כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום חמישי, ספטמבר 29, 2011

שנה טובה יותר- "במחשבה שניה" - מתנות .

במחשבה שנייה – מתנות / דבר המערכת

במחשבה שנייה רצינו לברך את הקוראים הנאמנים, את הבלוגרים העמלים, ואת הכותבים האורחים, ולכבוד השנה החדשה, הטרייה והרעננה להעניק לכם מתנות לחג: ארבעה ספרים. שלושה אלבומי תמונות ואחד מילון כלכלי.
אלבום צילומים מאורגון – תמר המר, אלבום צילומי קיץ 2011 – נינו הרמן, הקריאטיב של המהפכה  - אסתי סגל, כלכלה בגובה העיניים – תמי מולד חיו

יום שבת, ספטמבר 24, 2011

הקונגרס החברתי הראשון במכללה האקדמית ביפו.

 הקונגרס החברתי הראשון נערך אתמול במכללה האקדמית תל אביב-יפו.
 אל הפאנלים וההרצאות השונות הגיעו מאות בני אדם.
לקראת קבלת השבת נערך גם "הצילום הקבוצתי ההסטורי". 
בתוך ההתרחשות המסקרנת הזו של דיבורים והנעת המהפיכה קדימה לשלבים הבאים.
 שני רגעים אינטימיים ששמחתי להיות עד להם מפגש קצר של דפני ואביה.
ורגע אחרי הסיום דפני על אופניה  בחזרה לתל אביב.








יום רביעי, ספטמבר 21, 2011

ליל קיץ פלורנטין 2011


היום הינו היום השווה.
בין זמן המצאות השמש להעדרותה, מעכשיו ימי חושך מתארכים,נייחל שרק בטבע .
 ואולי זו עוד הזדמנות להכניס אור לחיינו.



יום שלישי, ספטמבר 20, 2011

תמונות של מהפכה מאת יוחאי רוזן

תצלומי המהפכה

רבות דובר ונכתב בשבועות האחרונים על מחאת קיץ 2011 ועל השינוי שהתחולל או שלא התחולל במציאות הישראלית. האירועים עדיין טריים ויש עוד אנשים המנסים ללא לאות לשמור על המומנטום, אחרים המנסים לנתב את המאבק לאפיקים אחרים. מכל מקום יש תחושה שהפרק הראשון (או אולי הייתה זאת ההקדמה) בסיפור הזה נסתיים ולכן גם אני חש צורך להתייחס ולעשות איזשהו סיכום ביניים.



...."אני בחרתי בתצלומים של שלושה צלמי רחוב מובהקים, בעלי רזומה לא שיגרתי ואוריינטציה חברתית ברורה ומתמשכת, כאלה שצילמו את האדם ברחוב עוד לפני המחאה של קיץ 2011.
נינו הרמן מתעד כבר שנים את צעירי תל אביב, בעיקר בשכונת פלורנטין. בתצלומיו מלאי הרגישות הוא עקב למעשה אחר צמיחתה של המחאה. את תצלומיו ורשמיו הוא מביא בבלוג המרשים שלו. פגשתי את נינו בפלורנטין וראיתי איך הוא מתחבר באופן בלתי אמצעי לאנשים ברחוב ואין לי ספק שהוא ימשיך ויתעד גם את ההתפתחויות שעוד יבואו".....



  "..........בתצלום אחד שלו נראה קהל רב היושב יחדיו בעת הקרנה. התצלום משקף היטב את הרוח של קיץ 2011: נראים בה אנשים המתכנסים יחדיו מתוך נכונות להקשיב אחד לשני, מבלי לצעוק ומבלי להידחף. אי אפשר שלא להיסחף לסנטימנטליות ולראות את הקהל כ"נושא פניו אל העתיד."

לקריאת הפוסט כולו ופוסטים נוספים של  דר' יוחאי רוזן, על צילום ובכלל, בקרו בבלוג שלו  :

יום ראשון, ספטמבר 18, 2011

משוושה, פינסקר פינת בוגרשוב





 יוסי :
"הגעתי לבלוג שלך במקרה. לא הייתי מוכן וחטפתי את כל היופי הזה ישר לפרצוף.
אני כבר סוס זקן וראיתי הרבה
ואני חייב לציין שמעבר לכשרון ,הצילומים שלך נראים כמו מראה לנפש שלך
.
איזה יופי !!!"

יום שישי, ספטמבר 16, 2011

כמו מתנה קטנה

כמו מתנה קטנה, הגיע הצילום הזה,
חבר פשוט בא והביא מצא אותה בביתו לקראת נישואי בנו.
11 שנים מאז שיאיר הלך לדרכו, כל פעם שנמצאת תמונה חדשה שמחה , התרגשות.
חוכמת העיתויים ,הפעם ד"ש מיאיר סמוך לתאריך הולדתו  .
סיפרתי לאן חברתי ."זה כמו מתנה קטנה" היא אמרה. אני מתבונן בתמונה  ,כן גם זה יאיר שהכרתי.
הדימויי שלו אצלי מורכב מכל כך הרבה רגעים ותמונות שונות והכל מתערבב בפאזל שלם, שחסר אותו.


יום שני, ספטמבר 12, 2011

לירון בת ה-5 מפרדס חנה גרה במאהל גן העיר בירושלים עם משפחתה."לא אוהבת להיות כאן".


לירון בת ה-5 מפרדס חנה גרה במאהל גן העיר בירושלים עם משפחתה."לא אוהבת להיות כאן".
אמא שלה נגה אומרת "רצינו להיות קרובים לממשלה ולשרים שיעזרו לנו אז באנו למאהל בירושלים".
 למשפחה שמונה ילדים ,
 ומה עושים עם שנת לימודים?
"הגדול תלמיד חטיבת הביניים חזר לפרדס חנה ללמוד והשאר שובצו בבתי ספר כאן בירושלים".




יום ראשון, ספטמבר 11, 2011

שולחן דיון נטף 001 במסגרת "מהמאהל למעגל "

 מוצ"ש 10.9.2011
רצינו להשתתף בהתרחשות הארצית  ומתוך שהתקיים ארוע בנטף,פתחנו שולחן דיון  בשעת בין הערביים
 בתאום עם המארגנים.
המפגש היה עוצמתי בהבנה של חשיבות השיח הרחב והמחבר הזה שהתקיים הערב בין חברי הישוב
ושהוא חלק ממהלך ארצי גדול שממשיך את מעגלי המאהלים .

  


מתוך סכום של המארגנים ביום ראשון 11.9.2011 שאחרי .

למעלה מ10,000 ישראלים, ביותר מ40 אתרים, ישבו אתמול סביב 1000 שולחנות ויותר, דנו בעתיד החברה הישראלית ושאלו את עצמם: מה נעשה כדי שיהיה כאן טוב יותר.
הנושאים המרכזיים שקיבלו ביטוי היו: אכפתיות, סולידריות, מעורבות, שינוי מערכת יחסים בין אזרחים לנבחרים, המשך המאבק לצדק חברתי, חינוך, חשיבות השיח והכבוד ההדדי בין אזרחי ישראל.
כל זה התאפשר בזכותכם, על כך תודתנו,"....

                  שיר שנכתב ברוח המחאה הציבורית "דווקא עכשיו"מילים ולחן יותם וולך –שירה מיכל מזר.




יום שבת, ספטמבר 10, 2011

חזרנו להציג בקפה ביאליק לכבוד חידוש בית הקפה.


רגע אחרי סגירת תערוכה  מוצלחת ומשמחת מאוד בסינמטק ירושלים, חזרנו ולהציג בקפה ביאליק, מירב   בעלת המקום הזמינה אותנו ושמחנו מאוד לחזור לבית קפה  הידידותי והמיוחד  הזה שעבר התחדשות מעודנת 
שמחנו לראות שהצבעוניות והעצובים המקוריים והיפים של מירב  שמאפינים את את בית הקפה  נשארו .
רגעים ממרחב הרחובות ביאליק אלנבי, חיבור של  עולמות ואנרגיות שונים.





יום שני, ספטמבר 05, 2011

רוטשילד פינת מרמורק

אתמול בערב צילמתי את הדגל הזה בחזית בית גדול בפינת מרמורק רוטשילד
הדמעות חיברו אותי לעצב גדול , הרגשתי לרגע שהמחאה המדהימה הזאת
לא נוגעת לנבחרי העם, או לא נוגעת בהם.
כך כך הרבה יופי, אומץ לב ויצירתיות התגלו בצעירים ובמקום לחבק אותם , ולהקשיב להם , אותו דפוס של דוברות, ודיברור מרחיק,אין תגובה אמיתית של לב אדם שהקשיב, אין אומץ לב .לא זיהו את גודל הרגע והשעה.
אני מאוד מאמין בשינויי שהמהפכה הזאת הביאה ותביא, זה בלתי הפיך התעוררות הזאת.
לצד זה מי שלא מקשיב לדיבור, לקריאה עמוקה שחזרה ונשתנה במהלך כל כך הרבה הפגנות לא אלימות .
מקרב את האלימות .
קיץ מדהים מגיע לסיומו, ואיתו נכנסות רוחות חדשות, אני מאחל שאותה התעוררות של העם תיגע גם במנהיגיו.

יום ראשון, ספטמבר 04, 2011

"נס קיץ 2011 -הקיץ התעוררנו ופקחנו עיניים והן לא יסגרו עוד"... דפני ליף הנאום המלא.


בראיון לסרט שעשו עליה אמרה דפני ליף : "אני לא בחרתי בזה זה בחר בי לי יש קול משלי ובסך הכל מנחים אותי שני דברים ,חמלה, וחופש ביטויי, אלה שני דברים שמובנים באופי שלי ,,זה ותחושת אחריות בלתי רגילה שיש לי על הכתפיים"
לשאלה יש לך ניחוש איך הסיפור הזה יסתיים ? השיבה אחרי הרבה רגעים של שקט: "לא יודעת"
ואז לקחה נשימה עמוקה ואמרה "אני רוצה שזה יצליח"
עבורי הרגעים האלה של מנהיגה אמיצה שלא יודעת מה יהיה מוכנה להחשף ככה בחוסר ודאות
אך מחוברת ללב ולרצון עמוק להצליח מוכנה שהדימויי שלה לא יהיה מושלם .
זו מנהיגות חדשה
הנה הנאום  האמיץ , המרגש, המפעים מעורר השראה   והרבה אהבה ,מהכיכר המדינה .

             כי זו הארץ שאנחנו רוצים / דפני ליף
דבר עצום, דבר כביר, קרה בקיץ הזה.
קיץ 2011 הוא הקיץ הגדול של התקווה הישראלית החדשה.
התקווה הזו נולדה, כמו הרבה תקוות, מתחושת של ייאוש, של ניכור, של פערים שהפכו להיות בלתי אפשריים בשביל כולנו, פערים שהפכו כמעט בלתי ניתנים לגישור.
החברה הישראלית שעומדת פה – וגם, חשוב להגיד, החברה הישראלית שבחרה להישאר הערב בבית – הגיעה לקו האדום שלה.
ואז היא קמה ואמרה: די! לא עוד! אפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן.
הקיץ הזה התעוררנו וסירבנו להמשיך לצעוד בעיניים עצומות אל עבר התהום.
הקיץ הזה פקחנו את העיניים, והעיניים האלה לא ייסגרו יותר.
אנחנו בוחרים להיות. אנחנו לא בלתי נראים. אם הם מבינים רק מספרים, נזכיר להם היום שיש פה יותר משבעה מיליון בני אדם, וכל אחד מבני האדם האלה יש לב. היה שלט אחד ברוטשילד שאמר: כל לב הוא תא מהפכני. זה נכון. כל אחד מאיתנו הוא מטה מאבק של איש אחד.
הקיץ הזה היה מסלול מכשולים נהדר.
איזה משוכות לא הציבו בפנינו, מה לא אמרו עלינו, איך לא ניסו לפורר אותנו.
הדבר הראשון שאמרו עלינו היה: מפונקים. סושי ונרגילות.
 מזה למדנו שבאופן אוטומטי נבחרי הציבור לא מתייחסים למעשים שלנו בכבוד.
האינטרס הראשון שלהם היה לומר – זה כלום, זה שום דבר, סתם חבורה של ילדים.
בשלב הזה היה רק את המאהל הרוטשילד. הם קראו לנו סתומים והזויים.
 התוצאה: מאהלים התחילו לקום בכל הארץ.
 לא היתה להם ברירה אלא להבין שזה דבר גדול יותר, דבר של כולנו.



קרה פה נס
הדור שלי גדל על התחושה שאנחנו לבד בעולם.
 זה אנחנו מול המסך
. שהאחר הוא אויב שלנו, שהוא מתחרה שלנו, גדלנו בתחושה שאנחנו חיים במרוץ שאין לנו סיכוי לנצח בו, שאסור לנו לסמוך על אף אחד אחר.
 לימדו אותנו שזה או אתה או ההוא.
זה הקפיטליזם – תחרות שלא נגמרת.
 העובדה שדווקא הדור הזה – הדור הכי בודד ומסוגר – קם ועשה מעשה היא לא פחות מנס. נס קיץ 2011.
הנה, כל מה שחשבנו, כל מה שלימדו אותנו, לא נכון!
 מה שקרה כאן הוא בדיוק מה שצריך היה לקרות.

היינו סגורים כל אחד במעגל שלו, מעגל של חוסר סיפוק, של תחושת אבסורד.
 ופתאום התחלנו לדבר, ויותר חשוב מזה: התחלנו להקשיב.
אז אמרו לנו שאנחנו שמאל קיצוני.
 ניסו להגדיר אותנו. מאיפה הם יודעים מי אני?
מאיפה הם יודעים מי אתם? מאיפה החוצפה הזו בכלל?
 התשובה הכי טובה לטענה הזו לא באה ממני ומהחברים שלי.
 היא באה מהמאהלים שקמו בשכונת התקווה, בג’סי כהן, בקריית גת, בקריית שמונה, במודיעין, ברהט, בקלאנסווה, בירושלים, בחיפה, בבית שאן ובירוחם ובעוד עשרות מקומות. כולנו, בכל הארץ, הבנו שאין ימין ושמאל, כולנו משרתים.

אמרו לנו לכו לפריפריה. איזו אמירה מתנשאת ואיומה זו.
 מה זה "לכו לפריפריה"?
 זו טענה שכאילו אומרת ששם אין אנשים, ששם שממה, דממה.
 ואתם יודעים מה, איזה מזל ששלחו אותנו לפריפריה.
 כי גילינו את מה שידענו – שהמדינה כולה מלאה בלבבות פועמים.
 אני הלכתי לשם ומצאתי שם חברות וחברים לכל החיים.
ובכלל, מה זה "לכו לפריפריה"?
מדינת ישראל דפקה ודופקת את הפריפריה שלה באופן שיטתי ומסודר מאז יום הקמתה. בחינוך, בבריאות, בתשתיות, בדיור, ברווחה, בתרבות – להגיד "לכו לפריפריה" זו צביעות שאין כדוגמתה.
 להגיד פריפריה זה להמשיך בשיח הישן שמדיר בני אדם, שאומר להם: אתם בצד.
אתם רחוקים. הצרכים שלכם חשובים פחות הדרישות שלכם שוות פחות.
 הקיץ הזה הוכחנו לכולם שאין דבר כזה פריפריה – כולנו במרכז! כל אחת ואחד מאיתנו! צמצמנו את המרחק הפיזי בינינו וגילינו שטוב ככה, שאנחנו רוצים להישאר קרובים.
שיותר לא יצליחו להרחיק אותנו ולפלג בינינו.
ואז הגיעה ההסלמה הביטחונית.
אבל גם הטילים שנפלו לא הרסו את המחאה הזאת.
להיפך – הם הראו כמה היא חזקה וכמה היא אמיתית.
העובדה שלא התקפלנו היתה, כבר אמרתי את זה, הדבר הכי מרגש במחאה הזו.
 הגיע הזמן שהמושג "מצב ביטחוני" יפסיק להיות ערך ויחזור להיות מה שהוא – מצב.
 ומצב שצריך לשנות.
נפלו טילים ואנחנו שתקנו לכמה ימים, צעדנו בשקט.

 ואז מה הם אמרו: הם אמרו שהמחאה דועכת. במקום להכיר בעובדה שכאב לנו על מיליון ישראלים שחיים תחת איום טילים, שכאב לנו על האנשים שנפגעו, שנהרגו, שביתם נהרס.
אבל במקום להבין שאנחנו איתם, במקום לראות שהשקט הזה בא מתוך אהבה, הם אמרו "המחאה דועכת".
את הסולידריות שלנו הם ניסו להפוך להתקפלות.


האמת, זה היה עצוב. איך בכלל מעיזה ממשלת ישראל לעשות כזה סוג של הפרד ומשול.
 היא, שהפקירה את תושביה; היא, שהפקירה את הזקנים שלה, את החולים שלה, את העולים שלה, את החלשים שלה.
 איך היא מסוגלת לבוא אלינו עם הטענה הזו? ממשלות ישראל הפרידו בינינו כל השנים, וכשסופסוף התחברנו, כשהראינו שאנחנו לא מוכנים להמשיך ולשבת מול הטלוויזיה, הם אמרו לנו שאנחנו לא סולידריים.
 אנחנו לא סולידריים? תראו מה הולך פה???

כשמדברים על ביטחון באים לשמור על החיים של בני האדם – איך זה מסתדר עם מדיניות ההפקרות של ממשלות ישראל?
אני בת 25, מה הזיכרונות הכי גדולים שלי מהמדינה זו: רצח רבין, גלעד שליט. שלא לדבר על זה שאני דור שלישי לשואה. זו היתה התודעה שלי – רגעים וזיכרונות שכולם רצופים במוות, בשכול, בכאב, בפחד, בתחושה שהכול זמני.
גאה להיות ישראלית

בעצרת בעפולה ראיתי שלט: "אני גאה להיות ישראלי כבר 31 יום". אני עומדת מולכם ואני גאה להיות ישראלית כבר שבעה שבועות. אני מרגישה שאנחנו בונים פה ביחד את ההערכה העצמית שלנו כחברה. להגיד מגיע לי זה להגיד שגם לאחר מגיע, שמגיע לנו. לכולנו. הקיץ הזה הביא איתו המון רגעים וזכרונות טובים – של תקווה, של שינוי, של אחווה, של הקשבה.
נוצר שיח של חיים. זו ההתעוררות הכי חשובה שהיתה כאן. אנחנו לא כאן רק כדי לשרוד, אנחנו כאן כדי לחיות. אנחנו לא כאן רק בגלל שאין לנו מקום אחר. אנחנו כאן כי אנחנו רוצים להיות כאן. אנחנו בוחרים להיות כאן, אנחנו בוחרים להיות במקום טוב, בחברה צודקת, אנחנו רוצים לחיות בחברה, כחברה – לא כאוסף של בודדים שיושבים כל אחד מול קופסה אחת, הטלוויזיה, ופעם בארבע שנים שמים פתק בקופסה אחרת, הקלפי.
אנחנו כאן, לא כי אין לנו ארץ אחרת.
 אנחנו כאן כי זו הארץ שאנחנו רוצים.
 בלי ששמנו לב אנשים התחילו לחזור מחו"ל, פתאום נהייתה תחושה שקורה פה משהו שאי אפשר לפספס.
יצרנו פה שיח חדש.
 זה השיח החדש
החלפנו את המילה רחמים במילה חמלה.
 החלפנו את המילה צדקה במילה צדק.
החלפנו את המילה נדבה במילה רווחה.
החלפנו את המילה צרכן במילה אזרח.
החלפנו את המילה לחכות במילה לשנות.
 החלפנו את המילה לבד במילה ביחד.
זה הדבר הכי הגדול שעשינו פה הקיץ הזה.
 לא יודעת מה אתכם, חברות וחברים, אבל זה כבר בלתי הפיך.
מכאן כבר לא נסכים לחזור אחורה! אנחנו צועדים קדימה, לעתיד טוב יותר, למדינה צודקת יותר. צדק חברתי!

כולנו כלואים באיזשהו מובן במעמד החברתי שלנו, במקום בו אנו גרים, בדת שלנו, במין.
ואז הבנתי שזה לא שאנחנו כלואים – זה שכולאים אותנו.
 כולם במינוס, אבל המינוס שלנו הוא האינטרס של הבנקים, הוא האינטרס של כל המערכת הכלכלית במדינה. רוצים לשמור אותנו תמיד ברמה מסוימת של מצוקה.
 כי איפה שיש מצוקה אין תקווה ואיפה שאין תקווה אין סיכוי לשנות ואיפה שאין סיכוי לשנות אין בשביל מה לחיות. אבל בקיץ הזה, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, יצאנו לרחובות והבהרנו לא רק לממשלה, גם לעצמנו, שיש בשביל מה לחיות! וברגע שהבנו את זה, ברגע שהתחלנו לחשוב על המחר ביחד, יצאנו כולנו לחופשי!

כי דברים חייבים להשתנות
מה יהיה מחר, כולם שואלים מה יהיה מחר. מה יהיה עם האוהלים, מה קורה עם המחאה, לאן הולכים ומה עושים ומה הלאה וכל זה. כל התביעה הזו ליום הגורלי, לתמונת הניצחון, לרגע המכריע – אין דבר כזה, חברות וחברים. האם היה יום גורלי אחד בו הפערים בחברה שלנו הפכו לבלתי נסבלים? האם לקפיטליזם החזירי יש איזה רגע ניצחון? האם אנחנו יכולים לשים את האצבע על הפרטה אחת יותר מדי? לא היה רגע כזה. היה תהליך. גם עכשיו אין רגע – יש תהליך. התהליך הזה שלנו רק מתחיל עכשיו. יש לנו דרישות מהממשלה ומהעומד בראשה כי הדברים חייבים להשתנות.
אם את תושבת ירוחם – הדברים חייבים להשתנות.
אם אתה ילד שלהורים שלו אין כסף בשביל הטיול השנתי – הדברים חייבים להשתנות.
אם את גמלאית או ניצולת שואה – הדברים מוכרחים להשתנות.
אם אתה ממפוני גוש קטיף – הדברים חייבים להשתנות.
אם את בדואית – הם חייבים להשתנות.
ארבעים אחוזים מאיתנו מוגדרים "שבירים פיננסית". זה אומר שארבעים אחוזים מאיתנו לא יכולים לעמוד בהוצאה בלתי צפויה: טיפול שיניים לילד, צנרת שמתפוצצת, פציעה. כולנו חיים על הקצה, על הקשקש, נדחפים לקחת עוד הלוואות, לצרוך יותר, לחסוך פחות. החיים שלנו הפכו למלחמת הישרדות כלכלית, בעוד המדינה הפקירה את הפנסיות שלנו למשחקים בבורסה, והפריטה עוד ועוד שירותי יסוד.
אתם יודעים מה הביטוי הכי נורא: האזרח הקטן.
יש חוקים נגד העלבת עובד ציבור, אבל אין שום חוק נגד העלבת האזרחים, ואותנו העליבו מספיק בשנים האחרונות, דחפו אותנו לעוני, שיחקו בנו, שיסו אותנו אחד בשני.
 השרים שאמורים לדון בשיפור המצב שלנו הם בדיוק השרים שאחראים, בין השאר, על הרעת המצב שלנו!
לא יודעת מה אתכם, אני לא אוהבת שצוחקים עלי ואני לא אוהבת שמורחים אותי.

ייסדנו שיח אחר, שיח של תקווה, של שיתוף, של סולידריות ואחריות.
אני רוצה לשאול את ראש הממשלה, את כל הפוליטיקאים: תסתכלו על מה שקרה פה, על מה שקורה פה, האם זה הדבר שאתם רוצים לנצח?
 האם זה דבר שאתם יכולים לנצח? אתם נבחרי העם.
תקשיבו לעם. המחאה הזו, שנתנה כל כך הרבה תקווה לכל כך הרבה אנשים – את התקווה הזו אתם רוצים לשבור?
זה מה שאתם רוצים – למסמס את התקווה? בחיים לא תצליחו!
ואחרי שעברנו את כל המשוכות אלה וכל הספינים לא הצליחו, מה נשאר להם?
להיכנס בי.
ייסדנו שיח אחר
האזרח הוא לא קטן! האזרח הוא הכי גדול!
להיות אזרח, אזרח גדול, ולהבין את זה, זה האתגר הכי גדול שעומד בפנינו.
הדרישות של המחאה הזו הם בדיוק ההבנה שאנחנו לא מוכנים יותר להיות אזרחים קטנים, צרכנים, אנחנו לא מוכנים יותר להיות רק קהל יעד, רק סקטור, רק עשירון.
אנחנו לא נתבצר יותר בבונקרים הקטנים שלנו ונילחם את מלחמת הקיום שלנו לבד.
 העידן הזה נגמר.
 מעכשיו משהו חדש: מעכשיו אנחנו יחד.
 אנחנו דורשים שינוי ואנחנו דורשים להיות חלק מהשינוי הזה.

הדבר הזה התחיל מאדם שעשה מעשה. את האוהל שלי בשדרות רוטשילד הקמתי מתוך תחושה אישית של להיות או לחדול.
 איש מאוד יקר ללבי, אלכס, שם קץ לחייו.
הוא היה משורר, הוא כתב שגם אם יש לך לב זהב, לא תצליח לשנות את העולם.
 חודשיים לפני שכל העניין הזה התחיל הוא לא יכל להיות פה יותר, הוא בחר לחדול.



לכולנו יש מקום
איך יכול להיות שאדם כזה, אדם חולמני ואידיאליסט הרגיש שאין לו יותר מקום בעולם הזה? אם אין לו מקום בעולם הזה, גם לי כנראה אין מקום. והלב שלי כאב. הלב שלי היה שבור. איזה מין עולם זה עולם שאין בו מקום לחולמים, לאידיאליסטים, למשוררים. איזה מין עולם מדיר אותם? זה עולם של עוני. כי כולנו חולמים ולכולנו הזכות לחלום. להיות עני זה לא רק לא להצליח לסגור את החודש או להיות בלי קורת גג. להיות עני זה להיות טרוד בדברים האלה, בבסיס, עד כדי כך שאין לך יכולת לחלום, לחשוב, ללמוד, לחבק את הילדים שלך.
אז התחלתי את הדבר הזה. אבל זה שהתחלתי את זה, לא הופך את הדבר הזה לרק שלי. זה לא רק הסיפור שלי, זה סיפור של המוני בני אדם שקמו והתחילו ללכת, קמו והתחילו לעשות מעשה. כולנו בחרנו להיות. בחרנו להיות כאן. הנה אנחנו.
בקיץ הזה למדנו שלכולנו יש מקום. שהמחר יהיה מה שנעשה ממנו. אנחנו לא צריכים שיגדירו אותנו, אנחנו יודעים טוב מאוד מי אנחנו. ואחרי הקיץ הזה אנחנו יודעים שמותר לחלום. יותר מזה, הבנו שחובה לחלום! לחלום זה להיות!


לפני שבעה שבועות הייתי בחורה בת 25 שנאבקת לבדה על החלומות הפרטיים שלה – לעשות סרטים.
בשבוע האחרון תקפו אותי מכל כיוון, וכמעט הצליחו לגרום לי לחזור להרגיש לבד.
לא יודעת מה אתכם, אני את המחאה שלי רק התחלתי.
אני אהיה כאן כמה שצריך.
אני רוצה להראות לאלכס שכן, שאפשר לשנות את העולם, שכל אחד יכול.
רק צריך להאמין, לקום ולעשות.
 האחריות היא על כל אחד מאיתנו, לקום ולצאת וללכת ולדבר ולעשות ולא לוותר.
בזה שכולנו יצאנו לרחוב, מצאנו את הבית!
o                               

©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com