עדשת רוח "פרֵיים טיים: נינו הרמן מתעד את הדמיון" למדור הקישו.

פרֵיים טיים: נינו הרמן מתעד את הדמיון

הדמיון, למרות השם המבטיח שלו, מאד מוגבל. זה משום שהוא יושב על המוּכּר, מגיח ממעמקי התודעה האוטומטית שלנו. המציאות, לעומתו, אינסופית. ואם ככה, מיהו האיש שנתפס בפריים?
נינו הרמן
3/11/2010 11:50 תגיות: חנניה הרמן,פלורנטין.

ידוע לכל שהמציאות היא מעבר לכל דמיון, אבל למה? בגלל שהדמיון, למרות השם הקסום והרחב שלו, הוא מאוד מוגבל. הוא יושב על המוּכּר, הוא מגיח מהתודעה האוטומטית שלנו בעוד שהמציאות, שמגיחה מעצמה, היא אינסופית, רחבה ומשתנה כמו גווני האור.
כל יום אני יוצא לרחוב כשאני סקרן לחוות אותו, על אנשיו ועל מה שמתרחש בו. ברור לי שיש לי ראייה משלי, ולמרות זאת נראה לי שכולם רואים מה שאני רואה. אני חוזר לאותם רחובות מוכרים של פלורנטין שהתיידדתי איתם, בדרך שעשיתי אין ספור פעמים, ומנסה לגלות דברים חדשים. העיניים מדלגות על השגור והמוכר, מחפשות התרחשות אנושית. אני בנסיעה איטית בדרך שלמה, לפניי רוכב איש על אופניים גבוהות מאוד, כאלו שלא ראיתי עוד. הוא מסקרן, נראה טוב, יופי של צילום.
אני עוקף אותו, מתקדם כברת דרך נוספת, חונה ומחכה. חלק מהמיומנות של צלם זה לצפות קדימה מהלכים, עם הסיכון שזה לא יתרחש ועם הסיכוי שתספיק למצוא זווית נכונה לרגע. אין הרבה זמן, הוא חולף על פני, צילמתי. בתחושה לא צילום גדול. אני מסתכל בתמונה שמופיעה במסך שעל גב המצלמה. זה הכיף של הדיגיטל: יש תוצאה מיידית. הצילום בינוני, אבל מעניין.

מראית העין שלו, רוכב בלי חולצה בסוף יום, לקחה אותי לדימוי הפועל הרוסי שיצרתי לי בראש צילום: נינו הרמן

  לדמיון יש דרכי פעולה משלו, ובראש כבר יש לי סיפור על האיש. נוכח בי דימוי של פועל בניין רוסי בסוף יום עבודה, ותוך שניות זה כבר יושב בי כאילו זאת היא המציאות. בלילה, כשאני מעלה את התמונה לבלוג ומחפש איך להכתיר אותה, אני מספר לתחיה, רעייתי, ומתחבר דרכה לעובדה הפשוטה, שבעצם אני לא יודע דבר וחצי דבר על האיש, על רוכב האופניים הזה ש"תפסתי" בעדשה שלי, וממקום פשוט עולה הכותרת: "בדרך שלמה בסוף יום".

בתהליך הזה, של צילום הרחוב, אני לומד כל פעם להסכים להשליך את אותו ביטחון שראיתי בעיניים שלי, ש"ככה זה". צילום כאילו עוסק בלראות מה מתקיים. ראית, צילמת, הכול ברור, גלוי ונוכח.

והנה, כמה ימים אחר כך צילמתי זמרת צעירה. במענה שלה לתצלומים ששלחתי לה במייל, היא מספרת בשמחה שנכנסה לבלוג שלי וראתה חבר שלה, במאי, שחקן, מורה - ואצלי הוא גם רוכב על אופניים. ווואוו, זה ממש לא מה שראיתי בעיני רוחי, ורק ברגע ההוא נפל לי האסימון שעדיין ממש לא שחררתי את דימוי הפועל הרוסי שיצרתי לי בראש.
מראית העין שלו, רוכב בלי חולצה בסוף יום, לקחה אותי להקשרים הפרטיים שלי, אפילו שהודיתי שאני לא יודע עליו מאום.
שמחתי על היחד הזה, שאיפשר פענוח של חלק מפאזל ענק שנקרא "חיים". רשת מופלאה של קשרים והקשרים, המאפשרת להבין עוד ועוד. שמחתי גם שהכנסתי שותף סמוי אל תוך הלבד שלי, שהתייעצתי, שנפתחתי, שהייתי מוכן להסכים שמה שדמיינתי זה לא ההקשר היחיד. כשבא הפענוח המרתק, דרך הדיאלוג של הביחד בבלוג, שוב למדתי שההיצמדות שלי אל מראית העין מיועדת לאפשר לי, בסופו של יום, את החוויה השלמה שבה אני לא יודע דבר וחצי דבר על האחר.
שוב למדתי, הרגשתי, עד כמה המציאות היא מעבר לכל דמיון. הבנתי עד כמה המפגש - וזה יכול להיות כל מפגש, עם טקסט, עם צילום או עם בן אדם אחר, כל אחר – הוא בעצם הזדמנות שלי לפגוש את עצמי. שוב חוויתי שהעולם הזה שאני "רואה" מורכב מאינסוף שכבות, הקשרים ואמונות, וכל מה שנותר לי זה לשאוף לדעת את עצמי, את מסעי ואת רצוני, וכי לשם עליי להפנות את תשומת לבי.


 מצחיק

האיש על האופניים הגבוהות, 08/11/10 01:36
"ואני בכלל הייתי על האופניים והייתי בדרך לפגישה ורציתי להיראות יצוגי אז הורדתי את החולצה כדי שלא להגיע ספוג בזעה לעבודה. ובסופו של דבר צולמתי ללא חולצה נו מילא הכל נחשף בסוף האדם מתכנן ואלוהים צוחק...
אבל אהבתי את דימוי הפועל הרוסי ".