הביט האנושי: עדשת הרוח של נינו הרמן,למעבר למדור הקישו

הביט האנושי: עדשת הרוח של נינו הרמן

להיות בנאדם זה אומר שיש לכל הגוף, לכל הראש, לכל המנגנונים, יכולת לפעום. ולנו יש אחריות לכך שישמעו את הביטים האלו ברחבי הרשת האנושית.
בשביל זה אני מצלם אנשים

אחריותו של כל אחד מאיתנו לפעום. כל הזמן לפעום, כמו הדופק של הלב. עוד פעימה ועוד פעימה, כמו לחקות את קצב הטבע שאינו נח. מובן שהלב שלנו פועם בטבעיות גם כשאנחנו לא שמים לב, אבל להיות בנאדם זה אומר שיש לכל הגוף, לכל הראש, לכל המנגנונים, יכולת לפעום. יש לנו אחריות שישמעו את הביטים שיהדהדו אל תוך הרשת האנושית. פעימה של כל אחד יכולה להיות דבר מאוד גדול, משהו שעומד בבסיס הערבות ההדדית, ההסכם הלא כתוב שלנו לפיו אנחנו משפיעים זה על זה, גם בפעימות לב קטנות וכביכול אישיות.

אני מסתובב ברחובות פלורנטין כבר למעלה משנה, מחולל ריקוד מופלא עם אנשים לא מוכרים. בכל פעם אני מכיר עוד ועוד שמות, עוד ועוד פנים. החיים בפלורנטין פועמים כל הזמן. אנשים באים, אנשים עוזבים, מישהי אפילו אמרה לי שיש מין מסלול חדש כזה, של הצעירים. זה הולך ככה: צבא, חו"ל, פלורנטין, ורק אחרי פלורנטין מתחילים החיים.
התבגרות מסדר אחר. ובאמת, בחוויה שלי זו שכונה אחרת. קצת קיבוץ, קצת הודו, ובעיקר חוויה של בית. אִם תל אביב היא צעירה, אז פלורנטין היא בירת הצעירים. אבל לא צעירים מנוכרים, צעירים עם לב פתוח ומזמין. אני יורד לצלם שם כמה פעמים בשבוע, והפרויקט הזה ממלא אותי שמחה בכל פעם מחדש. יש לי זכות להציץ, לשים את הלב שלי ברחוב אחד, בעיר אחת, ולאט לאט מצטברות תמונות שמספרות לי סיפור שהוא גם תקופתי וגם על-זמני. בכל צילום, בכל מפגש, אני חש את הלב שלי פועם - וזה מרגש אותי לחוות בשכונה הזו כל כך הרבה חיוּת, תשוקה, שמחת חיים ואנושיות. רגעים קטנים של כל אחד, רגעים של מפגשי לב.

לא בני זוג. הילה וכפיר בפריים כביר צילום: נינו הרמן

את הילה פגשתי בבר קטן בשכונה. צילמתי אותה הרבה, כי יש בה משהו מאוד פשוט, נוגע ואמיתי. ערב אחד, בזמן שתערוכת צילומים שלי על פלורנטין הוצגה בגלידרייה שמעבר לרחוב, הלכתי עם הבן שלי לצלם סרט קצר על התערוכה. פגשנו את הילה זוהרת מתמיד, ושאלתי אותה לדעתה על הצילום שלה, שתלוי שם. הצילום תפס רגע ביום קיץ לוהט, בזמן שהיא וכפיר מהסושי הסמוך מנסים להתקרר בפתח הבר מתחת למאוורר תקרה שאינו נראה בתמונה. זו תמונה שאני מאוד אוהב. התשובה הפשוטה והנוגעת שלה מאוד ריגשה אותי: "מאוד אהבתי... זה נראה כאילו כפיר ואני בני זוג. חוץ מזה, יוצאת ממני חושניות שלא ידעתי שקיימת בי." גילוי הלב שלה, פעימת החיים שלה, האומץ והפשטות שחשפו איזו אמת כזאת, ככה מול המצלמה, בתום ובשמחה, בשיתוף פשוט, כל אלו מאוד ריגשו אותי. אני מאמין שצילום שבא ממקום פשוט, שרוצה להיטיב, שרוצה לשמח ולהכיר, יוצר אדוות הנוגעות במעגלי חיים של הרבה אנשים.

בחוויה שלי, כל אדם שמסכים להצטלם ומאפשר לי להביא את תצלומו בגלוי, ככה פשוט, כמו מרחיב את עולמו ואת עולמי. ומן הסתם, עולמות נוספים של אנשים רבים. זה נראה מעשה פשוט וקטן, כאילו מה זה כבר "להסכים להצטלם", אבל בחוויה שלי משהו מופלא מתרחש בהסכמה הזו. זה לא רק אקט הצילום, אלא העובדה שאנשים מתמסרים למפגש, מוכנים שיראו אותם, שיוציאו מהם דברים שהם לא ידעו שקיימים בתוכם. הצבע הזה, המפגש הזה, הוא אחת החוויות החזקות של השכונה המופלאה הזו, שמאפשרת לכל יצירת הלב הזו להתרחש. עבורי זו ערבות של פעימות לב, שחוברות להן ומביאות ברכה למרחב המורכב שבו אנו חיים.
נינו יקירי




הילה:,
"זה מרגש אותי כל פעם מחדש לראות את התמונה הזו, זה מחזיר לתקופות טובות שלנצח אזכור
ושבזכותך ממשיכות להתקיים,המאמר כל כך אמיתי ונכון וזה ממלא לי את הלב באמת,,,

 
חוה מאמו:
"היי נינו מאוד נהנתי מהמאמר שכתבת,מעשה אומן אתה עושה כשאתה מחבר את האני הפנימי הרגיש והפועם שלך אל עסוקך ומקצועך ומחברם כה יפה בחבלי הערבות ההדדית ,יישר כח"/