בלי דרמות מיותרות: העדשה בתערוכה
בעקבות התערוכה החדשה של נינו הרמן במוזיאון ארץ ישראל
מציג ערוץ הניו-אייג' כמה מהצילומים שנבחרו להשתתף בה,
וגם הסבר קצר של האוחז בעדשה על הרקע מאחוריה.
אמא שלי ליאורה הרמן, שהייתה ציירת, תמיד חלמה להיות מוצגת במוזיאון. אולי זה מה שמסביר את ההתרגשות המיוחדת בתערוכה שלי "בין נטף לפלורנטין" שבימים אלה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל. אני תמיד אומר שצילום עבורי מקפל בתוכו הרבה מעבר לתוצאה. בשבילי דרך הצילום כולה מרגשת כי כל התהליך הוא הזדמנות לפגוש אנשים, לברוא מערכות יחסים ממקום תמים ופשוט ולחזור לאמון וכבוד בסיסיים.
המצלמה היא כלי עבורי שדרכו אני מעביר את אהבת האדם שבי. כשאני מתברך בחזרה, אז מעבר לקשר המיוחד שנרקם עם המצולמים שמביעים בי אמון דרך התמסרותם הפשוטה למצלמה ומאפשרים לי להראות את היופי שלהם, אני זוכה לשתף פעולה עם אמנים מהשורה הראשונה ולהביא את היצירה המשותפת לעוד אנשים.
ג'ואל קנטור, חבר, צלם, אמן, נענה בשמחה למלאכת האוצרות והוא בחר לשלב עבודות שחור-לבן מהארכיון במרתף בנטף, מעליית הגג במעריב ומלשכת העיתונות הממשלתית יחד עם צילומים עכשוויים. בזמן שהוא בחר תמונות, אני הייתי צריך לשחרר שליטה וללמוד לסמוך עליו.
ג'ואל הוא אוצר עם ידע עצום באמנות, בערב הפתיחה זכיתי לשמוע מה עמד מאחורי הבחירות שלו, הוא שיתף שלו עצמו היו שלושה מקורות בצילום אליהם התייחס במודע או לא במודע בזמן שאצר.
הראשון צלם הונגרי שגר בצרפת בשם ברסאי. ברסאי גר בפריז בין השנים 1920- 1940 והכיר את כל האינטלקטואלים של התקופה. בלילות הוא צילם בברים וברחובות. יש תמונה מאוד מפורסמת של זונה מתחת לפנס רחוב עומדת עם סיגריה ביד ומחכה. החיפוש אחר צילומים היה נדיר בתקופתו ובסופו של דבר קראו לספר שלו ה"סודות של פריז". למעשה הוא תפס את האווירה של פריז ובמידה רבה, ג'ואל מרגיש שאני תופס את האווירה של פלורנטין.
הזרם השני של צילום זה בעצם הצלמים הישראלים שעובדים פה כצלמי עיתונות, שגם אני הייתי פעם חלק מהם. לצד צלמים כמו אלכס ליבק, מיכה ברעם, דוד רובניגר ועוד, שכצלם צעיר יותר פעלתי לצדם במשך שנים רבות. ג'ואל הרגיש שבעולם שלי אין מלחמות ואין אינתיפאדות. למעשה אין בו אלימות וזה הדבר שתפס אותו - בין אם זה בעקבות צילום של ילדה שעומדת לבד עם בובה, לא בוכה ולא צורחת, ובין אם זה בעקבות תמונה של שמעון פרס, שאז היה ראש הממשלה, בעת שחיית הבוקר. גם שם אין דרמה גדולה. מקסימום הצופה מרגיש שפרס אומר לעצמו שאולי כדאי לו לצאת כי קצת קר.
מאוד משמח אותי ש"האין דרמה" הוא חלק מהותי מכתב היד האמנותי שלי, כי אני מאמין שאין דבר שהוא יותר גדול מהיום. עד כמה שאפשר אני מתרחק מדרמה ושואף לראות את הרגעים הקטנים הפשוטים שיש בהם כל כך הרבה יופי ועוצמה.
הזרם השלישי, או האיש השלישי שהשפיע, הוא אמריקאי בשם פליפ לורקה דה קורסיאה. דה קורסיאה מביים סצנות דוקומנטריות, הפקות גדולות. איש ברחוב שוכב באמצע עיר סואנת בזמן שהשמש שוקעת והכל מבויים עם שחקנים, אנשי תאורה וצלמים. אצלי הוא אהב את הסצנה שגיליתי ברחובות, שנראית מבוימת, אבל היא ממש לא. זה פשוט רגעים שכמו אני מכוון לראות אותם ותופס אותם בין רגע בהבזק של טבעיות.
עכשיו, עם התהליך המרתק על התערוכה החדשה, אני מרגיש שכל פעולה אמנותית, ואולי בכלל כל פעולה אנושית שיש בה שיתוף נרחב של בני האדם, עוד יותר מאתגרת ובסופו של דבר יוצרת משהו חדש, גדול יותר ורחב יותר ממה שדמיינתי לעצמי.
מתוך הטור עדשת רוח במעריב nrg"
בעקבות התערוכה החדשה של נינו הרמן במוזיאון ארץ ישראל
מציג ערוץ הניו-אייג' כמה מהצילומים שנבחרו להשתתף בה,
וגם הסבר קצר של האוחז בעדשה על הרקע מאחוריה.
אמא שלי ליאורה הרמן, שהייתה ציירת, תמיד חלמה להיות מוצגת במוזיאון. אולי זה מה שמסביר את ההתרגשות המיוחדת בתערוכה שלי "בין נטף לפלורנטין" שבימים אלה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל. אני תמיד אומר שצילום עבורי מקפל בתוכו הרבה מעבר לתוצאה. בשבילי דרך הצילום כולה מרגשת כי כל התהליך הוא הזדמנות לפגוש אנשים, לברוא מערכות יחסים ממקום תמים ופשוט ולחזור לאמון וכבוד בסיסיים.
המצלמה היא כלי עבורי שדרכו אני מעביר את אהבת האדם שבי. כשאני מתברך בחזרה, אז מעבר לקשר המיוחד שנרקם עם המצולמים שמביעים בי אמון דרך התמסרותם הפשוטה למצלמה ומאפשרים לי להראות את היופי שלהם, אני זוכה לשתף פעולה עם אמנים מהשורה הראשונה ולהביא את היצירה המשותפת לעוד אנשים.
ג'ואל קנטור, חבר, צלם, אמן, נענה בשמחה למלאכת האוצרות והוא בחר לשלב עבודות שחור-לבן מהארכיון במרתף בנטף, מעליית הגג במעריב ומלשכת העיתונות הממשלתית יחד עם צילומים עכשוויים. בזמן שהוא בחר תמונות, אני הייתי צריך לשחרר שליטה וללמוד לסמוך עליו.
ג'ואל הוא אוצר עם ידע עצום באמנות, בערב הפתיחה זכיתי לשמוע מה עמד מאחורי הבחירות שלו, הוא שיתף שלו עצמו היו שלושה מקורות בצילום אליהם התייחס במודע או לא במודע בזמן שאצר.
הראשון צלם הונגרי שגר בצרפת בשם ברסאי. ברסאי גר בפריז בין השנים 1920- 1940 והכיר את כל האינטלקטואלים של התקופה. בלילות הוא צילם בברים וברחובות. יש תמונה מאוד מפורסמת של זונה מתחת לפנס רחוב עומדת עם סיגריה ביד ומחכה. החיפוש אחר צילומים היה נדיר בתקופתו ובסופו של דבר קראו לספר שלו ה"סודות של פריז". למעשה הוא תפס את האווירה של פריז ובמידה רבה, ג'ואל מרגיש שאני תופס את האווירה של פלורנטין.
הזרם השני של צילום זה בעצם הצלמים הישראלים שעובדים פה כצלמי עיתונות, שגם אני הייתי פעם חלק מהם. לצד צלמים כמו אלכס ליבק, מיכה ברעם, דוד רובניגר ועוד, שכצלם צעיר יותר פעלתי לצדם במשך שנים רבות. ג'ואל הרגיש שבעולם שלי אין מלחמות ואין אינתיפאדות. למעשה אין בו אלימות וזה הדבר שתפס אותו - בין אם זה בעקבות צילום של ילדה שעומדת לבד עם בובה, לא בוכה ולא צורחת, ובין אם זה בעקבות תמונה של שמעון פרס, שאז היה ראש הממשלה, בעת שחיית הבוקר. גם שם אין דרמה גדולה. מקסימום הצופה מרגיש שפרס אומר לעצמו שאולי כדאי לו לצאת כי קצת קר.
מאוד משמח אותי ש"האין דרמה" הוא חלק מהותי מכתב היד האמנותי שלי, כי אני מאמין שאין דבר שהוא יותר גדול מהיום. עד כמה שאפשר אני מתרחק מדרמה ושואף לראות את הרגעים הקטנים הפשוטים שיש בהם כל כך הרבה יופי ועוצמה.
הזרם השלישי, או האיש השלישי שהשפיע, הוא אמריקאי בשם פליפ לורקה דה קורסיאה. דה קורסיאה מביים סצנות דוקומנטריות, הפקות גדולות. איש ברחוב שוכב באמצע עיר סואנת בזמן שהשמש שוקעת והכל מבויים עם שחקנים, אנשי תאורה וצלמים. אצלי הוא אהב את הסצנה שגיליתי ברחובות, שנראית מבוימת, אבל היא ממש לא. זה פשוט רגעים שכמו אני מכוון לראות אותם ותופס אותם בין רגע בהבזק של טבעיות.
עכשיו, עם התהליך המרתק על התערוכה החדשה, אני מרגיש שכל פעולה אמנותית, ואולי בכלל כל פעולה אנושית שיש בה שיתוף נרחב של בני האדם, עוד יותר מאתגרת ובסופו של דבר יוצרת משהו חדש, גדול יותר ורחב יותר ממה שדמיינתי לעצמי.
מתוך הטור עדשת רוח במעריב nrg"
תגובות מתוך הטור.
זה כל היופי - האקלקטיות, האוסף שאיננו מאוגד תחת קונספט צר ומגביל, אלא פשוט רגעים שמשקפים תקופות, מקומות, אנשים וחוויות כל כך שונים כל כך, אך בכולם טבוע גרעין של אמת. יישר כוח נינו!
חיבור מרגש, תמונות נוגעות שלום נינו קראתי בעניין רב את הכתבה והתבוננתי בתמונות שמוצגות. החיבור שעשה האוצר מאד מרגש. אהבתי מאד את התמונה עם הבחור שמטאטא את החנות והבחור (עם תינוק?) שנמצא מתחת לפנס.היא מאד מפעילה ונוגעת. אילנה .
צלם מוכשר ואיש מעניין נינו הסתובב תקופה ארוכה בפלורנטין, שם גרתי. היה מרתק לראות אותו מחפש בכנות רגעי אמת באנשים דרך המצלמה שלו. בימים בהם כל אמן קודם כל משווק את עצמו ורק אח''כ יוצר, נינו נראה כמו אמן מאד שונה בנוף התל אביבי. חוץ מזה, יש לו בלוג מקסים וכדאי להכנס אליו.
תודה לדנה בימים אילו של שמחה וגאוה על פירות עשייה יש בי גם קולות שאומרים אולי אתה גולש מעבר למידה בשמחת השתוף... בא היקום ושולח לי שליחה יקרה בשם דנה עם דיבור לב משמח ומרגיע... לצד זה השעור על מידה נמשך.... תודה לך דנה יקרה ותודה לכל המברכים המגיבים נינו
עוצמתי אך לא מוגזם - חתימת הכשרות שלי לאומנות
anabelle, בעת קריאת ספר או כתיבת שירה וגם כמובן בהתבוננות באומנות פלסטית, אני תמיד מחפשת את אלו שמכירים את הניואנסים האנושיים האמיתיים. שנותנים לנו מעין מראה לתוך הפנימיות של עצמנו, לטובה ולרעה כמובן, יחד עם זאת כדי לגרופ לי לחוש כך, צריך להוכיח לי שהאמן מתאר את האפור ולא רק את השחור לבן. בצילומים שלך יש תמיד את תכונה זו.
נורא התרשמתי מהתמונה של תליית הבובות כי מחד, יש את הנוף הפסטורלי והפרצוף המאושר של חלוצי נטף ומאידך יש את הקונספט של הליצנים שיש בהם סוג של צביעות, כי הם תמידית מאושרים למרות שתולים אותם עד כדי מצב שזה נראה טיפה חשוד ומשהו לא מסתדר בכל העסק.
נורא התרשמתי מהתמונה של תליית הבובות כי מחד, יש את הנוף הפסטורלי והפרצוף המאושר של חלוצי נטף ומאידך יש את הקונספט של הליצנים שיש בהם סוג של צביעות, כי הם תמידית מאושרים למרות שתולים אותם עד כדי מצב שזה נראה טיפה חשוד ומשהו לא מסתדר בכל העסק.
נראית כמו תערוכה מקסימה.
השבמחקהתמונה של שטרן1 מזכירה נשכחות. איך החלטנו על תאריך פתיחה ועד הדקה התשעים ניקינו. נינו תמיד טופס את הרגע הזה, שמספר כל כך הרבה. תודה על התיעוד התמידי של חיינו
השבמחק