יש תמונות שמתחילות את חייהן כתיעוד תמים של רגע, וככל שחולפות השנים, הזמן מטעין אותן במשמעויות חדשות, כבדות ומורכבות. זו בדיוק התמונה הזו.
צילמתי אותה אי שם בשנות ה-70, בסמטאות מאה שערים. הייתי אז צלם צעיר ב"מעריב", והתלוויתי לסופר עיתונאי לוי יצחק הירושלמי ז"ל. באותו יום, נכנסנו ל"חיידר" מראה ילדים צעירים, שקועים לחלוטין בלימוד, בהתלהבות ובריכוז שקשה למצוא במקומותינו. באותם ימים,ריגש אותי זו הייתה הצצה לעולם אחר, תמונה תמימה.
בימים אילו אי אפשר להתעלם מההקשרים שהזמן יצק לתוכה. הריכוז המוחלט והטהור הזה בלימוד התורה הפך להיות סמל ומוקד לאחד הוויכוחים הסוערים והכואבים ביותר בחברה הישראלית – סוגיית הגיוס.
יש רגעים בלימוד שבהם משפט אחד, שנכתב לפני מאה ושישים שנה, הוא לב העניין עבורי. אמש, בבית המדרש 'אלול', חוויתי רגע כזה.
אנחנו בשנה שעוסקת ב"חזונות". אמש המנחה שלנו היה שלומי פרלמוטר, שהוביל אותנו למפגש מרתק עם הוגה שנחשב לאחד מ"מבשרי הציונות", משה הס, והצצה לספרו המכונן "רומי וירושלים".
תוך כדי הקראה של מכתביו, ביקשתי לעצור את שטף הלימוד. בהתרגשות, אמרתי לחברים שזה משפט שצריך להיות חקוק על דלתו של כל בית מדרש וכל בית כנסת.
וזה המשפט:
"אַף מִלָּה אַחַת בְּכִתְבֵי-הַקֹּדֶשׁ שֶׁלָּנוּ לֹא תּוּבַן נְכוֹנָה, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ אֶת נְקֻדַּת-הָרְאִיָּה, שֶׁמִּתּוֹכָהּ יָצַר אוֹתָהּ הָרוּחַ-הַיּוֹצֵר שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁמִיעַ אוֹתָהּ לָעוֹלָם." (משה הס, "רומי וירושלים", 1862)
למה המשפט הזה כל כך יקר לי? ולמה הוא צריך להיות תלוי בכל בית כנסת? כי הוא הצהרה ברורה של הסרת המוחלטות והדוגמטיות מהלימוד.
המשפט הזה, להבנתי, אומר שקריאת כתבי הקודש לעולם לא יכולה להביא "אמת" אובייקטיבית אחת, אלא היא תמיד תהיה תלויה בהשקפתו של הקורא-הפרשן. זוהי הכרה בכך שכל אחד מאיתנו פוגש פן אחר של אותה רוח אינסופית, ואין פרשנות אחת מוחלטת.
לכן, זוהי קריאה עוצמתית לענווה, לכבוד הדדי בין פרשנויות, ולחיפוש אישי, אורגני ומתמיד.
ה"רוח היוצר" שהס מדבר עליו הוא, בעיניי, אותה נוכחות נצחית הנמצאת מעבר לזמן ומעבר למילים.
מי שכתב את המילים הללו במקור – בין אם משה, דוד או ישעיהו – לא ברא אותן יש מאין. אני מדמיין שהם הקשיבו, חוו, ואז "הורידו" או "תרגמו" את אותה רוח אינסופית אל תוך הכלים המצומצמים של השפה האנושית.
וכמו שהמציאות עצמה מורכבת מאינסוף הקשרים, כך גם התורה. זוהי המשמעות העמוקה של "שבעים פנים לתורה" – ההבנה העמוקה שאף פרשנות, ואף פן, אינם מוחלטים. כל אחד מאיתנו, כשאנו ניגשים לטקסט, פוגשים פן אחר של אותה רוח אינסופית.
התובנה המיסטית הזו משתלבת באופן מופלא עם הכוונה המקורית של הס. הוא טען שאי אפשר להבין את התנ"ך אם מתעלמים מה"רוח הלאומית" הייחודית של עם ישראל.
בדיוק את הרעיון הזה ימשיך ויפתח מרטין בובר (שהושפע עמוקות מהס). שניהם הבינו שהציונות אינה רק פתרון פוליטי, אלא מעל הכול – תחייה רוחנית. זוהי קריאה לגלות מחדש את אותה "נקודת ראיה" ייחודית, את אותו "רוח יוצר", שרק מתוכה נוכל להבין את עצמנו ואת המילים המכוננות שלנו.
מסע החזון שלנו ב'אלול', מבורך השמחה לגעת במילים האלה שעדיין בוערות ורלוונטיות כל כך. כמו מים חיים.
