כתבה של עמי הרלב ,במגזין "החיים הטובים" ירחון של "קלאב 50", מועדון של מעל 200 אלף חברים בכל הארץ של בני 50 ומעלה.
תמונות מחיי הצעירים .
הצלם נינו הרמן מתעד בשנתיים האחרונות את חיי הצעירים בת"א.
בתצלומים שהוצגו בתערוכה שנערכה במקביל למחאת אוהלים, נקלטו בעיני המצלמה הרגישה והאוהבת שלו הניצנים הראשונים למהפכה החברתית השקטה/עמי הרלב
"מדברים על ספטמבר כתאריך מחולל שינוי באזורנו. הכרזת עצמאות לשכנים....ובינתיים בחום יולי אוגוסט החלה מהפכה חברתית במקום הכי לא צפוי, בשדרה המרכזית של בירת הצעירים בתל אביב והיא מתפשטת בכל הארץ. מהפכה המבקשת לחולל שינוי עמוק. מהפכה שמעוררת בי שמחה גדולה ואמונה שהנה קורה כאן משהו יותר גדול ממה שרואים ומדמיינים."
דברים אלה לקוחים מתוך הבלוג של נינו הרמן, צלם עיתונות לשעבר ו"צלם רחוב" (כהגדרתו) כיום, שתערוכת צילומים שלו בשם "דמויים קולנועיים", הוצגה במהלך חודש אוגוסט בבניין הסינמטק בירושלים. התערוכה, שאותה אצרה תחיה, אשתו של נינו, לזכר בנם יאיר, הציגה את הנוף האנושי של צעירי דרום תל אביב ברגישות מיוחדת במינה. נינו הרמן מבטא בצילומיו לא רק את נסיונו רב השנים כצלם עיתונות שמכיר היטב את עבודת הצילום מהשטח. בולטת לעין ההזדהות הגדולה שלו עם הדמויות המצולמות ועם אורחות חייהם ומה שמעסיק אותם.
לכאורה אין דבר רחוק יותר מנינו הרמן מאשר תל אביב העיר הסואנת וצעיריה. נינו ותחיה אשתו היו ממקימי נטף, יישוב פסטורלי בהרי ירושלים, שהוא ניגוד מוחלט למה שהעיר הגדולה מייצגת. אבל לנינו יש נפש סקרנית והוא אוהב אדם בנשמתו. וכך מצא את עצמו בשנים האחרונות חוזר ויורד לתל אביב עם המצלמה ומתחבר באמצעותה לצעירי העיר ולחייהם. הוא התחיל לצלם בשדרות רוטשילד, אבל מהר מאד נדד לשכונת פלורנטין, שבה מצא את מבוקשו. וכך מסביר לנו נינו: "בעבר לא הייתי מעז להיכנס לשכונה כזו, הייתי רואה רק את הכיעור שבה. אבל הפעם באתי עם פתיחות לאנשים. גליתי בשכונה משהו קהילתי, קצת כמו קיבוץ". וכמו שהוא כותב בבלוג שלו: "למעלה משנתיים מאז חזרתי לצילום, אני מסתובב בקרב צעירי תל אביב, רואה את היופי שלהם, מקשיב לרצון שלהם, שומע את הבלבול, את החיפוש.... לא פעם נשאלתי מה אני מוצא שם בבירת הצעירים, בפלורנטין ובכלל? ... אני מוצא כאן דופק של חיים שמרגש אותי, אנרגיה אחרת, חיבור לאנשים שפתוחים לשינוי."
התמונות של נינו מספרות את סיפוריהם של בני הדור הצעיר של היום, אלה שבאו לתל אביב ממקומות שונים בארץ ומחוצה לה, וחיים כיום בדרום תל אביב. נינו נכנס בעזרת המצלמה למהלך חייהם, ועמוק לתוך נשמותיהם. הוא מצליח לשקף בצילומיו גם את מה שחבוי מן העין, את מחשבותיהם, את חלומותיהם, את ההתלבטויות שלהם. והוא עושה זאת בעין רגישה ואוהבת שיוצרת מרקם אסתטי מיוחד במינו. לפני שהוא מצלם הוא מבקש את רשותם של הצעירים והם נענים לו ומשתפים אותו – במהלך עבודתם, בזוגיות שלהם, בתוך בתיהם. אומר נינו: "הם מחפשים להאמין באדם ואני נותן להם הזדמנות לזה. אני לא בן גילם ויותר קרוב לגיל של הוריהם, והם מכניסים אותי לתוך חייהם, ועושים זאת בשמחה."
הצילומים מציגים בעת ובעונה אחת כמה רובדים – את הסיפור הגלוי לעין, וגם את תחושותיהן של הדמויות ואת מה שיש להן לומר לסביבתן. ובחלק מהתמונות יש מראות נוספים שמשתקפים מתוך חלון של בית קפה, של בית או של מכונית.
נינו מתעד בשנים האחרונות במצלמתו, תחילה אולי בבלי דעת וכיום בדעה צלולה וברורה, את סיפוריהם של מי שמובילים את מחאת הצעירים. והוא עושה זאת מתוך הזדהות עמוקה איתם ועם הרבה אהבה. "יש לי כבר רומן ארוך עם הצעירים שפגשתי בדרום תל אביב. ראיתי את אדיבותם, פתיחותם וחכמתם .... בכל פעם נפעמתי מחדש מהאמון שבהתמסרות שלהם אלי ולמצלמה. בכל מפגש כזה שלי איתם חוויתי כמה הם כמהים לחזור לאמונה פשוטה באדם וכמה הם מייחלים שיהיה אחרת בארץ הזו." כך כותב נינו בבלוג שלו, והוא ממשיך: "....לא הופתעתי שדווקא מהם יוצאת המהפכה…. בירת הצעירים, תל אביב, מכילה את מיטב המנהיגים של העתיד שלנו …. המנהיגות החדשה שמתהווה בימים אלה מביאה דיבור אמיתי, נוגע, לא תמיד מנוסח, לעתים אפילו עילג. אך בעיקר יש כאן בני אדם שהרצון שלהם להיטיב עם כולם מאד ברור להם. זו בגרות ואחריות מסדר אחר שאנחנו מכירים."
הרומן של נינו הרמן עם צעירי תל אביב ממשיך גם כיום. הוא מלווה את המאהל שהקימו בשדרות רוטשילד ואת סיפור המחאה הגדולה שלהם ומתעד אותו במצלמתו. מתוך הזדהות ומתוך אמונה שקורה כאן משהו בסדר גודל שלא היכרנו, משהו טוב. וכך הוא כותב: "עצתי לכל המקשיבים והצופים מהצד – זו הזדמנות להקשיב אחרת למה שמתקיים. להיפתח לרעיון שמתהווה כאן בסיס אחר לדיבור משהיכרנו. זהו דור הקליפים המהירים המבקש אורך רוח כדי לסלול נתיב אחר להידברות ולמנהיגות." ב"גלגול" הקודם שלו כצלם עיתונות, צילומיו של נינו מאירועי מחאת הצעירים היו מופיעים בוודאי בעמודים הראשיים של העיתונות היומית. כיום הם מצטרפים לחיבור המתמשך שבינו לבין הצעירים, ולא נתפלא אם הם ישמשו בסיס להתערוכה הבאה שלו.
