יש דיבור: הייד-פארק מאולתר בלוינסקי
הצלם נינו הרמן נקלע להייד-פארק מאולתר ברחוב לוינסקי בתל-אביב. אנשים שכבר לא מחכים למנהיג שינאם בכיכרות עומדים על שלושה ארגזים, ומדברים פשוט. עדשת רוח
17/11/2010 14:33 תגיות: חנניה הרמן,פלורנטין .
מבין השאלות הלא פתורות, אחת הגדולות שבהן נוגעת לטבע האדם בהקשר החברתי שלו. האם אנשים בעיקר מבקשים להתחרות זה בזה, להרוס זה את זה ולהרוויח כמה שיותר זה על חשבון זה? ואולי האדם הוא יצור חברתי, השואף להתחברות ולעשייה משותפת ומבקש לעשות טוב ביסודו, להשתלב ולהשפיע בשדה החברתי בו הוא חי ויוצר?
לפני כמה שבועות, בתום יום ארוך בתל אביב, נתקלתי באקראי ברחוב לוינסקי פינת נחלת בנימין ב"הייד פארק" שכונתי תוצרת כחול לבן. אנשים שכבר לא מחכים למנהיג שינאם בכיכרות אלתרו במה קטנה משלושה משטחי ארגזים. מתוך הקהל עלו ובאו הדוברים והנגנים. מדי שבע דקות עלה מישהו אחר. כולם שווים, אין אדם שולי, הטוב האנושי נישא באוויר.
ואני? אני מסתובב ומצלם, מרגיש בבית. מתיידד מהר עם הקהל והרחוב. לצד העייפות של סוף היום אני חש בשמחה שמפיחה בי חיים. זה מדהים עד כמה השמחה לבוא בין אנשים ולהיות חלק מהם מעוררת אותי. מאז שחזרתי לצילום אני חש שינוי עצום בתדר שאני מביא למפגשים אנושיים, בהם אני על תקן צלם. פעם הייתי רק המתבונן. היום יש בי רצון עמוק להשפיע, ליצור. שהיצירה הזו, שנובעת ממקום פשוט בתוכי, תיגע בלב אנשים רבים ותעורר גם בהם רצון ושמחת יצירה לעשות את הדברים שנובעים מהלב שלהם. שאנשים לא יחיו על פי מה שראוי ומה שנחשב, אלא פשוט על פי טבעם. כשאדם פועל על פי טבעו, גם התחרות והקנאה פוחתות כי כל אחד חווה שהוא יחיד סגולה, ובמקום להשוות הוא מתחבר להשראה שהוא מקבל מהאחר.
הנה בחורה עולה להקריא שיר, ככה פשוט. רגע קודם ראיתי אותה בקהל. חיפשתי הזדמנות לצלם אותה ולא הלך לי: היא עמדה בצל. עכשיו היא עולה, עומדת זקופה ומקריאה. ברחוב מסתובב יוסף. איש גדול עם פנקס קטן ביד, תר אחרי משתתפים פוטנציאלים. נראה שהוא המניע את ההתרחשות. הנה הוא מתקרב אליי. "בוא תעלה, תדבר, שבע דקות" - הוא כמו משדל אותי. יש בי פיתוי גדול לעלות. "פעם אחרת", אני אומר לו, ובתוכי עולה קול פנימי שמסביר את הסירוב: "יש בי עייפות ואני, הרי, מכוון לצלם...." לצד זה עולה קול נוסף, שאומר: "איך אתה מוותר על ההזדמנות להשפיע? שבע דקות זה עולם ומלואו, זה מספר שמזכיר את בריאת העולם".
"פעם אחרת?", חוזר יוסף ומנסה. "עכשיו זה החיים", הוא אומר, וכמו דוחף אותי לעלות, מבקש ליצור בי מוכנות. מה קורה כאן? אני שואל את עצמי. מעט פעמים ביקשו ממני, כצלם מתבונן, להשתתף בחוויה המצולמת. זה מדהים איך הוא מזהה את הרצון העמוק שלי להשפיע. או שאולי אני נסחף ומייחס לו חוש נבואי, בעוד הוא פשוט באג'נדה שלו למצוא דוברים?
אני מבין שזה כל הזמן המשחק הזה, בין הפשוט, ה"כאן והעכשיו", לבין הרצף של החיים, תובנות של "מאין אני בא ולאן אני הולך". בחירה ביכולת להתבונן לעומק הדברים. להיות חלק מהם, או להישאר מעל ההתרחשות, מחוצה לה. ובינתיים, באוויר, עולים דוברים שמדבריהם עולה תחושה של רצון כן להביא את דברם. רחוב קטן בדרום
תל אביב, יום חול, אנשים צעירים, מבוגרים, שבאים לדבר, להקשיב, להשפיע זה על זה.
לרגע נדמה לי שנוצר כאן יחד אחר שאין בו את ה"איש איש לנפשו", אלא ערבות של בני אדם שמעצימים איש את רעהו, לא בגלל שיקבלו משהו מזה אלא בגלל שזהו רצון. בזעיר אנפין מתחולל פה חזון אחרית הימים, רגע שעבורי מסמן פוטנציאל עצום שיש לנו, כחברה, להקשיב ולכבד אחד את השני.
אני מתבונן בהתרחשות הזו, על השקט שבו מתנהל הערב, על הכבוד שיש ברחבה לדוברים, לנגנים, על היחד שנוצר. מדי שבע דקות מתחלף גם התדר. תנועות קטנטנות יוצרות אותו, הזדמנות שווה לכל אדם להשפיע, להביא מהשפע שלו. לא יודע מה יהיה על השאלות הגדולות, אבל בינתיים יש יופי של התרחשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.