כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום רביעי, יולי 29, 2015

בדרך הביתה .




שעת דמדומים אנחנו בדרך להשקת ספרה "הלא בלתי אפשרי " של קרן שפי ב"מגדלור".

 ברמזור משמאלנו ניצבת בחורה ,מצלמת עצמה על רקע בנין שהיה.
במו"מ עם עצמי לעצור?  לצלם ? לשחרר? , את ההתלבטות קוטע צפצוף ,הרמזור התחלף  ואיתו גם הדימויים .
 בלילה אחרי ההשקה מעוררת השראה ,עברנו שוב מול אותן הריסות
פגשנו את חפרפרת המתכת הזו נוברת עושה בהן סדר.
בבוקר מן הסתם ישאר מגרש ריק.







יום רביעי, יולי 22, 2015

דפני ליף : "אני מתגעגעת לניצוץ בעיניים של אנשים, לתחושה שהכל אפשרי. "



דפני ליף :  "לאט לאט מטפטפים רגעים של זיכרון צלול מימי המחאה החברתית.
ארבע שנים אחר כך אני מבינה שיש הרבה שאני לא זוכרת. יש לא מעט שאני אפילו מדחיקה. גם את הזכרון של העמידה ביחד בכיכרות אני לא ממש זוכרת. יודעת שזה קרה, אבל הזכרון לא חי, לא פיזי.

בימים האחרונים אני מתחילה להסיר אבק. מנסה לחצות את חומות השכחה ולחזור לרגעים שנחקקו, נצרבו, במעמקי ההוויה שלי מהתקופה ההיא. זה לא פשוט.
מסתבר לי יותר ויותר שכמו בהתאהבות חזקה עד מאוד, הראש רוצה להשכיח את התחושה, בשביל לחסוך שברון לב נוסף. ממש ככה.

נתנו הרבה כותרות למחאה החברתית באותה התקופה. גם אחריה. אבל אף כותרת שנגעה למספרים היבשים לא מעבירה את התחושה המהותית שליוותה את התקופה זהו. את התחושה כשאני מורידה ממנה אבק, היא מתעוררת לחיים ממש עכשיו, ממש בימים האלו. התחושה שהכל אפשרי.

כנראה שמשם העייפות. משם הנמאס לי. הנמאס הוא מההתעסקות במה שיש. לא במה שיכול להיות אפשרי. כבר הרבה זמן שלא הכל אפשרי. כי השכחה היא אמתית. היא ממלאת תפקיד. תפקיד שמשרת יותר מהכל את מי שמרוויח מהקיים. מהגבולות. מההפרדות.

לא יצאתי לרחוב לפני ארבע שנים בשביל להתנגח במערכת הפוליטית.
יצאתי לרחוב בגלל שלרגע ראיתי את החיים שלי מהצד והבנתי שמכרו לי שהכל אפשרי בעולם שמכתיב לי כל הזמן מה הגבולות שלי. את הגבולות האלו העולם שלנו מייצר על ידי כסף, על ידי זהויות, על קידוש המירוץ וההפרדה והציניות. על ידי צמצום מרחב החלימה של מרבית האנשים. כאילו שלא לכל אדם מגיע לחלום. ועוד לפחות אנשים מגיע להגשים את החלומות שלהם.

אז אני מנסה להיזכר. שהכל אפשרי. שהגבולות הן יצירה של בני אדם. ולכן הגבולות יכולים להשתנות. וכן, יכול להיות שאני נוסטלגית, נאיבית, הזויה, לא עניינית. אבל מותר לכתוב בלי לתת דין וחשבון על כל אלו. אז הנה, אודה בפניכם שאני מתגעגעת. אני מתגעגעת אליכם, אני מתגעגעת אלינו צועדים ביחד, אני מתגעגעת לניצוץ בעיניים של אנשים, לתחושה שהכל אפשרי. לא תהיה עוד מחאה כזו בדיוק. אי אפשר לחזור אחורה. אבל התחושה הזו לא נבעה מהאוהלים. היא נבעה מאיתנו. והלוואי שנמצא את הדרך להחיות אותה מחדש."




שומר קשר על אש קטנה / משירי בדרך

לילה יורד 
נוסע בין אזורי זמן 
שומר קשר על אש קטנה
מעביר תחנה 
לא היתה לו ברכת דרך מושלמת
מת לבדו בואדי 
הרהורי הפסנתר לוקחים אותי 
זכרון לא חומק 
עוד מעט שדה האומנות 
מפתח הלב קרוב יותר.


©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com