Amber Rothschild נמצאת עם
Nino Herman ב
קרית המלאכה תל אביב.
15 באוקטובר ב-23:15 ·
ביום חמישי הייתי בתערוכה לזכרו של דני דרלינגטון ז״ל
היא הייתה יפהפייה, היא הייתה מיוחדת, והיא בעיקר עסקה במבט של דני על הקיבוץ שבו איבד את חייו, ניר עוז. היה בה משהו עצוב מאד ומהפנט מאד.
צילמתי בה מה שראיתי. לפעמים אני עושה את זה כדי שהדברים שנוגעים בי לא ילכו ממני. זה ניסיון בעייתי אבל יש לילות שאני מסתכלת ב google photos והדברים האלה נוגעים שוב והניסיון צולח.
בכל אופן, אחד המשתתפים שהיו במקום ניגש אליי פתאום, אמר ״סליחה, אני יכול לצלם אותך מצלמת?״
הוא היה איש עם חיוך יפה על כיסא גלגלים שנסע ממש מהר עם שלט. והוא אמר דרך אגב קוראים לי נינו הרמן ואל תתייחסי שאני ככה בכיסא גלגלים, בדרך כלל אני הרבה יותר נמרץ, סתם לא מרגיש טוב עכשיו.
מסתבר שגם האיש הזה, נינו הרמן הציג באותו ערב בתערוכה נפרדת שקרתה בחדר הסמוך.
אחר כך התפתחה בינינו שיחה, סיפרתי לו שאני מוזיקאית ומורה לאנגלית והוא סיפר שהוא מצלם כל חייו וגר בנטף.
הוא שאל אם אני יודעת איפה זה נטף ועניתי שכן ואז חשבתי לעצמי שאני לא באמת. אבל יש לי שנים תחושה שכל המקומות עם השמות שאני לא מכירה נמצאים במידה זו או אחרת ליד מודיעין ואני הולכת איתה.
בכל אופן הוא צלם והוציא לא מזמן ספר. ״הר הרוח״.
הספר שלו נמכר ליד הדלת היציאה מהתערוכה והחלטתי ללכת ולקרוא.
ותוך חמש דקות נשאבתי. ממש. העולם שבחוץ עצר ונשארנו רק אני והספר.
זה ספר מפעים שבא לי לתאר אותו כדי להסביר וגם מרגיש לי שמה שאתאר לא יסביר.
נינו מקיים דיאלוג בספר עם הבן שלו שנהרג דרך תמונות שצילם ודרך מילים שכתב. הוא מספר את האבדן ואת האין אבל בצורה שמשיבה להם חיים ואוויר.
והדיאלוג הזה במובן מסוים מאד חי וקורה עם הבן שלו דרך התמונות והכתב. היו לי מיליון דמעות תוך כדי הקריאה ומחשבה שאילו הייתי יכולה להכניס רגע לבקבוק ולנעול כדי להשאיר אותו איתי הייתי מכניסה את הקריאה בספר הזה.
בכלל המקריות: התערוכה שהגעתי אליה במקרה לגמרי אחרי יום קשוח,
היופי ותפקיד התיעוד בחייו של דני שבעבור התערוכה לזכרו הגעתי,
ומשם נינו והעיניים הטובות שניגש אליי והביא למפגש הזה בינינו.
בכל אופן, זה הספר של נינו הרמן ״הר הרוח״ עם העיניים הטובות והכיסא המהיר. הוא מציג בתערוכה יפה יפה. והנה עיניו הטובות צילמו אותי מצלמת אותו שמצלם אותי.
צילום: יעל קוטלר קלדרון