 |
הם עמדו מולי יפים, מסקרנים, בוחנים לאיזה מרחב נכנסו, עד שלא התאפקתי וצילמתי אותם צילום: נינו הרמן
|
בתור צלם רחוב, הדרך לקבל אישור מהמצולמים דורשת ממני להיות יצירתי גם בתחום האנושי. ההזמנה להיכנס לחיי אנשים משתנה מאדם לאדם, ותלויה בהרבה משתנים שלא תמיד תלויים בי.
זכורה לי פעם ב"נסיך הקטן" בתל אביב, עוד במשכנו הישן, בה ביקשתי רשות מזוג חמוד שישב שם לצלם אותם. תוך כדי ניסוח הבקשה מולם הרגשתי שאני לא מכוון בכלל לדיבור, לבקשה, שהמקום ממנו אני רוצה לצלם לא ברור לי באותו רגע. הרגשתי שאני מנוכר לעצמי, ואכן נעניתי בשלילה.
"צלם את הספרים", אמר לי הבחור ואפילו לא התבאסתי ממנו. היה לי ברור שהאחריות היא אצלי, שלא באתי מכוון. ברור שגם אם יש לי רצון להשפיע ולהיטיב לא מובטח לי דבר, אבל בחוויה שלי, כשאני מכוון ומאמין, בדרך כלל זה עובד ונוצר חיבור.
מיד אחרי אותה התרחשות הלכתי לסוניה געצל שפירא, בית קפה סמוך, אליו בדיוק נכנס זוג צעיר. הוא במדים, היא באביביות תל אביבית. הם עמדו מולי יפים, מסקרנים, בוחנים לאיזה מרחב נכנסו, עד שלא התאפקתי וצילמתי אותם, יודע שעוד מעט אבקש את רשותם ואציג את עצמי, מרגיש שזה בסדר הפעם להקדים צילום לבקשה. באמת, רגע אחרי שצילמתי את הצילום הראשון הם המשיכו בעולמם, צועדים למרחב הבא בבית הקפה, משתנים בתוך עצמם והנה מול הזגוגית הם כבר יחד לגמרי. האור לא אידיאלי, אבל הסיטואציה כל כך אינטימית, שאני מרגיש שזה רגע מכונן. אני מצלם וחש בשמחה, וואוו איזה תמונה.
יותר מאוחר הצילום מזכיר לי ספרי צילום שגדלתי עליהם בבית אמי הציירת ליאורה ואני נזכר שחבר יקר קרא לי פעם "בורא געגועים שכמותך", ציטוט משיר של משה מאיר. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל עבורי צילום היחד שלהם שנוצר זרק אותי לצילומי החיילים האמריקאים ששבו הביתה בסיום מלחמת העולם השנייה. זו תקופה שעבורי מסמלת את ניצחון הרוח החופשית של האדם על הרוע שבו ואני שמח שכאילו יש לי משהו להוסיף לארסנל של הצלמים הגדולים מפעם.
כשהראיתי לזוג את התמונות החדשות הם מאוד שמחו והעצימו את חווית המפגש שנוצר לרגע. עבורי כל מפגש וצילום הוא התנסות מרתקת במרחב המורכב של מערכות יחסים. אני חש שכמו בהרבה תחומים בחיים, בהם הכל משתנה, גם בצילום יש יכולת להגדיר מושגים מחדש - מה מותר ואיפה, מה פרטי ומה ציבורי. איך פוגשים, מדברים, מבקשים רשות. איך יוצרים תנאים מיטיבים ליצירת אמנות שיש בה שיתוף כבוד האדם ו"יחד".
לימים, כשהכנו תערוכה בסינמטק תל אביב על דימויים קולנועיים, בחרה רעייתי תחיה, שאצרה את התערוכה, את תצלום הזוגיות השני וזה שימח אותי מאוד.
זכורה לי פעם ב"נסיך הקטן" בתל אביב, עוד במשכנו הישן, בה ביקשתי רשות מזוג חמוד שישב שם לצלם אותם. תוך כדי ניסוח הבקשה מולם הרגשתי שאני לא מכוון בכלל לדיבור, לבקשה, שהמקום ממנו אני רוצה לצלם לא ברור לי באותו רגע. הרגשתי שאני מנוכר לעצמי, ואכן נעניתי בשלילה.
"צלם את הספרים", אמר לי הבחור ואפילו לא התבאסתי ממנו. היה לי ברור שהאחריות היא אצלי, שלא באתי מכוון. ברור שגם אם יש לי רצון להשפיע ולהיטיב לא מובטח לי דבר, אבל בחוויה שלי, כשאני מכוון ומאמין, בדרך כלל זה עובד ונוצר חיבור.
מיד אחרי אותה התרחשות הלכתי לסוניה געצל שפירא, בית קפה סמוך, אליו בדיוק נכנס זוג צעיר. הוא במדים, היא באביביות תל אביבית. הם עמדו מולי יפים, מסקרנים, בוחנים לאיזה מרחב נכנסו, עד שלא התאפקתי וצילמתי אותם, יודע שעוד מעט אבקש את רשותם ואציג את עצמי, מרגיש שזה בסדר הפעם להקדים צילום לבקשה. באמת, רגע אחרי שצילמתי את הצילום הראשון הם המשיכו בעולמם, צועדים למרחב הבא בבית הקפה, משתנים בתוך עצמם והנה מול הזגוגית הם כבר יחד לגמרי. האור לא אידיאלי, אבל הסיטואציה כל כך אינטימית, שאני מרגיש שזה רגע מכונן. אני מצלם וחש בשמחה, וואוו איזה תמונה.
יותר מאוחר הצילום מזכיר לי ספרי צילום שגדלתי עליהם בבית אמי הציירת ליאורה ואני נזכר שחבר יקר קרא לי פעם "בורא געגועים שכמותך", ציטוט משיר של משה מאיר. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל עבורי צילום היחד שלהם שנוצר זרק אותי לצילומי החיילים האמריקאים ששבו הביתה בסיום מלחמת העולם השנייה. זו תקופה שעבורי מסמלת את ניצחון הרוח החופשית של האדם על הרוע שבו ואני שמח שכאילו יש לי משהו להוסיף לארסנל של הצלמים הגדולים מפעם.
כשהראיתי לזוג את התמונות החדשות הם מאוד שמחו והעצימו את חווית המפגש שנוצר לרגע. עבורי כל מפגש וצילום הוא התנסות מרתקת במרחב המורכב של מערכות יחסים. אני חש שכמו בהרבה תחומים בחיים, בהם הכל משתנה, גם בצילום יש יכולת להגדיר מושגים מחדש - מה מותר ואיפה, מה פרטי ומה ציבורי. איך פוגשים, מדברים, מבקשים רשות. איך יוצרים תנאים מיטיבים ליצירת אמנות שיש בה שיתוף כבוד האדם ו"יחד".
לימים, כשהכנו תערוכה בסינמטק תל אביב על דימויים קולנועיים, בחרה רעייתי תחיה, שאצרה את התערוכה, את תצלום הזוגיות השני וזה שימח אותי מאוד.
האם צילום הוא לא הוצאת דבר מהקשרו?
לתערוכה שמתקיימת כעת במוזיאון ארץ ישראל בחר האוצר ג'ואל קנטור את תמונת הנפרדוּת הראשונה. התמסרתי לבחירה שלו, תוך שאני חווה שמחה אחרת, שמחת הגילוי. עבודה עם אוצרים שונים פותחת זוויות התבוננות שונות, הכרות עם עולם שלם, שלהם, שלא הכרתי, שמהדהד לעולם שבי, שגם כן לא הכרתי.
לתערוכה שמתקיימת כעת במוזיאון ארץ ישראל בחר האוצר ג'ואל קנטור את תמונת הנפרדוּת הראשונה. התמסרתי לבחירה שלו, תוך שאני חווה שמחה אחרת, שמחת הגילוי. עבודה עם אוצרים שונים פותחת זוויות התבוננות שונות, הכרות עם עולם שלם, שלהם, שלא הכרתי, שמהדהד לעולם שבי, שגם כן לא הכרתי.
עכשיו כאן, במרחב התצוגה של הטור, אני מאחד שתי תערוכות לתערוכה שלישית שיש בה מילים, אבל בעיקר את שני הדימויים. נוצר סיפור חדש והתוצאה מאפשרת למתבוננים לקבל חוויה מגוונת.
המהלך הזה מזכיר לי שוב כמה המציאות היא דבר דינמי, חי ומשתנה, שתלוי בהקשריי המתבונן בה. האם צילום בכלל הוא לא הוצאת דבר מהקשרו? לרגעים נדמה לי שהעולם שאנחנו רואים הוא כל כך אישי וסובייקטיבי שאין כמעט סיכויי להבין האחד את השני.
ולרגעים ההבנה שצילום הוא הנצחה של פיסת מציאות, ניתוק של קטע מתמונה רחבה, מאפשרת להבין שכמו בצילום גם בחיים הכל תלויי הקשרים.
וכך, ההבנה העמוקה שכל מילה שנאמרת על ידי האדם שמולי יש מאחוריה עולם הקשרים שלם שלא בהכרח תואם את עולם ההקשרים שלי, עושה לי טוב מעבר למהלך היצירתי של הצילום.
היא נוסכת בי תקווה שיש אפשרות לשיח אחר ומיטיב.
מתוך הטור שלי עדשת רוח בורא געגועים nrg "מעריב"
יהודית קונפורטי:
"הכתבה הזאת באמת פותחת עוד צוהר להבנת הדרך שלך, שהיא לא חד משמעית , במובן של מה "מותר" ומה "אסור" לעשות כשאתה מצלם. כל היופי שלך ושל המצולמים יוצא דוקא ברגעים הספונטניים האלה. אני אוהבת מאד!"
ולרגעים ההבנה שצילום הוא הנצחה של פיסת מציאות, ניתוק של קטע מתמונה רחבה, מאפשרת להבין שכמו בצילום גם בחיים הכל תלויי הקשרים.
וכך, ההבנה העמוקה שכל מילה שנאמרת על ידי האדם שמולי יש מאחוריה עולם הקשרים שלם שלא בהכרח תואם את עולם ההקשרים שלי, עושה לי טוב מעבר למהלך היצירתי של הצילום.
מתוך הטור שלי עדשת רוח בורא געגועים nrg "מעריב"
יהודית קונפורטי:
"הכתבה הזאת באמת פותחת עוד צוהר להבנת הדרך שלך, שהיא לא חד משמעית , במובן של מה "מותר" ומה "אסור" לעשות כשאתה מצלם. כל היופי שלך ושל המצולמים יוצא דוקא ברגעים הספונטניים האלה. אני אוהבת מאד!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.