אתמול פגשתי את אמא שלי בחנות יד-שניה אצל אורטל בדרום תל-אביב. היא עמדה שם, מדדה בגדים, נראתה לרגע כל-כך מוכרת, ורגע אחרי נעלמה לי דמותה.
התקרבתי.
"אתה נינו?", היא שאלה, מהוססת לרגע, ממשיכה: "אני בר. בר שדה".
בר שדה! וווואו, איזה סיפור! היא המשיכה למדוד ג'ינסים, מתרגשת ושמחה.
אורטל חשה בשינויי, "מה קורה כאן?", שאלה. בר שלפה את האייפון שלה: "אמא של נינו ואני ממש דומות, אנחנו לא מכירים בכלל, אבל לפני חודש חבר יקר, אסף, הפנה תשומת ליבי לצילום פרופיל בפייסבוק ומאז אני בתוך הסיפור המרתק של האשה הזו, שהתבררה כאמא של נינו".
"את יודעת, שכשראיתי אותך לפני רגע עבר לי בראש דימויי מסרט שבו את נערה בשנות השלושים באירופה, ורגע אחרי שהצגת את עצמך, נזרקתי באחת לאותה שיחת טלפון שלנו מלפני חודש שבה סיפרת לי לראשונה על המפגש הפייסבוקי שלך עם צילום אימי, ששמה ליאורה שהועלה לזכרה לקראת יום השואה ע"י מיכל בת אחותי".
"עכשיו כשאת עומדת כאן לפניי אני כמו פוגש את אמא שלי במראה שממש לא הכרתי אותה- בשנות העשרים והשלושים לחייה, כנערה-אישה יהודיה בברלין של ערב המלחמה, וזה מדהים וגם מתחבר קצת לתחושה הראשונית שלי רגע לפני".
"נכון, אנחנו דומות, צריך לבדוק אם אנחנו אולי קרובי משפחה?" בר ממשיכה במדידת בגדים- נכנסת ויוצאת מהמלתחה, מאפשרת לי רגעי עיכול בין לבין. אני מקשיב, מתבונן, מוקסם, מנסה לתעד משהו מכל הרגעים הללו.
בר יפהפיה, לרגעים היא מאד דומה לאימי- מנסה ללמוד איך לצלם אותה, אולי דרך המבט, ורגע אחרי היא לגמרי בר- מאד אחרת. עכשיו אני רואה חלקים מפניה- המצח, הגבות, העיניים- שם הדמיון רב.
בר עצמה נבוכה או מרוגשת, מעלה חיוכים, צוחקת. אנחנו מתיידדים תוך כדי תנועה. "בבקשה, בר, נסי רגע לעטות מבט אחר של עצב. הצילום הזה של אימי שראית צולם ממש רגע אחרי המלחמה, בה היא איבדה את אחיה התאום הייני ועברה את כל מאורעות המחנה בווסטרבורג בהולנד", בר מתחברת מהר, דוק של עצב מכסה את עיניה, פניה משתנות יחד עם המבט ועכשיו הדמיון לצילום שוב גדל.
אני מרגיש שנדרש לקיים ביננו מפגש צילום מיוחד שנקדיש לו דיבור והתחברות אחרת, כמו לבנות מקום בתוכנו לקראת מפגש מחודש עם אמא שלי. כאן, כרגע, בחנות הקטנה והמיוחדת של אורטל זה כמו מתאבן.
יש כל-כך הרבה הסחות דעת ברגעים הללו, ככה זה בצילום רחוב. ההתרחשות מתרחשת וכל רגע מצטרפים עוד "שחקנים" לתמונת הרגע. הנה עכשיו, מאחוריי, קלאודיה כבר בתוך הסיפור שלה- מתעדת את כל ההתרחשות המופלאה הזו , והנה עכשיו הסלולרי מצלצל בכיס ואלינור על הצג, איזה כיף שהיא חוזרת, אבל הרגע עוד רגע מסתיים, "אפשר שנדבר עוד כמה דקות, אלינור יקרה? פגשתי את אמא שלי,לא, לא מה שאת חושבת, אימי כבר לא בחיים זמן רב, זה סיפור על בחורה שגם לא הכרתי שממש דומה לה, אספר לך בהזדמנות". אלינור חשה בהתרגשות, ולצד זה נמצאת גם בסיפור של עצמה, "נדבר ממש עוד כמה רגעים", האם הצלחתי להעביר לה את המקום בו אני נמצא? מקווה שכן, וגם אחזור אליה כבר.
"בר, בואי נקבע מפגש צילומים. כרגע אני בשמחה ובהתרגשות גדולה, אמנם מצלם קצת, אבל נדרשת התבוננות עמוקה והכרות נוספת כדי להעביר את שראינו", בר מסכימה לגמרי, מה גם שהיא עצמה ממהרת לעבודתה כשחקנית בתיאטרון גשר. "אביא לך את הספר שאימי כתבה- "הייני", ניכנס לתוכו ואולי יצא ממנו פעם סרט- את תשחקי את אמא שלי", "נינו, להתראות, אני רצה", אני מצלם אותה מנפנפת לשלום כמו מנסה לתפוס עוד רגע עם אמא ,עם בר המתוקה.
כמה שהחיים האילו מפתיעים שוב ושוב מעבר לכל דמיון!
מוזמנים לבלוג שהקמנו לכבוד אימי היקרה מתוך הפסייבוק
יהודית אוריה : וואו זה מדהים כמה הן דומות --- אני אוהבת את העצמת האנושי מצד ימין של התמונה בדיוקן הכפול של אמך מזמן אחר - [כפילות בריבוע כי היא משתקפת בצלום בתוך צלום] ושל האשה מן ההווה, באמצעות העדר האנושי ונוכחות האביזרים החצוניים המסמלים את ההבט הפיזי האנושי מצד שמאל של התמונה - הקולב עם החולצה בצבעי הפסטל וכובע הקש -אני אוהבת את האנלוגיה בין תמונת אמך מימין ותמונת מרילין מונרו על הקיר משמאל, את הקומפוזיציה הויזואלית הכמעט מלודית, הסקוונציה שבין תמונת אמך, צלום הבחורה במציאות בהווה, הכובע, ומרילין מונרו. אצלך יש תמיד קומפוזיציה דיאלוגית, כל כך הנגוד בין הנוכחות להעדר, בין נוכחות חיוך הנערה במרכז התמונה, המושווה לחיוך האם המתה הנוכח בממד החמשי, מעבר למוות, לבין ההעדר המוחלט של הרוחני התודעתי האנושי בקולב, שאני משום מה מעזה לראות בו את הנוכחות הסמלית החזקה כל כך של המוות - הסרט השחור בכובע הקש- כמעט הייתי קוראת ליצירת אמנות זו בשם -"המוות והנערה" --- שאלה --לאן פונה חיוך הנערה [המוכפל בחיוך אמך]? עם מי היא מפלרטטת? את מי היא מזמינה? היא הן בהפנמה מבטה פונה פנימה ,אל הזכרון אל הדרמה הפנימית של הזמן ומה שקורה וקרה ויקרה בו בעתיד [כך שבאמנות הצלום הזאת נוכח גם את הזמן [ולכן לגיטימית ראיתי את דימוי הסקסוונציה החללית למלודיה וכן ראית חיוך הנערה כמוסיקה] הקוראת תגר ומורדת במוות וכאן הפניה האחרת, אל הנמען, אל הצופה שמחוץ לתמונה המביט בה -המבט המשולש של שלש הנשים ממריד את הצופים נגד המוות -הקולב משמאל -האם דמות-המוות היא דיוקן האמן שיצר את כל המציאות הזו -ראו את ההקבלה בין צלום נפלא זה ללאס מנינס -שהיא דיוקן עצמי של הצייר בעת עבודתו [תיכף אגש לגוגל ואזכר בשם הצייר הספרדי הנפלא הזה, ועכשיו אני בכלל מתרגשת, כי כאן נינו הרמן מחליף את בבואת הטירנים מלך ומלכת ספרד בציור הצייר הספרדי בבואת-אמו---שהייתה ציירת בעצמה -כלומר החלפת הריבונות של האמן -ריבונות החרות היצירתית על העולם המשחררת אותו אף מהאנטרופיה הפיזית, את האנטרופיה של האלימות הפוליטית המשעבדת את רוח האדם...וואו תודה נינו -לא יאמן