בהמלצת חברתי המלומדת והרגישה נועה שקרגי, צללתי אל הלהט של לוקרציוס ב"על טבע היקום". המפגש עם הטקסט העתיק הציף בי את הנושא הבוער ביותר בנפשי כעת בעקבות עזיבת בני את הארץ .
מתוך המתח שבין חוקי הטבע לחוקי הלב, נולדה הפואמה הזו.
I. אִילָן תָּלוּי עַל בְּלִימָה
הַבֵּט בְּנִי בַּיְקוּם הָרָחָב, בַּחֹמֶר הַנָּע לְלֹא הֶרֶף: הֲרָאִיתָ מֵעוֹלָם אִילָן הַצָּמֵחַ תָּלוּי עַל בְּלִימָה? הַחֵרוּת הִיא הַיְכֹלֶת לַעֲמֹד יַצִּיב מוּל הַסְּעָרָה. הַמְּנַתֵּק אֶת הַקֶּשֶׁר, הַמֵּסִיר אֶת הַגָּג מֵעַל רֹאשׁוֹ, נוֹתָר חָשׂוּף וּפָגִיעַ לְכָל רוּחַ, עָרֹם.
II. הַצִּפּוֹר וְהָאֵשׁ
אֵין בַּטֶּבַע יְצוּר הָעוֹמֵד מוּל הָאֵשׁ וְאֵינוֹ נָס. כְּשֶׁהָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת, הַצִּפּוֹר פּוֹרֶשֶׂת כָּנָף לְמָקוֹם אַחֵר, הִיא שׁוֹמֶרֶת עַל פְּעִימַת הַחַיִּים. הַבְּחִירָה לָלֶכֶת אֵינָהּ רַק בְּרִיחָה, הִיא גַּם הַזְּכוּת לִנְשֹׁם.
III. הַבַּיִת וְהַפִּקָּדוֹן
הַאִם הַבַּיִת הַזֶּה הוּא רַק שֶׁלָּנוּ, הַבּוֹנִים? אוֹ שֶׁמָּא הוּא פִּקָּדוֹן מֵאֵלֶּה שֶׁטָּמְנוּ אֶת הַיְּסוֹדוֹת בְּמוֹ יְדֵיהֶם? לְהוֹרֵינוּ שֶׁבָּנוּ בְּזֵעָה, לְהוֹרֵי-הוֹרֵינוּ שֶׁהָגוּ אֶת הַחֲלוֹם. הַאִם נֹאמַר לָהֶם שֶׁהַשַּׁרְשֶׁרֶת נִתְּקָה כִּי הַכֹּבֶד הָיָה רַב מִדַּי? שֶׁוִּתַּרְנוּ עַל הַנֶּצַח לְמַעַן רֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט? כִּי הָעֵרְבוּת הִיא הַדֶּבֶק הַמַּחֲזִיק אֶת הַיֵּשׁ.
IV. אַחֲרֵי הַמַּבּוּל
וְלָכֶם, הַצְּעִירִים, הַחַיִּים יִשְׂרְאֵלִיּוּת 'עַל תְּנַאי', רֶגֶל פֹּה וְרֶגֶל שָׁם, הַאִם עָלָה עַל דַּעְתְּכֶם, שֶׁאַחֲרֵי הַמַּבּוּל – אוּלַי לֹא יִהְיֶה לְאָן לַחְזֹר? כִּי אֲנַחְנוּ, דּוֹר הַמְּיַסְּדִים, נוֹתַרְנוּ כָּאן עַל הַמִּשְׁמָר, מְדֻלְדְּלֵי כּוֹחוֹת, כְּמוֹ סְלָעִים שֶׁהָרוּחַ שׁוֹחֶקֶת. אֵיךְ שׁוֹמְרִים עַל הַיֵּשׁ, מוּל כָּל מָה שֶׁנִּשְׁבָּר?
V. פֵּשֶׁר וְתַכְלִית
וְאַל תֹּאמַר שֶׁהָרַכֶּבֶת כְּבָר יָצְאָה וּמַסְלוּלָהּ מוֹבִיל לִקְרִיסָה; יֵשׁ מַבָּט הָרוֹאֶה פֵּשֶׁר וְתַכְלִית – שֶׁפָּנֵינוּ אֵינָם לְאָבְדָן, אֶלָּא לְבִנְיָן חָדָשׁ. כִּי הָאֲדָמָה מְשַׁוַּעַת לְחָרִישׁ מֵחָדָשׁ, לְחוֹזֶה אַחֵר שֶׁנִּטְמֹן בָּרְגָבִים, שֶׁנְּכָדֵינוּ יִחְיוּ בְּשָׁלוֹם, בְּדוּ-קִיּוּם שֶׁכְּבָר מִתְקַיֵּם כָּאן, בְּמַעְגָּלִים שְׁקֵטִים שֶׁל אָדָם לְאָדָם.
VI. כֹּחַ טִבְעִי
וְכָךְ אָנוּ נִצָּבִים, בֵּין הַצֹּרֶךְ בְּשֹׁרֶשׁ, בְּחֵרוּת וּבְאַחֲרָיוּת. אִם תִּבְחַר לִנְדֹּד, דַּע לְךָ: אֶת הַכַּעַס הֵמַרְתִּי בְּצַעַר, אַךְ יֵשׁ בִּי יְסוֹד שֶׁאֵינוֹ מְוַתֵּר, שֶׁמּוֹסִיף לְעוֹרֵר וְלִדְרֹשׁ: אַל תִּשְׁכַּח כִּי הָאֲדָמָה הַזֹּאת, הַקָּשָׁה, הִיא גַּם זוֹ שֶׁנָּתְנָה לְךָ גַּב. שְׁמֹר עַל עַצְמְךָ, בְּנִי, וְגַם אִם תַּרְחִיק לְעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, זְכֹר שֶׁהָאַהֲבָה חֲזָקָה יוֹתֵר מִכָּל הֶמְרְחָקִים.
I. אִילָן תָּלוּי עַל בְּלִימָה
הַבֵּט בְּנִי בַּיְקוּם הָרָחָב, בַּחֹמֶר הַנָּע לְלֹא הֶרֶף: הֲרָאִיתָ מֵעוֹלָם אִילָן הַצָּמֵחַ תָּלוּי עַל בְּלִימָה? הַחֵרוּת הִיא הַיְכֹלֶת לַעֲמֹד יַצִּיב מוּל הַסְּעָרָה. הַמְּנַתֵּק אֶת הַקֶּשֶׁר, הַמֵּסִיר אֶת הַגָּג מֵעַל רֹאשׁוֹ, נוֹתָר חָשׂוּף וּפָגִיעַ לְכָל רוּחַ, עָרֹם.
II. הַצִּפּוֹר וְהָאֵשׁ
אֵין בַּטֶּבַע יְצוּר הָעוֹמֵד מוּל הָאֵשׁ וְאֵינוֹ נָס. כְּשֶׁהָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת, הַצִּפּוֹר פּוֹרֶשֶׂת כָּנָף לְמָקוֹם אַחֵר, הִיא שׁוֹמֶרֶת עַל פְּעִימַת הַחַיִּים. הַבְּחִירָה לָלֶכֶת אֵינָהּ רַק בְּרִיחָה, הִיא גַּם הַזְּכוּת לִנְשֹׁם.
III. הַבַּיִת וְהַפִּקָּדוֹן
הַאִם הַבַּיִת הַזֶּה הוּא רַק שֶׁלָּנוּ, הַבּוֹנִים? אוֹ שֶׁמָּא הוּא פִּקָּדוֹן מֵאֵלֶּה שֶׁטָּמְנוּ אֶת הַיְּסוֹדוֹת בְּמוֹ יְדֵיהֶם? לְהוֹרֵינוּ שֶׁבָּנוּ בְּזֵעָה, לְהוֹרֵי-הוֹרֵינוּ שֶׁהָגוּ אֶת הַחֲלוֹם. הַאִם נֹאמַר לָהֶם שֶׁהַשַּׁרְשֶׁרֶת נִתְּקָה כִּי הַכֹּבֶד הָיָה רַב מִדַּי? שֶׁוִּתַּרְנוּ עַל הַנֶּצַח לְמַעַן רֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט? כִּי הָעֵרְבוּת הִיא הַדֶּבֶק הַמַּחֲזִיק אֶת הַיֵּשׁ.
IV. אַחֲרֵי הַמַּבּוּל
וְלָכֶם, הַצְּעִירִים, הַחַיִּים יִשְׂרְאֵלִיּוּת 'עַל תְּנַאי', רֶגֶל פֹּה וְרֶגֶל שָׁם, הַאִם עָלָה עַל דַּעְתְּכֶם, שֶׁאַחֲרֵי הַמַּבּוּל – אוּלַי לֹא יִהְיֶה לְאָן לַחְזֹר? כִּי אֲנַחְנוּ, דּוֹר הַמְּיַסְּדִים, נוֹתַרְנוּ כָּאן עַל הַמִּשְׁמָר, מְדֻלְדְּלֵי כּוֹחוֹת, כְּמוֹ סְלָעִים שֶׁהָרוּחַ שׁוֹחֶקֶת. אֵיךְ שׁוֹמְרִים עַל הַיֵּשׁ, מוּל כָּל מָה שֶׁנִּשְׁבָּר?
V. פֵּשֶׁר וְתַכְלִית
וְאַל תֹּאמַר שֶׁהָרַכֶּבֶת כְּבָר יָצְאָה וּמַסְלוּלָהּ מוֹבִיל לִקְרִיסָה; יֵשׁ מַבָּט הָרוֹאֶה פֵּשֶׁר וְתַכְלִית – שֶׁפָּנֵינוּ אֵינָם לְאָבְדָן, אֶלָּא לְבִנְיָן חָדָשׁ. כִּי הָאֲדָמָה מְשַׁוַּעַת לְחָרִישׁ מֵחָדָשׁ, לְחוֹזֶה אַחֵר שֶׁנִּטְמֹן בָּרְגָבִים, שֶׁנְּכָדֵינוּ יִחְיוּ בְּשָׁלוֹם, בְּדוּ-קִיּוּם שֶׁכְּבָר מִתְקַיֵּם כָּאן, בְּמַעְגָּלִים שְׁקֵטִים שֶׁל אָדָם לְאָדָם.
VI. כֹּחַ טִבְעִי
וְכָךְ אָנוּ נִצָּבִים, בֵּין הַצֹּרֶךְ בְּשֹׁרֶשׁ, בְּחֵרוּת וּבְאַחֲרָיוּת. אִם תִּבְחַר לִנְדֹּד, דַּע לְךָ: אֶת הַכַּעַס הֵמַרְתִּי בְּצַעַר, אַךְ יֵשׁ בִּי יְסוֹד שֶׁאֵינוֹ מְוַתֵּר, שֶׁמּוֹסִיף לְעוֹרֵר וְלִדְרֹשׁ: אַל תִּשְׁכַּח כִּי הָאֲדָמָה הַזֹּאת, הַקָּשָׁה, הִיא גַּם זוֹ שֶׁנָּתְנָה לְךָ גַּב. שְׁמֹר עַל עַצְמְךָ, בְּנִי, וְגַם אִם תַּרְחִיק לְעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, זְכֹר שֶׁהָאַהֲבָה חֲזָקָה יוֹתֵר מִכָּל הֶמְרְחָקִים.
