בשבועיים האחרונים עברנו מסע רגשי בקולנוע לב סמדר בירושלים. צפינו ב"אתי", הסדרה הגאונית יצירה מופלאה של חגי לוי, שהוקרנה בשתי פעימות ארוכות.
לצד דמותה המרתקת והעדינה של אתי, עלתה מדי פעם דמותה של אימי, לורה הרמן פינטוס. לאורך כל הצפייה, ההשוואה ביניהן הציפה אותי בגעגועים. שתיהן היו שם, באותן שנים ארורות באמסטרדם היפהפייה. שתי נשים צעירות בתחילת חייהן, מוכשרות ורגישות, עם לב ואהבת אדם עצומה. שתיהן חוו וראו איך החמצן אוזל ואיך המרחב נסגר.
בשיחה המרתקת שנערכה בסוף ההקרנה, סיפרה המפיקה האמנותית מעיין עדן על אתגר הליהוק: הם ערכו עשרות אודישנים לשחקניות בהולנד, אך אף אחת לא התאימה ברוחה לדמות. ואז הגיעה יוליה וינדישבאוור, שחקנית אוסטרית. מעיין סיפרה שברגע שיוליה נכנסה לחדר האודישנים, לה ולחגי היה ברור מיד – זוהי אתי. האופי שלה והרוח שלה התחברו לדמות באופן מוחלט.
ואכן, כשיוליה המופלאה שלמדה הולנדית מאפס במיוחד לתפקיד! רכבה על אופניים בסדרה לבושה בג'ינס, ראיתי את אמא. שמעתי שוב את סיפוריה על החופש שנשלל, על האופניים שהוחרמו, על הנעורים שנגדעו.
כמו אתי שכתבה יומנים כדי לא לאבד את שפיותה, אמא כתבה במחבוא בין היתר את הסיפור "חרדה". שתיהן הבינו שהמילים הן המקלט האחרון. שתיהן סירבו להיות קורבנות. אתי עבדה במועצה היהודית וניסתה להקל על הסבל בווסטרבורק; אמא הקימה גן ילדים מחתרתי לילדים שסולקו מבתי הספר, ועסקה בזיוף מסמכים למחתרת.
שתיהן חוו את החיים והמוות במחנה המעבר ווסטרבורק: אתי תיעדה אותו במילותיה עד שנשלחה לאושוויץ; אמא למזלה שרדה את ווסטרבורק , לאחר שנתפסה, נחקרה ועונתה, ב1944 היא נשלחה לשם והצליחה לשרוד עד השחרור בסיום המלחמה. המילים של שתיהן שרדו בזכות אנשים טובים. היומנים של אתי נשמרו על ידי חברים, וכתבי היד של אמא הוסתרו על ידי הכומר לואי סמליק מתחת לדוכן התפילה בכנסייה שלו. המילים שלהן חיכו בחשיכה עד שהמלחמה נגמרה.
חגי דיבר במפגש על "אתי" כניסיון אישי שלו לברוח מהשנאה שמציפה אותנו כאן ועכשיו, כמודל לסירוב לתת לשנאה להרעיל את הנפש. המשפט הזה חידד אצלי את ההבדל והדמיון: אתי וחגי בחרו במאבק התודעתי לא לשנוא. אמא, בכתביה, תיעדה את האימה הפיזית מאותה שנאה. היא כתבה בזמן אמת על "הצעדים השקטים" של הגרמנים במסדרון, על הפחד המשתק שריסק את משפחתה ולקח ממנה את אחיה התאום, הייני.
יצאתי מהקולנוע מטולטל מאימת הימים ההם והדמיון לימים אלו, ולצד זה בתחושה של ניצחון הרוח. אתי הילסום טבעה את המושג "השמיים שבתוכי". את אותם שמיים ראיתי אצל אמא. העובדה שדווקא שם, בתוך התופת, היא בחרה ליצור, לצייר ולכתוב, היא הניצחון שלה. המשפט שליווה את אמא כל חייה אחרי השחרור – "כשאני מציירת אני חיה" – הוא ההד המדויק ליומנים של אתי. שתיהן לימדו אותנו שאפשר לקחת לאדם את החופש הפיזי, אבל אי אפשר לכבות את הרוח.
לכו לראות!!!

