כותרת

וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אשֶׁר לְלֵב הָאָדָם. / טאהא מוחמד עלי מערבית: סלמאן מצאלחה יולי 2011


יום שבת, אוקטובר 17, 2020

רז קונס:"..ואז תשלח היונה, יצוא ושוב יצוא ושוב , עד שנדע , כי קלו המים" .



. אולי הכי מדויק לרגע זה ערב שישי אוסף עצמי לחיבור ,ימים הרי גורל , מבקש לשחרר את שלמדתי השבוע מאנשים שפגשתי . בכמה פוסטים אניח כאן לא בסדר כרונולוגי את שעולה בי.
רז קונס, צעירה ירושלמית בת 30, סטודנטית למזרח תיכון, אסלאם וערבית ממייסדי מפגשי הנוער הישראלי־פלסטיני המתקיימים במרכז שורשים־ג'ודור בגוש עציון. בחורה אמיצה שמעיזה "להסתכל בעיניים לקושי ולחשוב איך להתקדם.

על הפרוייקט סיפרה כבר במפגשנו הקודם אז ביקשה שישאר ביננו , לאחרונה קיימה ראיון עם הודיה כריש חזוני/ מקור ראשון " ...אנחנו בונים יכולת הקשבה ופתיחות כדי להבין מה הסיפור שלי ומה הסיפור של העם שיושב פה על אותה חלקת אדמה, מתוך הבנה שאם רוצים ואם לא, אין ברירה אלא לנסות למצוא דרך משותפת. לא משנה אם נהיה מדינה אחת או שתיים, החיים שלנו ייגעו אחד בשני, נשפיע ונושפע אחד על השני".

שוחחנו גם על צבע ימים אילו הפלגנו וביקשתי אותה לקראת סיום לנסות לסכם .

רז :"לאסוף את הלמידות הקטנות לתיבת הנוח שלנו, שתשוט עד שתנודות המים ישקטו, ואז תשלח היונה, יצוא ושוב יצוא ושוב , עד שנדע , כי קלו המים" .

ישבנו במרפסת מרחק קורוני ,מצלם ומקליט עם הסמרטפון .המילים שלה מהדהדות בתוכי הרבה אחרי לכתה, ההקלטה מבקשת לדייק.

רז :"זה בדיוק מה שקורה לנו בחיים יש אור גדול... שזה לא יודעת ,,,האורות של האלוהים, הרגעים המחשבות ואז כל פעם שמנסים להכניס אותם לכלים ארציים ,בהכרח זה ישבר. אז יש שבירה של הכלים ואז יש תיקון ואז הבנה יותר גבוהה, ואז להכניס את ההבנה הזו לכלים ואז עוד פעם זה נשבר ואז עוד פעם תיקון , זה המעגל שלי של חיי עד שהגעתי למשהו .."

אשה צעירה מעוררת השראה משמחת לב פעם בת של חברים [ביקשה את קרבתנו באה להטעין ומן הסתם להטען. הרחיבה לי את הלב. יש בתוכי קול שמבקש לפגוש את אותם מנהיגים צעירים שייקחו את ההגה בהמשך הדרך ורז בתחושתי שייכת לחבורה הזו שכבר על ההגה, זו חוויה מחזקת בימים חשוכים אילו.

אני פוגש בחיים וברשתות עוד ועוד מנהיגות ומנהיגים, אחרי לכתה הרהרתי מנסה לדייק לעצמי מה בתוכי זימן אותה בעיתוי הזה , איזו קריאה בתוכי הפגישה אותנו כך באקראיות שוב שנתיים אחרי המפגש הראשון . אולי מתוך שאני מבקש לדפדף בדפים אחרים מאילו שאני נכנס לתוכם ביומן ההווה שנקרא חיים. ביקשתי להקשיב למקומות אחרים בתוכי. להניח לשיתופי בז המחאה ברשתות לחזור לנשום אויר צח. לתת לרעיונות מחשבות שבתוכי להיגאל להתממש ,לכתוב ליצור לקרב אנשים הפועמים את הלב ברצף ,לשמחתי זה קורה, גם בחיים וגם ברשתות.

שבת שלום.






יום חמישי, אוקטובר 15, 2020

שוב אותו דו קיום ערבי יהודי חותמת כשר בהשגחת הבד"ץ שמספר שיכול להיות אחרת



לא זיהיתי אותך , אתה נהיה צעיר יותר , שמחתי לשמוע אולי היו אילו עיני ששמחו לקראתו.
מתחת למסיכה לא הרגשתי כך, בכלל אני משתנה מבפנים ומבחוץ, זו תחושתי ,בקניות אצל הירקן באבו גוש גם פגשתי פנים מוכרות משנות השמונים עייש משכם, 1860 טחינה משובחת בטעם ובמרקם איפה היא היתה כל השנים ,,על האריזה סיפור מופלא שהחל עוד בתקופה העותמנית , בבית מיהרתי למצוא מענה באינטרנט , באינתיפאדה הראשונה פסק השיווק עכשיו הוא שוב על המדף ושוב אותו דו קיום ערבי יהודי חותמת כשר בהשגחת הבד"ץ שמספר שיכול להיות אחרת ."מתי נתעורר להגן על קדושת החיים ונפסיק למות למען דברים שמחר יחשבו אחרת בעיננו" . אולי הקורונה באה לשלוח את כולנו להתבגרות , ימים אילו נראים ונחווים כמו מאבק בין תודעות. זו השורדת שעוסקת באיך לא למות לבין זו המבקשת חיים המזכירה לנו שאנחנו הבוחרים כל רגע ורגע איך יראו חיינו ,אני לומד שוב ושוב שאם אין בסדר יומי שינויי וחיי דומים לתמול שלשום גם אני בשורדים 




.

יום שלישי, אוקטובר 06, 2020

"מיטיב לשקף בעיניי את רוע מצבנו היום"...

 


רחל אליאור

זה צילום של הצלם נינו הרמן, מלפני כמה שנים, שמיטיב לשקף בעיניי את רוע מצבנו היום.
כל מי שיכול, שיצא/תצא להפגין ליד הבית, במרפסת, או על המדרכה, עם דגל ועם מסכה, או עם שלט "לך!" או כל שלט אחר שמבטא את דעתכם, שיאפשר לאנשים שרוצים ויכולים לתקן, לתקן ולבנות מחדש את מה שהמושחת הנאשם בפלילים הרס, ואת מה שהוא וחבריו לשחיתות, למרמה, לפשע ולרשע קלקלו.



39 שנים להתנקשות בנשיא מצרים, אנואר סאדאת. הסיפור מהצד שמאחורי עדשת המצלמה.


 


לשכת העיתונות הממשלתית


‏6 באוקטובר‏ ב-‏10:00‏ ·



39 שנים להתנקשות בנשיא מצרים, אנואר סאדאת. ראש הממשלה מנחם בגין הגיע במיוחד להלוויה שנערכה בקהיר, צלם לע"מ נינו חנניה הרמן ליווה אותו ברגעי המשבר. כעת הוא מביא את הסיפור מהצד שמאחורי עדשת המצלמה בפרק החדש של #סטורי_היסטורי >>>

יום שני, אוקטובר 05, 2020

"אם ישנם גוונים כאלה, צורות כאלה, הרי החיים יפים, וכדאי לחיותם, האין זאת?"


רחל אליאור

"חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת"
רוזה לוכסמבורג
האור הבוהק מתוך החשכה, והאור הבוהק מהחירות לחשוב אחרת,
אין נפלא ממנו.
#השמיעי קול 9
במכתב מ-20 ביולי 1917 מספרת רוזה לוקסמבורג (1919-1871), שהייתה אחת הנשים היהודיות-פולניות המשכילות, החכמות, העצמאיות, המקוריות והנועזות בדורה, ונודעה כמהפכנית יהודייה פולנייה-גרמנייה, ותאורטיקנית מרקסיסטית פמיניסטית, שנרצחה בברלין, בטירגארטן, בידי אנשי מיליציית פרייקור לאחר כישלון מרד הספרטקיסטים, מרד קומוניסטי שהשתתפה בו, על "חיזיון נפלא" שנגלה לעיניה בשעת ערב דרך חלון חדרה בכלא: "על פני אפרוריות השמים החדגונית בהחלט עלה והזדקר ענן גדול שצבעו ורוד שהוא למעלה מן המציאותי, יפה להפליא, כה יחיד ונבדל מכל הסובב!" היא צפתה מרותקת באותו ענן ו"שתיתי בצמא כל קרן ורודה הבאה ממנו".
לוקסמבורג סיפרה באותו מכתב שכתבה כשנה וחצי לפני מותה, כי החיזיון הזוהר שראתה על פני הרקיע גרם לה לנשום לרווחה, לפרוש את שתי זרועותיה מול חלונה ולהתחזק באמונתה: "אם ישנם גוונים כאלה, צורות כאלה, הרי החיים יפים, וכדאי לחיותם, האין זאת?"
הסופרת , המשוררת והסופרת לאה גולדברג (1970-1911), שהייתה רחוקה מהשקפותיה המרקסיסטיות -סוציאליסטיות של רוזה לוכסמבורג, אחת הנשים הלוחמות בדורה, בחרה לתרגם לעברית את ספרה של לוכסמבורג, "מכתבים מבית הסוהר", שהיה אחד הספרים הראשונים שתירגמה, אולי משום שהזדהתה עם התפישה ההומניסטית העמוקה והמקיפה שהיא מצאה בהם. ואולי משום שראתה בכתיבתה מופת של כתיבה מסאית - ז'אנר שהיה קרוב ללבה, ואולי משום ששתיהן נולדו למשפחות יהודיות משכילות במזרח אירופה והיגרו ממולדתן (כמו רבים מהיהודים בזמנן), ושתיהן גם היו בבגרותן לנשים עצמאיות, דעתניות, כותבות, מתרגמות ומשפיעות. שתיהן גדלו על התרבות הרוסית, כתבו עליה וגם תירגמו מיצירותיה.
הצילום הנהדר של נינו הרמן של השקיעה הדרמטית היום בהרי ירושלים, הזכיר לי משפט זה של אחת הנשים הנערצות בעולם, רוזה לוכסמבורג, שאמרה משפט נפלא: "חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת".




* רחל אליאור
פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. מחברת ספרי עיון על קבלה וחסידות, היכלות ומגילות



יום שבת, אוקטובר 03, 2020

#ספוט_לייט. עם הצלם Nino Herman.



זכיתי בפרגון גדול בפינה חדשה שנולדה היום ב"קהילה כותבת עם מיה טבת דיין"
Maya Tevet Dayan

תודה גדולה ל- Pnina Rintsler :"ברוכות הבאות.ים לפינתי החדשה #ספוט_לייט.
בכל שבוע נכוון את הספוט ליוצר.ת מתוך הקהילה ואני נרגשת מאוד להתחיל עם הצלם Nino Herman. שנתחיל?
נינו הרמן, צלם, בן 68, נולד כחנניה ובמרוצת השנים הפך לנינו הנינו-ח יותר. בחויה שלו, אלוהים חננו ונשמתו ציידה אותו במיומנות של הקשבה דמיון וסקרנות.
איזה מן ילד היית?
הייתי הולך מוקסם, מתמסר לחיים, לאנשים, מתבונן על הכוכבים על השמש על המחזוריות ונהנה. אמי הציירת אהבה לצייר פורטרטים. אבא היה בוחן אנשים- נשים עד כדי שהובכתי. עכשיו אני מוצא עצמי כמוהו. יש בי סקרנות עצומה לקרוא פנים, עולם שלם, לראות להראות. הכי נהנה לפגוש. כל סוג של מפגש.
למה אתה מתגעגע?
במשך שנותי הרבות כצלם לא שמרתי ארכיון של עבודותיי. בימים אלו שאני יוצר ספר משלי הם חסרים לי . אני תוהה איך זה שרוב צילומי נעלמו בתהום הנשייה. זה מעלה בי שאלות על המסע שלי כצלם כאמן, כאדם. לרגע אני חש בחסרונם ולרגע אני חווה שיש לי הכל, תמציות של דימויים מהרבה שנות עבודה
האם אתה עוסק עוסק בדימויי שלך כצלם?
הכל "זוויות מאומצות". מה שהכי נכון לי זו היכולת לזוז בין הזויות. לא לסכם את עצמי, לזכור שהכל בתנועה .
דברים שאתה מאמין בהם:
אני חי בכמה עולמות, זה הגלוי וזה הנסתר, זה של שורשי- הורי וסבי וזה של צאצאי ילדינו, נכדינו, אוהב לחבר בין הזמנים, בחוויה שלי הכל אחד. בימים אילו במיוחד אני מרגיש שאנחנו חיים בתקופה של מהפכה תודעתית, הכל כמו בקפסולה של תמציות.
מה מניע אותך ליצור?
מזה תשע שנים אני מנהל בלוג, מעין יומן שתחילתו בצילומים והמשכו בהרחבות של כתיבה. בצילום שלי אני רואה את ההשפעות הגדולות של ספרי האמנות והצילום שהיו בבית הורי. גדלתי על ספרים כמו משפחת האדם של אדוורד שטייכן שבמרכז העבודה שלו היו תצלומים של בני אדם ברחבי העולם, בחיוכים, בכאב מלידה עד מוות. אהבתי את צילומיו של ברסון שאמר פעם: "העין שלך מוכרחה לזהות קומפוזיציה או ביטוי רגשי שאותם מזמנים לך החיים, ואתה חייב לדעת מתוך אינטואיציה מתי ללחוץ על המצלמה. זה הרגע שבו הצלם הוא יצירתי". "בצילום אתה חייב להיות מהיר מהיר מהיר כמו חיה אחרי הטרף שלה" .
כשחזרתי לצילום אחרי ההפסקה ארוכה, פיתחתי דרך בצילום הרחוב. עיקרה לזהות את ההתרחשות והמקום ובדרך כלל לבקש רשות מהמצולמים להצטלם, לחכות שישכחו מקיומי ואז מגיע רגע מכריע, חדש, אחר. חשוב לי להכניס דיאלוג של אמון והסכמה לתוך שיח הצילום בזמן הזה שבו כבוד האדם כל כך נרמס. הצילום מאפשר לי לממש את שהלב מהדהד. אני מצלם ברחובות. אנשים מתמסרים אלי, מביאים את עצמם, את היופי שבהם ואני מביא אמון אהבה התמסרות וכל זה יחד הופך לדימוי. במרוצת השנים למדתי שהדימויים טעונים באותה אנרגיה שמתוכה צולמו.
זיכרון ילדות שנחקק בך:
מלחמת סיני. גיל ארבע. ריצת לילה משותפת עם שכנים שלא ממש הכרתי למקלט. בסמטת הבאר 4 ברמת גן. שם למטה התפתח הווי, נולדו היכרויות, לנו לילדי הבית זו הייתה חוויה מנותקת ממחירי המלחמה. צהרי היום. בעודנו משחקים על מדרכה בקדמת הבית, נעצר אוטו צבאי ומתוכו יצאו אנשים, התמונה הזו הצרובה בי. זעקת השבר הנלווית של שכנתנו שראתה אותם צועדים לקראתה ופרצה בצעקת כאב קורעת לב, כאילו ידעה שבאו לבשר לה על נפילת בנה. זוכר אותה שרועה על ערמת אדמת החמרה האדומה שהביאו על מנת לעשות דשא, הכל קרה ברחוב לעיני כל, כאילו באה נשמתי והראתה לי הבזק מהעתיד. לא זוכר שעיבדתי את החוויה המטלטלת הזו .
אחרי מות יאיר בננו, בשנים האחרונות, לקח לי זמן להפנים שמותו לא המציא כלום רק העצים את הקיים בי ,האיר את פחד המוות, את חרדת הגוף שיקום עלי ולא יהיה שם בשבילי. אני לומד שוב ושוב שאי אפשר לקחת מאיתנו כלום, ומה שניתן לקחת ממילא לא שלנו, לא האדמה ,לא הילדים. המוות של יאיר פתח בנו אין סוף שאלות. ובמרכז השאלה מה זה אומר עבורנו לחיות? פתאום כל כך הרבה דברים הפכו להיות חסרי עניין, שוליים. גם מימד הזמן השתנה בתוכי. את יאיר אני חווה פגישה לאין קץ. כך גם הורי, סבא וסבתא כולם דרים אצלי בלב.
הורי מתו צעירים בגיל 67 . אני היום לקראת 69 מסעי שונה משלהם, באתי לפרוץ אזורים שהם פחדו מהם ,יש לפני עוד דרך לגדול, לספר, לחוות, להתעצם להעצים, לכתוב , לצלם, אני מבקש להיות צמוד לאריכות החיים של סבתא פאולה שהגיעה לגיל 96 .
בשביל מה אתה קם בבוקר?
אני קם כל יום לחדש. כמו ילד, הגוף מזכיר לי שאינני ילד וזה מסיט אותי לפחדים, למחשבות, אני גר בטיול, בית מוקף טבע בהרים, מרגיש בר מזל. בימים אילו של סגרים, החיבור לטבע ממלא אותי.
ההגדרה שלך ליום טוב:
יום טוב הוא יום בו אני מפיח חיים. זו האמנות הכי גדולה, לחיות, לבחור שוב ושוב בחיים.
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך? "כל מה שעשינו בחיינו הופך אותנו למה שאנו בשעת מותנו , ולכל דבר, ממש לכול יש חשיבות."
(מתוך הספר "רגעי התבוננות" של סוגיאל רינפוצ'ה)
~תגובות ופירגונים לנינו יתקבלו בשמחה.~"



©Copyright 2009 -Nino Herman All Rights Reserved
כל הזכויות שמורות © לנינו הרמן.
אין להעתיק או להפיץ תמונה, תמונות או קטעים מתמונה בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אמצעי אלקטרוני או טכני, ללא אישור בכתב מנינו הרמן. שימוש בתצלומים, העתקת כתוב, סיפורים או רשימות בכל צורה ואופן ובכל אמצעי כפופה לקבלת אישור מהכותב או מבעלי הזכויות.

All images in Nino herman Blog except where noted, are the exclusive property of Nino Herman and are protected under international copyright laws. The images may not be reproduced, copied, transmitted or manipulated without the written permission of the author. If you wish to use any of the images in this Blog, please contact Nino Herman email: Ninoherman@gmail.com