היה משהו בצפייה המשותפת הזאת, בפינת הטלוויזיה. אלון בן ה-8 ושירה בת ה-12 לצידי, וסדרת "הפלמ"ח" מרובת הפרקים על המסך. מצאנו עניין משותף מרתק, זה היה כיף אמיתי של יחד.
החבורה הצעירה של הפלמ"ח, עם החאקי והסודות, החזירה אותי ישר לחסמב"ה של ילדותי. אותה רוח הרפתקה, אותה תחושת שליחות, והנה אני חולק אותה איתם, כאן ועכשיו. שמחתי במיוחד ששירה, שהוריה בחרו לעזוב את הארץ, התחברה כל כך לימים ההם של הקמה וראשית המאבק בבריטים, הרצון ליצור מדינה עצמאית , זה כל כך מתכתב עם ימינו שנדרשת אותה רוח של יחד כדי לבנות תשתית אחרת של רעות ערבות הדדית ,ודו קיום עם שכנינו הערבים.
הלב נחמץ קצת כששירה נסעה, והמסע המשותף שלנו בסדרה נעצר. אלון הקטן זוכר בדיוק את הפרק שבו עצרנו, ומחכה לביקור ה"מולדת" שלה, כדי לחזור יחד אל החוויה.
השבוע אלון סיפר שבחר לעשות עבודה על דמות מהפלמ"ח. "על מי?" שאלתי. "אני עושה עבודה על יצחק רבין." חייכתי. "אתה יודע," אמרתי לו, "פעם צילמתי את רבין בעצמי."
"מה? איך צילמת אותו? בפלמ"ח?"
איך מסבירים על פער הזמן? על בחור צעיר שהופך למפקד, ומלא שנים אחרי לראש ממשלה, ועל סבא שעמד שם עם מצלמה. פתאום, ההיסטוריה הפסיקה להיות סיפור בסדרה והפכה למשהו שאפשר ממש לגעת בו. לקח לו זמן להבין שאני מציע לו משהו שלא מוצאים בגוגל; וגם אם מוצאים, מי שצילם הוא סבא.
עכשיו מחכים לשירה שתבוא לביקור כדי להמשיך את הכיף של היחד.
