

הצבעתי גנץ לא בשל דעותיו הפוליטיות , ראיתי אדם שניסה אחרת

ראיתי איך עושים לו לינץ , התעוררתי בבוקר הבחירות עם בהירות ,רציתי לחזק אותו כאדם.

זוכר את דדו רא"ל דוד אלעזר רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים , שמת ששברון הלב שלו

זו היתה טראומה עבורי של אי צדק שנעשה לאדם יקר .

מאמין בכוח הנשי ,אילו יכולתי להצביע יותר מפעם אז לגמרי מירב ואיבתיסם.

אחזק אותן ביום יום , במעשה , בברכה ובשיח

המציאות שהכרנו משנה פניה, הכל בתנועה מהירה , אנחנו בעיצומה של טלטלה עולמית ,

הולכים ללא נודע , יש את הרגע , שבו עוסקים בספירת קולות , ויש מגמות גדולות מאיתנו

ככל שירבו השקר והכזב הן יקרבו את קץ השיטה הקיימת .

מאמין באדם , רואה את נכדי בן ה4 שסיפר לי איך מיישבים סכסוך בגן שלו

"מסתכלים בעיניים  אחד לשני, מקשיבים באוזן, זה נקרא שפת הלב סבא ".








יום שישי, מרץ 05, 2021

זוכר עצמי כילד מתבונן על רגלי האנשים המדלגים בקלות לא עוצרים אפילו לשנייה.



המדרגות המסוימות האלו היו בבית שגרתי יחד עם אמיר וורדה בשנות השבעים, רחוב כרמיה , מושבה גרמנית , ירושלים .
העלייה והירידה מהם היו מבחן יומי עבורי . 
כמו כל שאר המדרגות בבמות העולם עליהם קיפצתי במסעותיי כצלם .
זוכר עצמי כילד מתבונן על רגלי האנשים המדלגים בקלות לא עוצרים אפילו לשנייה.
מהבית הזה בו חגגנו את נעורינו יצאתי למאות משימות צילום כצלם החדשות של "מעריב "ירושלים .
 רק בשנים האחרונות אני חש מוגבלות , אז זה דרש ממני תשומת לב ומחשבה איך להתמודד.
 התהלכתי, חייתי בחוויה שהכל אפשרי , גם עכשיו .
את הצילום הזה של סלון ביתנו מצאתי לאחרונה, הפטיפון לא הפסיק לנגן,
זו הייתה חגיגה גדולה. מה התרחש רגע לפני , מה היה אחר כך, זה לא באמת חשוב .
התצלום הזה כמו רגע מתומצת של חיים עבורי , עיני הולידו אותו אז .
הוא בהחלט שייך לעולם של אתמול .



יום ראשון, נובמבר 29, 2020

מאד אהבתי את סבתא פאולה.





לא רק אנשים חיים נאספים בי ,בכל פעם שאני עובר בצומת הזה של עזה-האר"י-מטודלה, עולה בי רצון לעצור ב"זיגמונד" - ביסטרו שכונתי קטן שהפך למוסד מיתולוגי. בחופשות הקיץ של שנות ילדותי הייתי עולה לסבתא שלי שגרה כאן ממש. ירושלים של שנות השישים הייתה ירושלים שלמה, אחרת מזו שחוברה לה יחדיו.

בכניסה לחדר המדרגות עדיין ניצב קיר הלבנים שהוקם כדי להגן על הבאים מפני הפגזות. זו הייתה החזית במלחמת השחרור. הזמן כאן עצר מלכת. חדר מדרגות חשוך אפל וקריר, אותו ריח לוקח אותי לאותם ביקורים שהיו עבורי כמו חוויה של חו"ל. גם ערבי הקיץ הצוננים של ירושלים והדיבור שהתקיים רק בגרמנית שלאט לאט אני שוכח .

גם בסלון ביתנו שבנטף אני פוגש את סבתא יום יום כשאני נח על הספה בסלון דירתה עבורי זו הייתה מיטת ילדותי .סבתא הייתה אחות במלחמת העולם הראשונה שכשחליתי בפוליו בגיל שנתיים עברה לגור איתנו בתל אביב לטפל בי . לא ידעתי זאת עד לאחרונה, אחותי סיפרה לי זאת בהקשר לסגר ולחוויה שלה כילדה בת 6 שנאסר עליה ללכת לבית הספר למעלה משבוע כשחליתי.

מאד אהבתי את סבתא פאולה. מגיל 10 בחרתי לנסוע אליה לבד, סוג של התבגרות , ככה בכיף עצום העברתי בביתה בשכונת רחביה בירושלים את חופשות קיץ. בכל דירות הבית גרו אלמנות של מנהיגים ציוניים. המפגש איתן ועם סבתא חשף בי מרחב אחר שלא הכרתי, עיניה הביקורתיות התרככו שהביטה בי. האהבה שלה הייתה כה אחרת מזו שחוויתי מהורי.

אהבתי את המטבח הצ'כי של סבתא ,כופתאות לחם,"שפצלי " נטיפי בצק ,בצקיות ,שהיתה מגישה עם בשר או צלי ברוטב שום לבן . הכל נעשה סמוך לארוחה, במטבח הקטן היו שני שרפרפי קש הייתי יושב צופה בהכנת פרורי לחם ביתיים משארית לחם ברמן שקניתי בתחילת השבוע .

סבתא פאולה גם הייתה הגשר לסבא שדיוקנו מביט בי בעניים בוחנות וחודרות, ניצב ממוסגר על רדיאטור החימום שבחדרה, סבי נפטר בשנת 1940. יש בינינו חיבור אחר, של מעבר. חיבור שהחל בחיים האלו אז.

במרתף הבית אצרה סבתא בארגזים מסודרים את תולדות המהפכה הציונית שסבא לקח בה חלק פעיל. לשם מה שמרה סבתא על כל אילו? מעולם לא סיפרה וגם לא שאלתי. כבר אז התקיים בי מסע פנימה לתוך נפש הילד הסקרנית שלי, מלאת הדמיון, שהוליכה אותי לחבור לעברו של סבא. במידה מסוימת גם לחלקים מעברו של אבא שלי גבי שלא הרבה לדבר על עצמו, שלא שיתף מה עבר עליו, בילדותו ובכלל.

במהלך השנים חקרתי מאיפה שאב אבי את כוח האהבה שהעניק לנו. ככל שהעמקתי נגלה לי שהוא ייצר אותה. אבא היה כמו בית חרושת קטן של אהבה. התנאים שגדל בבית סבא הוגו וסבתא פאולה לא בדיוק הביאו לו את שביקש, אני אומר זאת בזהירות ובכבוד לסבא הוגו שלא הכרתי ומאד מעריך את פועלו ולסבתא פאולה שזכיתי להכיר והייתה לי כאם שניה אוהבת מאד.

אולי חוויתי כנכד את שלא חווה אבי מאימו. מתוך מעט הסיפורים הבנו שהוא היה צריך ליצר אלטרנטיבה לחיים בבית הוריו והוא בחר לייצר אהבה.

סבתא פאולה נפטרה בגיל 96 הרבה אחרי אבי שנפטר בגיל 67 שניהם תרמו גופותיהם למדע.

בימים אילו אני מוסיף ערכים לאתר שלי באנגלית ,קורותיי כאדם וכאמן לא מתחילים בי, המפגש עם סבתא פאולה משתקף בחיי בדרכים רבות.

תגובות :

Ilana Alroy-Brosh

נינו יקר.כתבת נפלא.ממש מתרגשת מהפוסט הזה ומהתמונה עם החיוך שלה. כל כך שמחה על הקשר ששוב נוצר. גם אני אהבתי את סבתא פאולה שלכם. רק שלא סיפרת על ספירת האוטובוסים מהמרפסת ועל המשחקים במסדרון הארוך.😄 💕 ולא ידעתי על האוצרות במחסן. כן וגם בשבילי מפגש הזיגמונים לנצח יהיה מרים אדלר ופאולה הרמן ועדין מחפשת את חומת המגן מימייי מלחמת השחרור בכניסה ...



מנשקה פולק

נינו.....וואו. כאילו כתבתי על סבתי שגרה על יד. עזה 31.



Emmy Van Swaaij
Liebe Nino, es rührt mich, deine Worte über deinen Grosseltern und wie sie dich jetzt inspirieren. Ich bin so dankbar das wir in Kontakt gekommen sind. Du verbreitest die atmosphere von Liebe denen in deinen Familie herrschte und noch immer da ist. Deine grosseltern dürfen Stolz auf dich sein!



יהודית קונפורטי

נינו, כמה יפה כתבת על סבתא ועל הבית שלה, הריחות ומשחקי הצל והאור בחדר המדרגות! זכרונות ילדות טובים מאד שיש לנו מהבית שלה ומהילדות שלנו בכלל. תודה רבה!!!

חניטה קאופמן

מזל שהיתה לך סבתא. לנו לא היתה.

Uri Bruck

גם אמי נהגה להכין כופתאות או קציצות לחם. אוכל פשוט אבל טעים.



Doron Stern

נפלא. אני זוכר אותה!

הרישום (של לורה?) מצליח להעביר את השילוב של הכוח והעדינות...

המהפכה התיונית נתנה לרבים את ההזדמנות לגדול ולעשות מעבר למה שידעו שאפשר. בלי פרסום ובלי רהב - לא להשבר ולא להפסיק. גם כשקשה גם כשנראה חסר סיכוי...

את המורשת הזו הם והוריכם העבירו לכם...



Doron Stern תודה דונדי יקר ,איזה כיף לחבור לזכרונות ילדותנו חיבוק גדול.



Tikva Mulai

איזה מרגש אתה נינו יקר, קראתי והתרגשתי שאני שם אתך בתחנות החיים שסיפרת. תודה



Evyatar Reiter

לכל אחד מאיתנו היתה סבתא כזו🤣

סבתא שלי גרה בבן יהודה 152 בתל אביב. הסיפור שלך מזכיר לי אותה. בתור ילד ישבתי עם מצלמה במרפסת הארוכה שלה שצפתה על בן יהודה ובכל פעם שעבר אוטובוס דן בקו 4 צילמתי אותו...

בתיכון נהגתי לנסוע אליה בחופשים למסעות אין סופיים בחנויות תקליטים, ספורט ומעדני מזרע בתל אביב.. סוג של ילדות מלווה בהמון זכרונות טובים.

ישבתי שעות במרפסת שלה עם הרדיו טייפ שלי והקלטתי שעות שלמות מקול השלום.

עשיתי לה קניות, עישנו ביחד מארלבורו אדום וכל יום הכנתי לה על הרצפה בסלון עם המרצפות המצויירות את התערוכה היומית של התקליטים שנרכשו באותו יום.

אני זוכר כל יום וכל שעה מהביקורים הללו. זוכר את חנות הגריל בבן יהודה 2 ליד מוגרבי. משם קניתי לה ולי עוף שלם בגריל עם מנה ענקית של צ'יפס. סבא נפטר בשנת 81. גם הוא נהג לתת לי כסף לתקליטים. אמא לא אהבה את השנור הזה אבל קניתי המון. לעיתים הייתי רוכב אל ביתם עם אופני מירוץ מירושלים.

אחר כך אבא היה בא עם הסטיישן והיינו קושרים ת'אופניים לגג.

היו ימים שלא ישובו לצערי. 


Zvi Appel

פוסט מרגש של כבוד ואהבה מפעימים 


Nino Herman

 תודה 🙏 ❤️ רבה לך צבי יקר



Rafi Mann

מרגש ומעניין. תודה.



נורית אפשטיין

נני תודה על השיתוף. נחכה לספר. 


אסנת בראל

כתבת כל כך יפה ומעלה זיכרונות🌿גם לי הייתה סבתא (ייקית) שגרה ברחוב עזה 45 קצת למטה ממפגש הרחובות מטודלה והארי ואני הייתי באה מהקיבוץ לביקורים בשבתות ובחופשת הקיץ ומבקרת את הדודים והדודות שדיברו גרמנית וכיבדו אותי בעוגת תפוחים עם קצפת ובטוחה שירושלים מתחילה ברחוב האר"י ומסתיימת ברחוב רמב"ן



דליה גורדון

מרגש מאוד

 





יום שלישי, נובמבר 24, 2020

סבא אני רוצה ללוות אותך



בבוקר היא כתבה
לא באת
שתי מילים
חוללו בי שמחה גדולה
פשוטה
הפתיעה את הלב
שתי מילים ליוו אותי בווטסאפ
שעות חסד
עד שבאו אחרות
פגשו את הדכדוך
את הכובד
נעצבתי
השלכתי עוגן דמיוני
למקום אחר
ביקשתי פסק זמן
בלילה כשנפרדתי מנכדי אלון אמר לי
אל תלך
התבוננו פנימה
מבט המבין דבר
ואז אמר
סבא אני רוצה ללוות אותך






                                ציור : ליאורה הרמן   http://loreherman.blogspot.com/


יום שני, נובמבר 02, 2020

נמכרה במכירת הגיוס של גלריה מאיה

https://www.mayagallerytlv.com/product-page/%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%9F
גם אני משתתף במכירת הגיוס של גלריה מאיה לצורך המשך פעילותה כעמותה לקידום אמנים בתחילת דרכם ולתמיכה באמנים ישראלים בימים מאתגרים אלו.
למבחר עבודות: https://www.mayagallerytlv.com/crowdfunding-maya
50% מההכנסות של מכירת היצירות יועבר ישירות לאמנים




יום ראשון, נובמבר 01, 2020

במחברת ריקה של אמא בעמוד האחרון מצאתי להפתעתי שיר שאבא כתב



אבא שלנו נפטר ב1- לנובמבר 1983 , נולד לשם פטר הרמן
אנחנו הכרנו אותו כגבי הרמן , למה שינה , למה פטר , למה גבריאל, לא סיפר.
גם לא שאלנו. אין את מי להאשים , אחריות משותפת , ככה זה בכלל בחיים,
בסוף הכל אחריות משותפת, תבדקו את זה .
במחברת ריקה של אמא בעמוד האחרון מצאתי להפתעתי שיר שאבא כתב
בכתב ידו עוברת כזו אנרגיה מחברת, לרגע שהיתי בדמיון חשבתי שהוא כתב את השיר
היו לו כישרונות שלא מימש. שוחחתי עם אחותי, הפנתה אותי למילים שבצד:
"זה תרגום מהולנדית או מגרמנית, מן הסתם קשור לציורים של אמא שמצאת "
הלכתי לחפש תמונה שלו מהימים ההם , כשהעלה על הכתב את התרגום .
בתרבות וספרות של שישי האחרון ב "הארץ" דוד גרוסמן כותב שיש צירופים
ש"מחוללים התרחבות מפתיעה של מחשבה ורגש" הוא אמר זאת בהקשר מילים.
מאד דיבר אלי, בכלל צירופים מרחיבים לי את הלב, "מחזקים את המערכת החיסונית"
כאן זה כמו לחבור למקורות ההשראה שלי, בימים אילו אנו מעדכנים את האתר שלי
מרחיבים את הערכים שבו, מקורות ההשראה שלי יקבלו מקום של כבוד .
ליבת ההתבוננות שלהם היא גם ליבת האמנות שבהם .
האור הזה מהבהב מתוך הלב.
שבוע טוב .


"בכתב ידו עוברת כזו אנרגיה מחברת, לרגע שהיתי בדמיון חשבתי שהוא כתב את השיר "

הלכתי לחפש תמונה שלו מהימים ההם , כשהעלה על הכתב את התרגום .

ציור של אמא ליאורה הרמן 

עין כרם -אבא מתרגם שירים .


יום שבת, אוקטובר 17, 2020

רז קונס:"..ואז תשלח היונה, יצוא ושוב יצוא ושוב , עד שנדע , כי קלו המים" .



. אולי הכי מדויק לרגע זה ערב שישי אוסף עצמי לחיבור ,ימים הרי גורל , מבקש לשחרר את שלמדתי השבוע מאנשים שפגשתי . בכמה פוסטים אניח כאן לא בסדר כרונולוגי את שעולה בי.
רז קונס, צעירה ירושלמית בת 30, סטודנטית למזרח תיכון, אסלאם וערבית ממייסדי מפגשי הנוער הישראלי־פלסטיני המתקיימים במרכז שורשים־ג'ודור בגוש עציון. בחורה אמיצה שמעיזה "להסתכל בעיניים לקושי ולחשוב איך להתקדם.

על הפרוייקט סיפרה כבר במפגשנו הקודם אז ביקשה שישאר ביננו , לאחרונה קיימה ראיון עם הודיה כריש חזוני/ מקור ראשון " ...אנחנו בונים יכולת הקשבה ופתיחות כדי להבין מה הסיפור שלי ומה הסיפור של העם שיושב פה על אותה חלקת אדמה, מתוך הבנה שאם רוצים ואם לא, אין ברירה אלא לנסות למצוא דרך משותפת. לא משנה אם נהיה מדינה אחת או שתיים, החיים שלנו ייגעו אחד בשני, נשפיע ונושפע אחד על השני".

שוחחנו גם על צבע ימים אילו הפלגנו וביקשתי אותה לקראת סיום לנסות לסכם .

רז :"לאסוף את הלמידות הקטנות לתיבת הנוח שלנו, שתשוט עד שתנודות המים ישקטו, ואז תשלח היונה, יצוא ושוב יצוא ושוב , עד שנדע , כי קלו המים" .

ישבנו במרפסת מרחק קורוני ,מצלם ומקליט עם הסמרטפון .המילים שלה מהדהדות בתוכי הרבה אחרי לכתה, ההקלטה מבקשת לדייק.

רז :"זה בדיוק מה שקורה לנו בחיים יש אור גדול... שזה לא יודעת ,,,האורות של האלוהים, הרגעים המחשבות ואז כל פעם שמנסים להכניס אותם לכלים ארציים ,בהכרח זה ישבר. אז יש שבירה של הכלים ואז יש תיקון ואז הבנה יותר גבוהה, ואז להכניס את ההבנה הזו לכלים ואז עוד פעם זה נשבר ואז עוד פעם תיקון , זה המעגל שלי של חיי עד שהגעתי למשהו .."

אשה צעירה מעוררת השראה משמחת לב פעם בת של חברים [ביקשה את קרבתנו באה להטעין ומן הסתם להטען. הרחיבה לי את הלב. יש בתוכי קול שמבקש לפגוש את אותם מנהיגים צעירים שייקחו את ההגה בהמשך הדרך ורז בתחושתי שייכת לחבורה הזו שכבר על ההגה, זו חוויה מחזקת בימים חשוכים אילו.

אני פוגש בחיים וברשתות עוד ועוד מנהיגות ומנהיגים, אחרי לכתה הרהרתי מנסה לדייק לעצמי מה בתוכי זימן אותה בעיתוי הזה , איזו קריאה בתוכי הפגישה אותנו כך באקראיות שוב שנתיים אחרי המפגש הראשון . אולי מתוך שאני מבקש לדפדף בדפים אחרים מאילו שאני נכנס לתוכם ביומן ההווה שנקרא חיים. ביקשתי להקשיב למקומות אחרים בתוכי. להניח לשיתופי בז המחאה ברשתות לחזור לנשום אויר צח. לתת לרעיונות מחשבות שבתוכי להיגאל להתממש ,לכתוב ליצור לקרב אנשים הפועמים את הלב ברצף ,לשמחתי זה קורה, גם בחיים וגם ברשתות.

שבת שלום.






יום חמישי, אוקטובר 15, 2020

שוב אותו דו קיום ערבי יהודי חותמת כשר בהשגחת הבד"ץ שמספר שיכול להיות אחרת



לא זיהיתי אותך , אתה נהיה צעיר יותר , שמחתי לשמוע אולי היו אילו עיני ששמחו לקראתו.
מתחת למסיכה לא הרגשתי כך, בכלל אני משתנה מבפנים ומבחוץ, זו תחושתי ,בקניות אצל הירקן באבו גוש גם פגשתי פנים מוכרות משנות השמונים עייש משכם, 1860 טחינה משובחת בטעם ובמרקם איפה היא היתה כל השנים ,,על האריזה סיפור מופלא שהחל עוד בתקופה העותמנית , בבית מיהרתי למצוא מענה באינטרנט , באינתיפאדה הראשונה פסק השיווק עכשיו הוא שוב על המדף ושוב אותו דו קיום ערבי יהודי חותמת כשר בהשגחת הבד"ץ שמספר שיכול להיות אחרת ."מתי נתעורר להגן על קדושת החיים ונפסיק למות למען דברים שמחר יחשבו אחרת בעיננו" . אולי הקורונה באה לשלוח את כולנו להתבגרות , ימים אילו נראים ונחווים כמו מאבק בין תודעות. זו השורדת שעוסקת באיך לא למות לבין זו המבקשת חיים המזכירה לנו שאנחנו הבוחרים כל רגע ורגע איך יראו חיינו ,אני לומד שוב ושוב שאם אין בסדר יומי שינויי וחיי דומים לתמול שלשום גם אני בשורדים 




.

יום שלישי, אוקטובר 06, 2020

"מיטיב לשקף בעיניי את רוע מצבנו היום"...

 


רחל אליאור

זה צילום של הצלם נינו הרמן, מלפני כמה שנים, שמיטיב לשקף בעיניי את רוע מצבנו היום.
כל מי שיכול, שיצא/תצא להפגין ליד הבית, במרפסת, או על המדרכה, עם דגל ועם מסכה, או עם שלט "לך!" או כל שלט אחר שמבטא את דעתכם, שיאפשר לאנשים שרוצים ויכולים לתקן, לתקן ולבנות מחדש את מה שהמושחת הנאשם בפלילים הרס, ואת מה שהוא וחבריו לשחיתות, למרמה, לפשע ולרשע קלקלו.



39 שנים להתנקשות בנשיא מצרים, אנואר סאדאת. הסיפור מהצד שמאחורי עדשת המצלמה.


 


לשכת העיתונות הממשלתית


‏6 באוקטובר‏ ב-‏10:00‏ ·



39 שנים להתנקשות בנשיא מצרים, אנואר סאדאת. ראש הממשלה מנחם בגין הגיע במיוחד להלוויה שנערכה בקהיר, צלם לע"מ נינו חנניה הרמן ליווה אותו ברגעי המשבר. כעת הוא מביא את הסיפור מהצד שמאחורי עדשת המצלמה בפרק החדש של #סטורי_היסטורי >>>

יום שני, אוקטובר 05, 2020

"אם ישנם גוונים כאלה, צורות כאלה, הרי החיים יפים, וכדאי לחיותם, האין זאת?"


רחל אליאור

"חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת"
רוזה לוכסמבורג
האור הבוהק מתוך החשכה, והאור הבוהק מהחירות לחשוב אחרת,
אין נפלא ממנו.
#השמיעי קול 9
במכתב מ-20 ביולי 1917 מספרת רוזה לוקסמבורג (1919-1871), שהייתה אחת הנשים היהודיות-פולניות המשכילות, החכמות, העצמאיות, המקוריות והנועזות בדורה, ונודעה כמהפכנית יהודייה פולנייה-גרמנייה, ותאורטיקנית מרקסיסטית פמיניסטית, שנרצחה בברלין, בטירגארטן, בידי אנשי מיליציית פרייקור לאחר כישלון מרד הספרטקיסטים, מרד קומוניסטי שהשתתפה בו, על "חיזיון נפלא" שנגלה לעיניה בשעת ערב דרך חלון חדרה בכלא: "על פני אפרוריות השמים החדגונית בהחלט עלה והזדקר ענן גדול שצבעו ורוד שהוא למעלה מן המציאותי, יפה להפליא, כה יחיד ונבדל מכל הסובב!" היא צפתה מרותקת באותו ענן ו"שתיתי בצמא כל קרן ורודה הבאה ממנו".
לוקסמבורג סיפרה באותו מכתב שכתבה כשנה וחצי לפני מותה, כי החיזיון הזוהר שראתה על פני הרקיע גרם לה לנשום לרווחה, לפרוש את שתי זרועותיה מול חלונה ולהתחזק באמונתה: "אם ישנם גוונים כאלה, צורות כאלה, הרי החיים יפים, וכדאי לחיותם, האין זאת?"
הסופרת , המשוררת והסופרת לאה גולדברג (1970-1911), שהייתה רחוקה מהשקפותיה המרקסיסטיות -סוציאליסטיות של רוזה לוכסמבורג, אחת הנשים הלוחמות בדורה, בחרה לתרגם לעברית את ספרה של לוכסמבורג, "מכתבים מבית הסוהר", שהיה אחד הספרים הראשונים שתירגמה, אולי משום שהזדהתה עם התפישה ההומניסטית העמוקה והמקיפה שהיא מצאה בהם. ואולי משום שראתה בכתיבתה מופת של כתיבה מסאית - ז'אנר שהיה קרוב ללבה, ואולי משום ששתיהן נולדו למשפחות יהודיות משכילות במזרח אירופה והיגרו ממולדתן (כמו רבים מהיהודים בזמנן), ושתיהן גם היו בבגרותן לנשים עצמאיות, דעתניות, כותבות, מתרגמות ומשפיעות. שתיהן גדלו על התרבות הרוסית, כתבו עליה וגם תירגמו מיצירותיה.
הצילום הנהדר של נינו הרמן של השקיעה הדרמטית היום בהרי ירושלים, הזכיר לי משפט זה של אחת הנשים הנערצות בעולם, רוזה לוכסמבורג, שאמרה משפט נפלא: "חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת".




* רחל אליאור
פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. מחברת ספרי עיון על קבלה וחסידות, היכלות ומגילות



יום שבת, אוקטובר 03, 2020

#ספוט_לייט. עם הצלם Nino Herman.



זכיתי בפרגון גדול בפינה חדשה שנולדה היום ב"קהילה כותבת עם מיה טבת דיין"
Maya Tevet Dayan

תודה גדולה ל- Pnina Rintsler :"ברוכות הבאות.ים לפינתי החדשה #ספוט_לייט.
בכל שבוע נכוון את הספוט ליוצר.ת מתוך הקהילה ואני נרגשת מאוד להתחיל עם הצלם Nino Herman. שנתחיל?
נינו הרמן, צלם, בן 68, נולד כחנניה ובמרוצת השנים הפך לנינו הנינו-ח יותר. בחויה שלו, אלוהים חננו ונשמתו ציידה אותו במיומנות של הקשבה דמיון וסקרנות.
איזה מן ילד היית?
הייתי הולך מוקסם, מתמסר לחיים, לאנשים, מתבונן על הכוכבים על השמש על המחזוריות ונהנה. אמי הציירת אהבה לצייר פורטרטים. אבא היה בוחן אנשים- נשים עד כדי שהובכתי. עכשיו אני מוצא עצמי כמוהו. יש בי סקרנות עצומה לקרוא פנים, עולם שלם, לראות להראות. הכי נהנה לפגוש. כל סוג של מפגש.
למה אתה מתגעגע?
במשך שנותי הרבות כצלם לא שמרתי ארכיון של עבודותיי. בימים אלו שאני יוצר ספר משלי הם חסרים לי . אני תוהה איך זה שרוב צילומי נעלמו בתהום הנשייה. זה מעלה בי שאלות על המסע שלי כצלם כאמן, כאדם. לרגע אני חש בחסרונם ולרגע אני חווה שיש לי הכל, תמציות של דימויים מהרבה שנות עבודה
האם אתה עוסק עוסק בדימויי שלך כצלם?
הכל "זוויות מאומצות". מה שהכי נכון לי זו היכולת לזוז בין הזויות. לא לסכם את עצמי, לזכור שהכל בתנועה .
דברים שאתה מאמין בהם:
אני חי בכמה עולמות, זה הגלוי וזה הנסתר, זה של שורשי- הורי וסבי וזה של צאצאי ילדינו, נכדינו, אוהב לחבר בין הזמנים, בחוויה שלי הכל אחד. בימים אילו במיוחד אני מרגיש שאנחנו חיים בתקופה של מהפכה תודעתית, הכל כמו בקפסולה של תמציות.
מה מניע אותך ליצור?
מזה תשע שנים אני מנהל בלוג, מעין יומן שתחילתו בצילומים והמשכו בהרחבות של כתיבה. בצילום שלי אני רואה את ההשפעות הגדולות של ספרי האמנות והצילום שהיו בבית הורי. גדלתי על ספרים כמו משפחת האדם של אדוורד שטייכן שבמרכז העבודה שלו היו תצלומים של בני אדם ברחבי העולם, בחיוכים, בכאב מלידה עד מוות. אהבתי את צילומיו של ברסון שאמר פעם: "העין שלך מוכרחה לזהות קומפוזיציה או ביטוי רגשי שאותם מזמנים לך החיים, ואתה חייב לדעת מתוך אינטואיציה מתי ללחוץ על המצלמה. זה הרגע שבו הצלם הוא יצירתי". "בצילום אתה חייב להיות מהיר מהיר מהיר כמו חיה אחרי הטרף שלה" .
כשחזרתי לצילום אחרי ההפסקה ארוכה, פיתחתי דרך בצילום הרחוב. עיקרה לזהות את ההתרחשות והמקום ובדרך כלל לבקש רשות מהמצולמים להצטלם, לחכות שישכחו מקיומי ואז מגיע רגע מכריע, חדש, אחר. חשוב לי להכניס דיאלוג של אמון והסכמה לתוך שיח הצילום בזמן הזה שבו כבוד האדם כל כך נרמס. הצילום מאפשר לי לממש את שהלב מהדהד. אני מצלם ברחובות. אנשים מתמסרים אלי, מביאים את עצמם, את היופי שבהם ואני מביא אמון אהבה התמסרות וכל זה יחד הופך לדימוי. במרוצת השנים למדתי שהדימויים טעונים באותה אנרגיה שמתוכה צולמו.
זיכרון ילדות שנחקק בך:
מלחמת סיני. גיל ארבע. ריצת לילה משותפת עם שכנים שלא ממש הכרתי למקלט. בסמטת הבאר 4 ברמת גן. שם למטה התפתח הווי, נולדו היכרויות, לנו לילדי הבית זו הייתה חוויה מנותקת ממחירי המלחמה. צהרי היום. בעודנו משחקים על מדרכה בקדמת הבית, נעצר אוטו צבאי ומתוכו יצאו אנשים, התמונה הזו הצרובה בי. זעקת השבר הנלווית של שכנתנו שראתה אותם צועדים לקראתה ופרצה בצעקת כאב קורעת לב, כאילו ידעה שבאו לבשר לה על נפילת בנה. זוכר אותה שרועה על ערמת אדמת החמרה האדומה שהביאו על מנת לעשות דשא, הכל קרה ברחוב לעיני כל, כאילו באה נשמתי והראתה לי הבזק מהעתיד. לא זוכר שעיבדתי את החוויה המטלטלת הזו .
אחרי מות יאיר בננו, בשנים האחרונות, לקח לי זמן להפנים שמותו לא המציא כלום רק העצים את הקיים בי ,האיר את פחד המוות, את חרדת הגוף שיקום עלי ולא יהיה שם בשבילי. אני לומד שוב ושוב שאי אפשר לקחת מאיתנו כלום, ומה שניתן לקחת ממילא לא שלנו, לא האדמה ,לא הילדים. המוות של יאיר פתח בנו אין סוף שאלות. ובמרכז השאלה מה זה אומר עבורנו לחיות? פתאום כל כך הרבה דברים הפכו להיות חסרי עניין, שוליים. גם מימד הזמן השתנה בתוכי. את יאיר אני חווה פגישה לאין קץ. כך גם הורי, סבא וסבתא כולם דרים אצלי בלב.
הורי מתו צעירים בגיל 67 . אני היום לקראת 69 מסעי שונה משלהם, באתי לפרוץ אזורים שהם פחדו מהם ,יש לפני עוד דרך לגדול, לספר, לחוות, להתעצם להעצים, לכתוב , לצלם, אני מבקש להיות צמוד לאריכות החיים של סבתא פאולה שהגיעה לגיל 96 .
בשביל מה אתה קם בבוקר?
אני קם כל יום לחדש. כמו ילד, הגוף מזכיר לי שאינני ילד וזה מסיט אותי לפחדים, למחשבות, אני גר בטיול, בית מוקף טבע בהרים, מרגיש בר מזל. בימים אילו של סגרים, החיבור לטבע ממלא אותי.
ההגדרה שלך ליום טוב:
יום טוב הוא יום בו אני מפיח חיים. זו האמנות הכי גדולה, לחיות, לבחור שוב ושוב בחיים.
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך? "כל מה שעשינו בחיינו הופך אותנו למה שאנו בשעת מותנו , ולכל דבר, ממש לכול יש חשיבות."
(מתוך הספר "רגעי התבוננות" של סוגיאל רינפוצ'ה)
~תגובות ופירגונים לנינו יתקבלו בשמחה.~"



יום שלישי, ספטמבר 29, 2020

יום כיפור הזה היה אחר, התקשיתי לחבור לשקט שבתוכי



יום כיפור הזה היה אחר התקשיתי לחבור לשקט שבתוכי ,
הצעקה נשמעה מכל עבר ,
זה לא רק התנים בוואדי, נדמה שאבדן האמון הגיע לקצה הסקלה .
כל יום נסדק עוד יסוד שנשענים עליו.
אימת הנגיף לא מאפשרת קרבה פיסית , מזמינה קרבה אחרת
מזמינה כל אחד לנסח באיזה עולם הוא רוצה לחיות.
רוצה לשתף אתכם בתמונה אחרת על מהות יום כיפור שנחשפתי אליה באותן שנים
בהן הפניתי את עדשות המצלמה ללב מחפש דרכי בשאלות חיים ואמונה ..
"יום כיפור מדבר במהותו העמוקה על אהבה, לא על מחילה. על מקום של אהבה שננטש, שהופקע מעצמנו כי נבהלנו מאוד ממעשינו. " כבר במשפט הפתיחה הזה חשתי את תחושת הנכון שבי מתעוררת . "לכן אדם נדרש בימים אלו, מתוך ציווי פנימי לעמוד אל מול מעשיו ולא לעסוק באיפה הוא חטא ואיפה הוא פגע, אלא איפה הוא מפקיע מעצמו את האלוהים שבו".
כל כך מדויק לתחושתי ,שנים רבות חש בזריקת האחריות הזו ,הנה עכשיו אנחנו נקראים לחבור לכוח הבורא שבנו .לצו הלב שלנו, כמו שאומר חברי שכני "להיות אנושי איז גוד אינף פור מי. אף פעם לא ביקשתי יותר "
"לא חייב אדם לצום , במובן של לא לאכול נקרא האדם לצום במובן העמוק של לצמצם את עצמו, להיות רגע עם עצמו , לשאול את עצמו: איפה אני לא זקוף? איפה אני מתבייש? איפה אני מרגיש נחות? .אני קורא את שאני כותב ומתקשה לחבור אליהן למילים האילו בלב ,אולי זה צבע הימים האילו , איך אני יכול להישאר עם עיניים פקוחות לנשום את נשימת המרחב הזה שאנו נמצאים בו ולהכניס שקט , אולי להניח לשאלת האיך , אולי פשוט להסכים לראות .
בכל כך הרבה בתים של חברים לאורך השנים האחרונות שמעתי מפי צעירים רבים שינויי בתפיסת האלוהים שגדלו עליה , תפיסת ההלכה הציוויים. הפסיקו לקדש את שקיבלו , לא ויתרו על לחפש מענה לרצון עמוק לשינוי השיטה הדרך שבה מתנהל העולם, באה הקורנה ומאיצה עכשיו הכל . פשוט לראות את זה .
אילו ימים של מבחן בגרות , אחריות שהעולם עובר ,זה בית ספר של החיים ..
נרשמה אליו נשמתי טרם ירידתה לגוף , כל מה שעברתי עד כה הכין אותי לימים אילו
אין מה להתלונן, אין בפני מי להתלונן , האחריות עלינו , על כל אחד מאיתנו .
משנן זאת לעצמי .עוד רגע נכנס יום כיפור, קדושת החיים מותקנת בתוכי , בילדותי חיפשתי אלוהים, הייתי הולך עם סבא של רוני לבית כנסת הגדול ברמת גן . בשנים שאחרי יאיר, כל שנה בשעה זו של בין הערביים שכולם מתכנסים בבית הכנסת בנטף , יוצא למרפסת לשקיעה
מקרין לעצמי מילים מחיות דיבור בתוכי, כותב אותן , מחזק עצמי :"אנחנו לא לפני מוות אנחנו לפני חיים " זוכר שאנחנו נשמות בגוף נשלחים ל"גדול " שזה אומר "כל הזמן לנוע אל עבר הלא נודע .
והחיכוך? "אי אפשר לגדול מבלי להתחכך . רק אפשר ליצור חיכוך שונה ".
רבים מהצעירים במחאה מביאים קריאה עמוקה ללכת מעבר לפתרונות אלימים, באמת חיכוך שונה ! לצערי זה לא נתפס כך ולא מנוסח כך ע"י קובעי דעת הקהל .אילו הפגנות כל כך שונות באופיין
מולם מופעל כוח של הנהגה קורסת שיודעת רק לפתור במניפולציות של כוח ואלימות .
ויש את דפני ליף שהתבגרה גדלה מתוך האוהל שפתחה לכולנו את מחאת 2011 מחפשת את הלא מוכר ,עבורי היא מייצגת את המנהיגות הנשית האנושית שלא רוצה להישען יותר על המוכר ,ומבקשת יחד כדי לברוא את החדש. לא מוותרת על לחלום שאפשר שיהיה אחרת ולא מפסיקה לחפש ולמצוא איך עושים זאת.
"אדם שהוא דר בארץ-ישראל, אשר עשה כאן דבר שהוא, אשר סבל בעד איזה דבר שהוא ... חזון-רוחו, סבלו אשר סבל, מסירות-נפשו, המה יישארו. וישנם גם כאלה, רבים או מעטים, אשר יזרעו זרע נכון ואף את חייהם ישקיעו. כל זה צומח ועולה, כל זה מטיל בנפש רובד חדש, שכבת-חיים חדשה, כל זה טוֹוה נימה חדשה, יוצר שמן חדש למאור. קטן הוא כל זה, מיקרוסקופי, נעדר ממשות ובלתי-נראה ל אהרן דוד גורדון
א.ד. גורדון (מכתבים לגולה: מכתב ראשון)





יום שישי, ספטמבר 18, 2020

שנזכור להוקיר תודה לטבע לחיים על מצע של בריאות איתנה .

בעידן שבו הכל מתחלף חיפשתי משהו יציב , מצאתי ציור "חדש" של אמא ,תמימות מרגשת ,אמא ואבא יושבים יציב בלב כל השנה ועכשיו בימים אלו עוד יותר ,בבית אמא ואבא למדתי להיות אדם, הורי היו מאירי פנים, לנו, לאחרים , ברכו אותנו באור באהבה,חברה אמנית בעלת תיאטרון אמרה לי אתמול אתה יודע נינו, גם ב"בליץ" על לונדון במלחמת העולם המשיכו להופיע, עכשיו זה משהו שלא היה. וואלה אמא ואבא חוו מלחמות עולם , הקימו ארץ , הקימו משפחה, עברו טלטלות גזע .ראש השנה הזה מרגיש אחר ,ראש השנה הזה מלא אי ודאויות , השנה היוצאת הביאה הרבה שינויי. אלון ושירה נכדינו האהובים נולדו לעולם משתנה ,אלון ושירה מתנות גדולות בחיינו ,רוצה לאחל לכולנו שנתמקד במתנות שלנו, שנדע לאסוף עצמנו לחבור ללב, לפעימת הלב המקום היציב בתוכנו שמספר לנו שאנו לא חסרים דבר. מאחל לכולנו שנדע לנהל מערכות יחסים טובות עם עצמנו עם אחרים עם העולם שנכבד את גופנו ,שנקשיב לנשמותינו שנפתח נחבור לחדש לשונה ללא מוכר ,שנזכור להוקיר תודה לטבע לחיים על מצע של בריאות איתנה .
שנה טובה.


יום שבת, ספטמבר 05, 2020

"אנשים ששלחו לי תמונות של ויצמן עם בני משפחתם."



נקמת הארכיון: חובבי ההיסטוריה של "הארץ
·
/ Ofer Aderet


מנהל · 30 דק' ·


בעקבות הכתבה על ויצמן קיבלתי כמה פניות מאנשים ששלחו לי תמונות של ויצמן עם בני משפחתם. הנה אחת מ-1924. משמאל, יהודה הוגו הרמן. נכדו, נינו הרמן, הוא צלם שתצלומיו מפארים את אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית. הוא זה ששלח לי את הצילום.
Nino Herman
ומי היה הרמן הסב? כתבה מרתקת עליו פורסמה בהארץ. ממנה למדתי שנולד ב-1887 בחבל מוראביה שבמזרח צ'כיה, והיה אחד המנהיגים הבולטים של ציוני בוהמיה ועורכו הראשי של ביטאון ציוני פראג "Selbstwehr" (הגנה עצמית).
באוניברסיטות של וינה ופראג למד רומאניסטיקה ופילולוגיה גרמנית והיה פעיל באגודת הסטודנטים היהודים "בר כוכבא". בשנים 1913-1914 ערך את ה"יודישה רונדשאו", ביטאונם הידוע של תומכי הציונות בגרמניה.
עברית למד בברלין אצל שמואל יוסף עגנון ובהמשך היה שותפו של עגנון לעריכת ספר פסח בשם "חד גדיא" (1914) וספר לחנוכה "מעוז צור" (1918). חינוך הנוער היהודי היה קרוב ללבו של הרמן ועיקריו: טוהר מידות ושלילת האנוכיות והמטריאליזם. כבן דודו ליאו הרמן, היה גם הוגו פעיל בשלוחה הצ'כית של קרן היסוד, וכבר ב-1910 כתב לו: "עלינו לחלוץ מעלינו את כל הפשרות וללכת לארץ ישראל, כי ציוני אידיאלי הוא רק האיש העולה ארצה".
הוא עלה ארצה ב-1934, הקים את הבית הראשון - "הארמון", כפי שכונה אז - בגבעת אליהו בירושלים (כיום חלק מקיבוץ רמת רחל), והספיק לחיות בו רק שש שנים.
ספר מסעותיו לארץ מתואר כאן:
https://www.haaretz.co.il/literature/1.1172036


תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏אדם אחד או יותר‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏


יום רביעי, ספטמבר 02, 2020

"כולנו מנהיגים, אז לוקחים אחריות על המרחב. ומתחככים אחד בשני. "



Maya Rimer:

  ניצני תרבות אחרת   
~~~
"מה שכל כך רדיקלי במה שאנחנו עושים כל מוצ"ש בבלפור ובצעדות החופש הוא שאנחנו זורעים כבר חודשים- ומתחילים לראות ניצנים- של איך יכולה להראות כאן תרבות אחרת.
המרחב הציבורי הממשוטר, הקשוח ומלא הטראומה של ירושלים מתמלא בצבע וחיים ומיליון שלטים שונים של מסרים שבא זמנם.
כי אנחנו, (כולנו, אגב, לא רק המפגינים) יודעים מה נכון עבורנו. מה נכון לעולם.
~
אנחנו בטח יודעים יותר טוב ממי שלימדו (ומלמדים) אותנו שאנחנו באים אחד על חשבון השניה. שקר ההפרד ומשול.
דינוזאורים עשירים במגדלי כוח משסים אותנו במילים כמו "ביביסט" או "אנרכיסטית".
אבל המפגש האנושי והבלתי אמצעי של המרחב הציבורי חזק מאלו.
אינטראקציות קטנות וגדולות של שינוי חברתי, כשמסתכלים בעיניים ויודעים שמתכוונים למה שאומרים.
דווקא מתוך המשבר, דווקא מתוך הקושי. יש שם אמת.
~
התרבות האחרת הזאת צומחת באופן אורגני ומבוזר ברחובות הבירה, והאבולוציה שלה מדהימה!
ההזמנה הבלפורית שלנו לכל מפגין עם מסר שאינו גזעני, אלים או מסית נשמעת למרחקים. עד אומן וכמה טוב שבאו.
הלוואי והזמנת הלב הזאת תתורגם גם לערבית, ונצליח לייצר מרחב לקולותיהם וצרכיהם של אחינו הערבים.
הנורמה החברתית שייצרנו בשטח בין עשרות אלפי אנשים (שעד לפני חודשיים חשבנו בלתי אפשרית!) שאפשר לא להסכים- אבל לכבד, לדבר, להכיר, ולהאבק יחד לשינוי עמוק וייסודי פה, היא העניין המהותי.
~
תרבות חדשה. תרבות של חמלה, שוויון, זכויות אדם, טוהר מידות ומוסר. (רדיקלי, נכון?!)
~
תרבות של אי-אלימות; למרות הפרובוקטורים האלימים שנכנסים למעגלי הפגנה בגידופים נגדנו, השוטרים המכים והפוליטיקאים המשחירים, אנחנו לא אלימים. כי את או אתה שם כדי להרגיע את המצב.
כי זה שלכם, ואין מנהיגים, וכולנו מנהיגים, אז לוקחים אחריות על המרחב.
ומתחככים אחד בשני.
ויוצרים. וצוהלים. ומתווכחים. ומדברים. וצועקים. וצוחקים. ומכירים.
~
מרגיש שכל שבוע בוחנות אותנו עוד אוכלוסיות וקהילות. מגיעות למרחב בחשש והתרגשות, יחד עם זעם אמיתי ומאבק לקדם.
מחפשות את מקומן, את בנות בריתן בכיכר, את המגפונים ומצלמות התקשורת להשמיע את קולן.
וכל קול חשוב!
מנהיגות השתתפותית.
אז עוד ועוד אנשים מגיעים, ובונים אמון. נורמות התנהלות. ורשת מעגלי מעגלים חדשנית ומלאת אנרגיה ותקווה.
~
אל מול ניצני התרבות החדשה הזאת עומד יער עבות, מרקיב וסדוק.
תרבות המיינסטרים הכוחנית והמייאשת. בעלי השררה.
תרבות אלימה וגזענית, תרבות של אונס, עוני ועושק, תרבות של ביזה והשמדת האדמה והחי.
תרבות שעבר זמנה.
והגיע זמננו."

יום חמישי, יולי 23, 2020

"משהו באנושות מכיל יותר רצח ואונס נשים מאשר חשיפה של הגוף הנשי"


 

Dave Killen 


  שירה מייקין / הארץ :"השעה היתה כמעט 2:00 לפנות בוקר. עירומה לגמרי, מלבד מסכה שחורה וכובע צמר, הגיחה המפגינה בין ענני הגז המדמיע בהפגנה בפורטלנד שבאורגון ביום שבת. היא צעדה למרכז הכביש והתיישבה ברגליים פשוקות - כמעט בהתרסה - מול הסוכנים הפדרליים והשוטרים החמושים, עמוסים במדי שרד, מסכות גז וקסדות. הצילום המפעים, שצילם צלם העיתונות המקומי דייב קילן, הפך במהרה לוויראלי ברחבי העולם והמפגינה האלמונית זכתה לכינוי הולם - אתנה העירומה, דימוי כמעט סוריאליסטי של נחישות אנושית ועוצמה נשית אל מול נציגיהם חסרי הפנים של מנגנוני המדינה והכוח. מפגינה מול שוטרים, אשה מול גברים, שללא מלים כמו אומרת להם: "הכוח שלי גדול משלכם. אני מקור העולם. בזכותי אתם קיימים, בזכותי באתם לעולם. הייתי כאן לפניכם ואהיה כאן אחריכם"."



שיראל אלכסנברג:

"משהו באנושות מכיל יותר רצח ואונס נשים מאשר חשיפה של הגוף הנשי, במיוחד אם היא נעשית ביוזמת האישה (כי אז זה יוצא משליטה). להתפשטות אישה במרחב הציבורי יש כוח ועוצמה שמאיימים על החברה ומפעילים אצלה פחדים קמאיים בקטע מטורף. על רקע המנורה בתמונה שמוציאה השבוע אנשים משלוותם, אי אפשר שלא לספר כאן על חנה בת מתתיהו - שנהוג לומר שפעולתה הציתה את מרד החשמונאים באקט דומה. באותם ימים השלטון היווני לקח נשים יהודיות "להיבעל אצל ההגמון" בליל חתונתן. הגזירה נמשכה כמעט ארבע שנים, עד שחנה נישאה וכמחאה על הגזירה התפשטה מול כל האורחים המכובדים בסעודת חתונתה. באותו הרגע אחים שלה רצו להרוג אותה מרוב הבושה/הפחד מהלשנה לשלטון, והיא נזפה בהם על העיוות הנורא. היא שיקפה להם את האבסורד, את המצב המעוות ואת הפרופורציות: "שמעוני אחי ודודי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עברה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי". המדרש מספר שהאחים קלטו את המסר, ומכאן התחיל המרד שאנחנו חוגגים בחנוכה.

*

מבלי להכנס עכשיו להשוואות מפורטות בין ההקשר השלטוני אלא לפעולה עצמה ולהתעסקות הכמעט-אובססיבית בה - נראלי שיש "עוולות" יותר גדולות שראוי להן להיות בכותרות, ושזה מה שגם ס' ניסתה להראות.

*

אנחנו בתשעת הימים. מסופר שלקראת חורבן הבית הכהנים היו מושחתים, תאבי בצע וכבוד. יום אחד כהן רצח כהן אחר תוך כדי עבודת הקודש בבית המקדש, ונחשו במה השיח מסביב עסק? נכון! הם דאגו לטהרת הכלים, שמא חלילה הם נטמאו מטומאת המת (אולי גם המנורה?). כמו כן, האבסורד. ההאחזות בקדושת הסמלים כחיפוי על שפיכת הדם הממשי של החיים עצמם."





‏‎Albert Swissa‎‏ עדכן את תמונת הנושא שלו.
שד אחד במציאות שווה אלף מנורות עיוורות (או עבריות) מן העבר.

 (אני יודע שכוונת המנורה היא אור לגויים, אבל בפועל היא חושך גזעני!)
.




Amnon Grof
ל, ואולי אם מישהי תוריד חולצה יהיה אפשר לדבר על זה בתקשורת.
אני לא אנרכיסטית, אני מאמינה במדינה שדואגת לאזרחים שלה, אני אוהבת את המדינה שלי ואני רוצה להתפרנס פה בכבוד. שר בלי תיק מקבל 50 אלף שקל ועובדת סוציאלית עם 500 תיקים מקבלת בערך 5 וחצי אלף שקל. 'ביזוי סמלי המדינה' קרא לזה יו"ר הכנסת, אבל בעיניי זה לא ביזוי, שיזכור מאיפה הוא בא.
זה הגוף שלי. אני יודעת שזה מפחיד הרבה אנשים, אבל בסוף המחאה הזאת מאוד לא אלימה. ואם זה הנשק שנשאר לי, זה הנשק שאשתמש בו."
---
התצלום: EPA




©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com