תל אביב ברלין במעבר - פתיחה חגיגית, ערב קסום , תודה רבה .

4 אמנים, עולמות שונים מקרבים קהלים שונים , ערב חוויתי קסום, בחוץ ניגנו ג'אז

צעיר ובתוך מפגשים של כולם ,מקבלים פידבקים, יין והרבה שמחה , לכל אמן מנעד צבעוני רגישות עדינות ואמירה משלו , נוצר יחד משתלב בגלריה המאד יפה של בית בנימיני.

 התערוכה פתוחה שני חמישי 11-19 שישי שבת 11-14 

עד 13.7 

תודה רבה לכל האנשים היקרים שבאו,ברכו ,השתתפו .

 צילום: אפי כהן

צילום : אפי כהן 

 צילום : אורן טוקטלי 

תל-אביב, ברלין, במעבר   Tel Aviv, Berlin, In Transit
ערים מרכזיות רבות בעולם משמשות מוקדי משיכה למהגרים המחפשים לשנות את סביבתם התרבותית והאתנית.
בעידן הגלובליזם, הנגישות והנדידה נעשו נוחות וזמינות יותר. האמונה באפשרויות בלתי מוגבלות וברב-תרבותיות דוחפת את האנשים לבדוק ולנסות לחיות בערים אלה, להיטמע בהן וליהנות מקסמן.
נראה כי חלקם נמשכים להתנסות בחוויה של התנתקות, מוותרים על החוטים הקושרים אותם למולדתם ובודקים את תחושותיהם וכיווני התפתחות אחרים המתאפשרים עבורם דווקא במקום החדש שבו אין להם כל מחויבות קודמת.
 תל-אביב וברלין, שתיהן ערים קוסמופוליטיות, משתייכות אף הן לקבוצת הערים האטרקטיביות לתופעה זו.
 בתי הקפה שלהן כמו גם הברים, המדרכות והכיכרות מהווים מרחבים ציבוריים רוחשי חיים של אוכלוסיות שונות שחלק לא מבוטל מהן נמצא במצב ביניים בין עזיבה להתמקמות.
המהגרים בהן צובעים אותן באיכויות ייחודיות בעלות גוונים שונים של פתיחות ודחייה.

 ארבעה אמנים מתחומי יצירה שונים נוגעים בתערוכה זו במכלול המשמעויות של היות מהגר הנודד לעיר חדשה; בתועלת ובבעייתיות הנלוות לתופעת ההגירה לערים המהוות מוקד משיכה אטרקטיבי ומתעתע. בסדרת מפגשים ושיחות בינינו נבנתה פלטפורמה לתערוכה משותפת שאמורה להיות מוצגת בשתי הערים התוססות והדומות מבחינות רבות - ערים רב-לאומיות, ציוריות ומחוספסות, סקסיות ועם זאת מאמללות. התערוכה מציפה את נושא ההגירה החוקית לתל-אביב ולברלין לא מאספקט פוליטי אלא מתוך גישה עיתונאית משהו המלווה ברגישות למשמעותן של עקירה והשתרשות.

הדמוט ביטיגר היא אמנית רב-תחומית מברלין המרבה לבקר לאחרונה בישראל. זה זמן היא מתמקדת בעניין ההגירה לעירהּ, מנסה לחשוף את תחושותיהם ההדדיות של מהגרי העיר ותושביה הקבועים. ברלין מתייחדת בהיותה מורכבת מרבדים של אוכלוסיות שנדדו אליה זה מאות שנים מרחבי אירופה ואסיה, בני לאומים ודתות שונים. אחד מכל ארבעה ברלינאים אוחז דרכון זר. האם מתגבשת סינתזה של קהילה מתמהיל רבגוני שכזה וכיצד? שאלות אלו מעסיקות את ביטיגר, והיא יוצאת למסע כמו עיתונאי ברחבי ברלין, ומציגה בפני עשרים מרואיינים בני לאומים שונים את אותן שאלות: האם אתה מרגיש חלק מהעיר ברלין, והאם העיר סובלנית לשונויות או משמרת נפרדות. תשובותיהם מעלות תחושות המתפרשות על פני מגוון רחב, החל בגעגועים למולדתם וגאווה לאומית, הערכה למדיניות הממשלתית התומכת ולהזדמנות שניתנה להם ולבני ביתם, דרך אכזבה מאי יכולת להתקבל ולהיקלט כשווה בין שווים, ועד לתחושות הפוכות של סובלנות, התאקלמות והנאה מרב-תרבותיות, רצון למיזוג גלויות לצד שמירת המסורת המקורית. תשובות אלה מובילות אותה לשתי העבודות המוצגות בתערוכה: ברלין – עיר של שונויות 1: מיצב אודיו דוקו-אמנותי שבו מודפסות תשובות המרואיינים על סרטים צבעוניים המחוברים לראשי צלופן. לצד כל ראש ממוקם כפתור שאותו ניתן להפעיל, ולהקשיב לתשובתו המקורית של המרואיין בשפת אמו. זהו מיצב בעל פוטנציאל של בליל שפות המתפשט בחלל הגלריה. ברלין עיר של שונויות 2: עבודת קיר המורכבת ממעגלים של טקסטים מגזרי עיתונות בינלאומית, כעין מפה התוחמת את גבולותיה של ברלין וצבועה בספקטרום רחב של צבעי אוכלוסייתה המגוונת והדינמית. .

 נינו (חנניה) הרמן משיג בצילומיו סוג שונה של "הצפה". לאחר שנים רבות של עבודה כצלם עיתונות מפנה הרמן את עדשת מצלמתו למפגשי רחוב. עשרות הצילומים של סצינות חיי יום ולילה של קבוצות אתניות שונות כמו ממפים את דרום העיר תל-אביב. יכולתו להיות נוכח יחד עם רגישותו וכבודו לפרט מאפשרים לו ליצור מעין מסמך תיעודי אותנטי ואמין. הרמן אינו מפריד בין המגיעים לעיר מהפריפריה או מעבר לים, מבחינתו התיעוד הרלוונטי הוא של עוברי האורח, צעירים ברובם, המשתקעים בדרום.העיר. רובם מחפשים תשובות לשאלות קיומיות-פיזיות ומהותיות-רוחניות. לדברי אחדים מהם, זו עיר מאפשרת אשר יש בה מידה של סובלנות וקבלה של השונה. מצלמתו קולטת סצינות של דיוני מדרכות, אווירה של עיר שהחיים מתנהלים ברחובותיה, בבתי הקפה שלה. קבוצות של צעירים מתחככים, מתאחדים סביב מחאות חברתיות, ולצידם חבורות של מתבודדים בני גילים שונים, מתנייעים באופניהם או מלווים בכלביהם. המיצב הצילומי של נינו נמצא בין אמנות לדוקומנטציה ומעביר את דופק החיים בעיר.

 עינת כהן, אמנית קרמיקה העוסקת זה שנים בנושא הארעי והזמני, מעלה על מעין מסוע מקובע סדרה של מבני פורצלן מיניאטוריים כמעט, מניידת לכאורה את בנייני המטרופולין תל-אביב דמויי ארגזי קרטון. הארגזים כמו התכווצו והפכו למלאכת מחשבת של בניינים זעירים, רובם אנונימיים וחלקם אייקונים תל-אביביים מוכרים ה"אורזים" בתוכם את דייריהם. הקופסה – אותו אובייקט פונקציונלי ומוכר משמש לאריזה ולאחסון של חפצים מסוגים שונים, לעיתים סתמיים ולעיתים בעלי ערך אישי סנטימנטלי, ומכאן שגם מתקשר עם מושגים של מעבר, זיכרונות, געגועים, כולם אף רלוונטיים לנושא ההגירה. העדינות והשבירות הפורצלנית של אותם מבנים ממוזערים תומכות בסיטואציה הטעונה של היות מהגר בעיר הגדולה. 

טליה טוקטלי לוקחת את נושא התערוכה למקום אישי-פרטי. יצירתה מוזנת מתרבות מהגרים אירופאית, תלוית שואה, רוויה במורשת של מהגרי משפחתה על חפציהם ויצירות האומנות ששרדו. שורשיה נטועים במארג רב-תרבותי של גלות ומשמעות של היות ישראלי חדש במדינה הצעירה שקמה. תפרים אלה היא פורמת ושוב קושרת כדי להגדיר את הסינתזה הנכונה לה. שפת האמנות שלה אינה לאומית-פוליטית או הצהרתית, אלא חוקרת.. במיצב מותירה סימן היא מרכיבה פזל של פרגמנטים  הנשענים על  אהבתה לקראפט העמלני והמוקפד ולתחום הקרמיקה. מתקיימים בו זה לצד זה אובייקטים כמו צילום של מניה שוחט -  האישה העצמאית המשלבת כוח ונשיות, פרטי לבוש של סבתהּ, פריטים שיצרה ואספה במהלך השנים.

מיקומו של בית בנימיני, בלב התהוותה והתגבשותה של אוכלוסיית מהגרים מגוונת, חיזק את הבחירה בהעלאת תערוכה זו. המתהלך באזור בכל שעות היום והלילה, חש את היותו רוחש אוכלוסיות המשתייכות למנעד רחב ביותר; אנשי עמל, עובדי עיתונות, אמנים שהתקבצו מכל עבר, מהגרים ועוברי אורח מרחבי המדינה והעולם.

 רונית צור אוצרת