כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום שישי, מאי 31, 2013

"You are honest with your camera"


Dear Niño,

I saw your exhibition in Contemporary gallery

 . You are honest with your camera
. All your pictures are saying truth of the moment
. And from moment to moment we can feel the life

You don't stage your pictures ,so they have a heart beat  of today.
Life and art interweave for us not to forget the moment 

, the life of somebody else that lives  in a hand distance...

thank you
t


                  התערוכה תימשך עד ה13.7  
                    בית בנימיני , רח עמל 17 (ניצב לשוקן  )

                       ימים: ב'-ה'  11.00-19.00    שישי שבת  11.00-14.00 
                    מאד נשמח לבואכם . 



יום חמישי, מאי 30, 2013

אליזבט - משוחחים בדימויים.





דלת הקסמים השקופה של הסטודיו שלי ברחוב פוריה 12 מביאה אלי אנשים ומפגשים.
אליזבט שבינינו היא בתי המאומצת נכנסה עם בתי גילי, בתי הצעירה, לילה אחד אחרי חצות.
 הן חזרו מחזרה וחיבוק קטן, שהתמשך בנינו , סימן תחילתה של דרך משותפת. כיון שאני ציירת ולא רק במכחול, ציירתי לה בדמיונה כנפיים ועמדנו תחת לילה מכוכב בפה פעור אל השמים. הצעתי שתבחר אחד שמנצנץ רק עבורה. בלעה אותו . מרגע זה ועד עכשיו בעת של עצב או בדידות מאיר הוא את תוכה וגם הרבה מעבר, שולח אל לבי קרניים גם כשהיא נוסעת לצפון.
למחרת חזרה אלי עם זר פרחים, חצי שעה לפני שנינו בא עם תחיה. נינו ואני משוחחים בדימויים. ואז מצאנו את כל הקישורים שדלת הפלאים של הסטודיו מביאה: שאליזבט דומה לסבתא של נינו ששמה היה כשמה. שפניה יכלו להיות פני דוגמנית אותה ציירתי כשהיא עוד לא נולדה וניצבת להגנתי, ציור,  כמו מריה על הכנסייה, אצלי- בחלון חנות הסטודיו. נינו צילם, כנפיה של אליזבט נפרשו והיא החלה לעוף.
אליזבט לומדת בלהקת בת שבע, עם אוהד נהרין, שכני מטבעון זה מכבר, "באתי אליו לשתות ישר ממעיין הגעגע, כי איני אוהבת מים שאולים", היא אומרת.



ענת איטקין נריה:" איזה יופי הצילום...קראתי בסקרנות, אמנית (נורית שני שאינני מכירה) מספרת בתיאור פיוטי , ביופי של כתיבה. ומן הציטוט שבסיום מסתבר שהרקדנית, אליזבט , שקיבלה במתנה כנפיים וכוכב מאיר דרך, היא לא רק רקדנית אלא מדברת בשפת השירה ""באתי אליו לשתות ישר ממעיין הגעגוע, כי איני אוהבת מים שאולים"...........===== נראה לי שלאמנים אמיתיים , יחד עם מתנת הכשרון שזכו בה , יש ביניהם בלבד, בעת דיבור יוםיומי גם שימוש ספונטני בביטוי "המילולי מטפיסי" ששוזר דימויים ומטאפורות שכמו ביצירה, זו הראייה הטבעית שלהם שמובילה גם את שטף הדיבור בקלילות לעומק הדברים, הפשוטים או המורכבים====== ===בין האמנים ישנם גם את כל האנשים שהם אמנים ברוחם (במבטם כצופים ) גם אם אינם יוצרים (כאמנים) בפועל. יש המון אנשים כאלו, בני שיח לשפה המילולית-מטפיסית, וחלק מהם מוצא פתאום את הכוח ליצור אמנות בעשורים המאוחרים של שנות חייהם.

יום רביעי, מאי 29, 2013

ג'קי ודבי, קפה אלבי פורטרט של מקום.

 ג'קי:"אין כמו חיק הדבי לימים יפים ולימים קשים כאחד! אהבת חיי!"
 מרלין ונינג:" תמונה עם סיפור ורגש שמפעילה את הדמיון"

יום שבת, מאי 25, 2013

"כמו שורה משיר "

 העלייתי צילום זה למרחב הפייסבוק מתוך שמחת השתוף ,דליה רוזן תבורי הגיבה "כמו שורה משיר " תודה דליה, אהבתי !

יום רביעי, מאי 22, 2013

יום שלישי, מאי 21, 2013

קמה ורדי והלהקה בבר קיימא .


בדרך ל"בר קיימא" שוחחתי עם חברה יקרה יעל , מהשלומך? אצלי אין סיפורים מיוחדים , אתה שעור חברה , אתה מספק חומרים " צחקנו ....עם הניסוח המפרגן הזה שהדהד בתוכי הלכתי לראות את קמה ורדי היפה המוכשרת עם להקתה , חיבור משובח של חבורת יוצרים , ערב מאד קסום בבר קיימא.

...."הנה רעיון- בואו נשחק שאני והלהקה שלי עומדים על הבמה ומנגנים שירים ואתם שותים אלכוהול קואופרטיבי ומקשיבים לנו, ומי שמנצח הולך הביתה עם פחות אבנים בלב."



קמה ורדי- גיטרה ושירה
ירון פישמן- דוברו, יוקליילי וקולות
יפעת צור- קרן יער וקולות
ניב הרמתי- מלודיקה, חליל, גיטרה וקולות
סיוון דניאל- חליל וקולות


"פולק-לירי עשיר וסוחף, שילוב צבעוני של גיטרה-יוקליילי-קרן יער- מלודיקה-חלילים-דוברו והרבה קולות, כשהכל ביחד עוטף שירי פולק, אישיים, כנים ומקוריים"

יום שבת, מאי 18, 2013

אתמול פגשתי את אמא שלי

אתמול פגשתי את אמא שלי בחנות יד-שניה אצל אורטל בדרום תל-אביב. היא עמדה שם, מדדה בגדים, נראתה לרגע כל-כך מוכרת, ורגע אחרי נעלמה לי דמותה.
התקרבתי.
"אתה נינו?", היא שאלה, מהוססת לרגע, ממשיכה: "אני בר. בר שדה".
בר שדה! וווואו, איזה סיפור! היא המשיכה למדוד ג'ינסים, מתרגשת ושמחה.
אורטל חשה בשינויי, "מה קורה כאן?", שאלה. בר שלפה את האייפון שלה: "אמא של נינו ואני ממש דומות, אנחנו לא מכירים בכלל, אבל לפני חודש חבר יקר, אסף, הפנה תשומת ליבי לצילום פרופיל בפייסבוק ומאז אני בתוך הסיפור המרתק של האשה הזו, שהתבררה כאמא של נינו".
"את יודעת, שכשראיתי אותך לפני רגע עבר לי בראש דימויי מסרט שבו את נערה בשנות השלושים באירופה, ורגע אחרי שהצגת את עצמך, נזרקתי באחת לאותה שיחת טלפון שלנו מלפני חודש שבה סיפרת לי לראשונה על המפגש הפייסבוקי שלך עם צילום אימי, ששמה ליאורה שהועלה לזכרה לקראת יום השואה ע"י מיכל בת אחותי".
"עכשיו כשאת עומדת כאן לפניי אני כמו פוגש את אמא שלי במראה שממש לא הכרתי אותה- בשנות העשרים והשלושים לחייה, כנערה-אישה יהודיה בברלין של ערב המלחמה, וזה מדהים וגם מתחבר קצת לתחושה הראשונית שלי רגע לפני".
"נכון, אנחנו דומות, צריך לבדוק אם אנחנו אולי קרובי משפחה?" בר ממשיכה במדידת בגדים- נכנסת ויוצאת מהמלתחה, מאפשרת לי רגעי עיכול בין לבין. אני מקשיב, מתבונן, מוקסם, מנסה לתעד משהו מכל הרגעים הללו.
בר יפהפיה, לרגעים היא מאד דומה לאימי- מנסה ללמוד איך לצלם אותה, אולי דרך המבט, ורגע אחרי היא לגמרי בר- מאד אחרת. עכשיו אני רואה חלקים מפניה- המצח, הגבות, העיניים- שם הדמיון רב.

בר עצמה נבוכה או מרוגשת, מעלה חיוכים, צוחקת. אנחנו מתיידדים תוך כדי תנועה. "בבקשה, בר, נסי רגע לעטות מבט אחר של עצב. הצילום הזה של אימי שראית צולם ממש רגע אחרי המלחמה, בה היא איבדה את אחיה התאום הייני ועברה את כל מאורעות המחנה בווסטרבורג בהולנד", בר מתחברת מהר, דוק של עצב מכסה את עיניה, פניה משתנות יחד עם המבט ועכשיו הדמיון לצילום שוב גדל.
אני מרגיש שנדרש לקיים ביננו מפגש צילום מיוחד שנקדיש לו דיבור והתחברות אחרת, כמו לבנות מקום בתוכנו לקראת מפגש מחודש עם אמא שלי. כאן, כרגע, בחנות הקטנה והמיוחדת של אורטל זה כמו מתאבן.
יש כל-כך הרבה הסחות דעת ברגעים הללו, ככה זה בצילום רחוב. ההתרחשות מתרחשת וכל רגע מצטרפים עוד "שחקנים" לתמונת הרגע. הנה עכשיו, מאחוריי, קלאודיה כבר בתוך הסיפור שלה- מתעדת את כל ההתרחשות המופלאה הזו , והנה עכשיו הסלולרי מצלצל בכיס ואלינור על הצג, איזה כיף שהיא חוזרת, אבל הרגע עוד רגע מסתיים, "אפשר שנדבר עוד כמה דקות, אלינור יקרה? פגשתי את אמא שלי,לא, לא מה שאת חושבת, אימי כבר לא בחיים זמן רב, זה סיפור על בחורה שגם לא הכרתי שממש דומה לה, אספר לך בהזדמנות". אלינור חשה בהתרגשות, ולצד זה נמצאת גם בסיפור של עצמה, "נדבר ממש עוד כמה רגעים", האם הצלחתי להעביר לה את המקום בו אני נמצא? מקווה שכן, וגם אחזור אליה כבר.
"בר, בואי נקבע מפגש צילומים. כרגע אני בשמחה ובהתרגשות גדולה, אמנם מצלם קצת, אבל נדרשת התבוננות עמוקה והכרות נוספת כדי להעביר את שראינו", בר מסכימה לגמרי, מה גם שהיא עצמה ממהרת לעבודתה כשחקנית בתיאטרון גשר. "אביא לך את הספר שאימי כתבה- "הייני", ניכנס לתוכו ואולי יצא ממנו פעם סרט- את תשחקי את אמא שלי", "נינו, להתראות, אני רצה", אני מצלם אותה מנפנפת לשלום כמו מנסה לתפוס עוד רגע עם אמא ,עם בר המתוקה.

כמה שהחיים האילו מפתיעים שוב ושוב מעבר לכל דמיון!


















מוזמנים לבלוג שהקמנו לכבוד אימי היקרה

מתוך הפסייבוק

יהודית אוריה : וואו זה מדהים כמה הן דומות --- אני אוהבת את העצמת האנושי מצד ימין של התמונה בדיוקן הכפול של אמך מזמן אחר - [כפילות בריבוע כי היא משתקפת בצלום בתוך צלום] ושל האשה מן ההווה, באמצעות העדר האנושי ונוכחות האביזרים החצוניים המסמלים את ההבט הפיזי האנושי מצד שמאל של התמונה - הקולב עם החולצה בצבעי הפסטל וכובע הקש -אני אוהבת את האנלוגיה בין תמונת אמך מימין ותמונת מרילין מונרו על הקיר משמאל, את הקומפוזיציה הויזואלית הכמעט מלודית, הסקוונציה שבין תמונת אמך, צלום הבחורה במציאות בהווה, הכובע, ומרילין מונרו. אצלך יש תמיד קומפוזיציה דיאלוגית, כל כך הנגוד בין הנוכחות להעדר, בין נוכחות חיוך הנערה במרכז התמונה, המושווה לחיוך האם המתה הנוכח בממד החמשי, מעבר למוות, לבין ההעדר המוחלט של הרוחני התודעתי האנושי בקולב, שאני משום מה מעזה לראות בו את הנוכחות הסמלית החזקה כל כך של המוות - הסרט השחור בכובע הקש- כמעט הייתי קוראת ליצירת אמנות זו בשם -"המוות והנערה" --- שאלה --לאן פונה חיוך הנערה [המוכפל בחיוך אמך]? עם מי היא מפלרטטת? את מי היא מזמינה? היא הן בהפנמה מבטה פונה פנימה ,אל הזכרון אל הדרמה הפנימית של הזמן ומה שקורה וקרה ויקרה בו בעתיד [כך שבאמנות הצלום הזאת נוכח גם את הזמן [ולכן לגיטימית ראיתי את דימוי הסקסוונציה החללית למלודיה וכן ראית חיוך הנערה כמוסיקה] הקוראת תגר ומורדת במוות וכאן הפניה האחרת, אל הנמען, אל הצופה שמחוץ לתמונה המביט בה -המבט המשולש של שלש הנשים ממריד את הצופים נגד המוות -הקולב משמאל -האם דמות-המוות היא דיוקן האמן שיצר את כל המציאות הזו -ראו את ההקבלה בין צלום נפלא זה ללאס מנינס -שהיא דיוקן עצמי של הצייר בעת עבודתו [תיכף אגש לגוגל ואזכר בשם הצייר הספרדי הנפלא הזה, ועכשיו אני בכלל מתרגשת, כי כאן נינו הרמן מחליף את בבואת הטירנים מלך ומלכת ספרד בציור הצייר הספרדי בבואת-אמו---שהייתה ציירת בעצמה -כלומר החלפת הריבונות של האמן -ריבונות החרות היצירתית על העולם המשחררת אותו אף מהאנטרופיה הפיזית, את האנטרופיה של האלימות הפוליטית המשעבדת את רוח האדם...וואו תודה נינו -לא יאמן

יום חמישי, מאי 16, 2013

" וואווווו, זה מה שנקרא הוד שבהוד" -אוגי .

"הלוחש לענני ם"   אלינור דורי 

דבי וג'קי , אלבי ,פורטרט של מקום .





מתוך הפייסבוק 

יהודית אוריה :" מעורר רציתי לומר גלים אבל אומר סערת-יופי בבטן,
למרות האיפוק והסרבריאליות שלו –ציור בצלום, רנואר מודרני מבחינת סלקצית הצבעים והערגה להרמוניה,
אוהבת את הסימטריה בין צל-השתקפות הדמויות המציאותיות בחלון, לבין הצל המציאותי בו שרויה פני-הדמות בסוודר השחור ובשמלה הכחולה-סימטריה המוליכה את מסר-ההפנמה, כמו אצל ורמיר, הדיאלוג הרוחני הדק המעביר מחשבה עדינה מאד –אני שומעת אותה כתכלית הציור הזה, או האמנות הצלומית, שאגב, אינני מבינה בה דבר.

גליתי אותך עכשיו, למזלי."

נינו : יהודית יקרה
תודה רבה לך
מילותיך נוגעות ומרגשות
מאד אוהב את שראית בצילומים
אשמח לשתף בבלוג
מבקש את רשותך
בידידות רבה
נינו

יהודית אוריה ": ודאי –לחלוטין!  זה היה כיף אדיר –תבין איך אמנות מפעימה אמנות, הדיאלוגים הפנימיים בין הישויות באמנות שלך בתוכה, ובינה לבין אמנויות אחרות –אני אוהבת איך שדברים מדברים עם דברים אחרים.
ראיתי לאחרונה את הסרט רנואר -ומייד ראיתי את הצבעים שלו בצלום הזה, ואני מאד אוהבת את ורמיר, ויש לך זיקה אליו. אני חווה את האמנויות כמחוברות, כאמנות אחת שלמה, המוסיקה והאמנויות הויזואליות הן האינפוט שלי. ואני רואה את הרגישות שלך גם להבט המלולי.
בא נתן לחמרים שלנו לשחק זה עם זה, השיחות האלה המרות האנרגיה לחמר ולהיפך אצלנו, למרות שאני משוררת, הן לא מלוליות,

נינו :"  יופי, איזה כיף  , מאד אשמח להדהוד שלך  לעבודות שלי בבלוג .

 יהודית  אוריה :" ברגע שנכנסתי לבלוג שלך זו היתה חוייה אמנותית ממדרגה ראשונה -מאד דקה ובתדר הנכון -וזה מאד חשוב לי כי מה שאני רואה ושומעת וחשה בחושים זה מה שאני -הרשמים הנכונים הם כמו המזון הנכון לאכול, זה אופן הקיום שלי ובזה תלויה ההתפתחות שלי"


יום שלישי, מאי 14, 2013

מתוך הזמן הכפרי נטף. או "חורף אתה שיכור תישאר".חג שמח .

יש משהו בצרחת החיזור של הטווס שכמו זרק אותי אחורה לקדמוניות, כמו הטיס אותי במנהרת הזמן והדמיון למרחב לא מוכר .
אח"כ נזכרתי בחיים האילו בילדותי בגן הקופים בר"ג שמידי פעם היינו שומעים בביתנו הסמוך צרחות שעולות מתוך הגן , אז זה היה חלק מהמולת העיר וכנראה נצרב בזכרון ילדות כמו כמו ריח שמחבר ,שזורק אחורה , צרחה אחת בשבת האחרונה חיברה אותי למרחבים שונים בזמן - מנפלאות היקום.

"חורף, אתה שיכור. תישאר".  כתבה חברתי אלינור , אהבתי !




©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com