תוך כדי ש"הר הרוח" צועד לו בעולם ברגל יציבה (גם בימים של כאוס), המסע ממשיך להתהוות ויש הרבה רגעים של חיבור שהלב מתרחב בשמחה. השבוע גיליתי שקרן דוד הרטמן קיבלה את פרס שר התרבות למשוררים בתחילת דרכם לשנת 2022. וואו איזו שמחה! כל כך מגיעה לה הכרה שכזו. קרן ליוותה אותי צמוד בקמפיין התמיכה של "הר הרוח" והוליכה אותנו ברזי ההדסטארט. הדס גלעד חיברה בינינו, כי היא גם מלכת החיבורים.
זה מביא אותי לשתף אתכם שהר הרוח הוא עבורי יצירה משותפת שמקפלת בתוכה כמיהה רבת שנים שלי ליחד מופלא שיש כל כך מעט ממנו בעולמנו המשובש. זהו "יחד" שיושב על רצונות ולא על צרכים, שמבוסס על חיבורי לב וגורם לדבר להתהוות תוך כדי התרחבות של הלב - שלי, של מי ששותפים לעשייה שלי ושל כל מי שתמכו בהוצאת הספר לאור.
בצילום יש המון מן הלבד. הצילום הוא אמנם דיאלוגי מול אנשים וטבע, אך בסופו של יום משאיר אותך לבד לבחור, להחליט מה לפרסם.
יצירת ספר היא מסע חוויתי והמסע של "הר הרוח" הוא יותר מדואט הוא חגיגת ידידות ושותפות אמיצה כל כך, ואני מלא הודיה להדס גלעד שבנוסף להיותה עורכת בעלת כח הולכה נפלא היא משוררת נהדרת.
תודה ענקית גם ליעל קוטלר קלדרון שמלווה את ההתלבטויות רבות השנים שלי לגבי איזה ספר להוציא לאור. יעל, במסירות רבה, יצרה לי פיילוטים לספרים רבים חיכתה בסבלנות ליבה לרגע שאתכנס ויבשיל בי אותו קצה חוט מהותי. וכשקרה הדבר, היא עיצבה את הספר בכישרון רב.
בהמלצת הדס, על מלאכת עריכת הלשון והניקוד הופקדה חברתנו היקרה המשוררת ומורת הדרך לא.ד. גורדון, נעמה שקד, שהיתה לי זכות לעבוד איתה.
אמרתי השבוע לתחיה שותפתי האהובה והמדהימה למסע ש-"עזרת נשים" הוא לא רק מושג דתי, ולמעשה, היתה ועוד יש סביבי "עזרת נשים" שמלווה אותי ואת הספר.
לכבוד הסופ"ש מתרגש לשתף אתכם בכתבה נרחבת עלי ועל הספר שפורסמה הבוקר במוסף "שבת" מוסף לתורה, הגות ספרות ואמנות של העיתון "מקור ראשון". תודה להילי ורטמן מויאל על הראיון הקשוב והרגיש ולנעמה שטרן על הצילום. צלמים אינם מורגלים ואינם טובים בלהצטלם ונעמה עשתה עבודה מצוינת.
לינק לקריאה אונליין יעלה בהמשך.
שבת שלום והרבה אהבה,
נינו.
עם שיתוק ילדים: נינו הרמן תיעד כצלם את העולם הפוליטי בישראל
שיתוק הילדים שבו חלה לא מנע מנינו הרמן להפוך לצלם עיתונות שתיעד שנים רבות את העולם הפוליטי בישראל. מות בנו בתאונה גרם לו להסיט את המבט פנימה ולזנוח את החדשות לטובת רגעים אנושיים וצילומי טבע. ספרו החדש משלב בין תמונות לשירה, ונוגע בתפר שבין אובדן ליופי
בְּשִׁבְעַת הַיָּמִים הָיָה אוֹר
עַכְשָׁו רַק כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
זֶה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
נִצָּב בְּעֵין הַשֶּׁמֶשׁ
מַבִּיט אֶל יָמָיו הַמֻּקְדָּמִים.
פַּעַם הָיָה כָּאן שְׁבִיל, טִיּוּל שָׁלֵם.
עַכְשָׁו הַנּוֹף דּוֹאֵב.
אֶחְזֹר אֶל הַדִּמְיוֹן
אֶל שְׁלַל הִשְׁתַּקְּפוּיוֹתָיו.
בראשית שנות השמונים לקחו נינו ואשתו תחייה, העוסקת בחינוך ובאמנות, שנת חופש כדי להקים את היישוב נטף, יחד עם קבוצה חלוצית של משפחות צעירות. כאשר שב לעבודתו החל ללוות את שמעון פרס, שהיה ראש הממשלה באותם ימים. "פרס היה אוצר בלום של ידע. שולחנו תמיד היה גדוש בספרים. הוא היה איש רחב אופקים, שוחר תרבות ומוקף צעירים. עם זאת, לא היה לו פשוט להיות מספר אחד. הוא היה איש חזון וביצועיסט, אבל לא תמיד בחל באמצעים כדי להשיג את מטרותיו", מאבחן הרמן.
בשנות התשעים הפך הרמן לעורך צילום בדסק החדשות של מעריב בתקופת הפיגועים המדממים. הוא קיבל אז לידיו תמונות מזירות תופת עם אוטובוסים מפויחים וחלקי גופות. משהו בחומת ההגנה שלו נסדק. "קו פרשת המים מבחינתי היה הפיגוע הנורא בקו 5 בתל־אביב. הייתי עורך צילום באותו לילה, והייתי צריך למיין את התמונות ולבחור מה להדפיס. זה היה נראה ממש כמו טבח. קראתי לעורך הראשי, יעקב ארז, ואמרתי לו שאני לא מסוגל ושאני חייב את עזרתו בבחירת התמונות. תוך כדי באו לחדר עיתונאים שרצו לראות את ערימת התמונות הקשות שמיַינו החוצה, אלו שלא התפרסמו. אנשים מתמגנטים לקושי ולסבל. הפיגוע הזה הציב שאלות מוסריות ואתיות לא רק אצלי, אלא בעיתונות הישראלית בכללותה".
מאמין בחוקיות נסתרת
אל הרגעים הקשים מול תצלומי הפיגועים הצטרף אירוע מטלטל בחייו האישיים, שגרם לו להפנות את המבט פנימה ולחשב מסלול מחדש. בחורף 98', בדרכו לסטודיו שבנה מתחת ביתו, החליק הרמן ושבר את רגלו. "השבר היה מורכב ונאלצתי לעבור ניתוח ושיקום ארוך. הבנתי שלשבור רגל זה לשבור הרגלים, ושאני לא רוצה לחזור לעבודה בעיתון. הגוף עצר אותי, ובמשך כמה חודשים הייתי על כיסא גלגלים. רוב היום שכבתי על הספה בסלון, בהיתי בשמיים דרך החלון והתחלתי להקשיב לעצמי אחרת".
שנתיים לאחר מכן הוא חווה אסון כבד, כאשר בנו יאיר, אז בן עשרים, נהרג בתאונה בכביש המוביל ליישוב. יאיר היה צלם וידאו, ורגע לפני מותו הספיק לצלם את הקליפ של ברי סחרוף לשיר "עוד חוזר הניגון". למרות השנים הרבות שחלפו, הרמן עדיין מתקשה לדבר על התאונה. הוא פורש את השתלשלות הדברים, אך ברגע מסוים משתנק ונעצר.
"אחרי שיאיר נפטר החלטתי לעשות סרט לזכרו. זה היה תהליך של ריפוי עבורי", הוא מספר. "הכנסתי קטע מבר־המצווה של יאיר, שבו שאלתי אותו על עצמו. הוא ענה בביישנות, ואז לקח לפתע את המצלמה, פנה אליי ואמר: 'אבא, מה יש לך להגיד עלי בתור הבן שלך?'. הייתי מאוד נבוך. הרגשתי כאילו הוא אומר לי 'תפנה את העדשה שמופנית כלפיי – אל הלב שלך, ותגיד דוגרי מה אתה רואה'. עניתי לו בהשתהות, 'אתה אדם שנוגע ללב ואני בכלל לא יכול לחשוב…'. פתאום קלטתי מה אני אומר ושתקתי. רציתי לומר לו 'אני לא יכול לחשוב על החיים בלעדיך', אבל נבהלתי ולא אמרתי. כשצפיתי בקטע הזה הבנתי שיאיר שלח אותי אל חדרים בלב שפחדתי להיכנס לתוכם.
יש סוד בפאזל של החיים. מה שאנחנו רואים הוא רק קצה הקרחון. גם כצלם אני מצלם את קצה הקרחון. את החוטים הנסתרים אני מגלה רק בדיעבד, ודרכם אני חושף עוד ועוד הקשרים וזוויות".
בחרתם להישאר בנטף ולנסוע מדי יום על הכביש שבו נהרג בנכם. זה לא כואב מדי?
"הדרך הזו, שבה אנחנו נוסעים מדי יום, היא גם ראשית ספירת הזמן החדשה שלנו. מאותו רגע שיאיר נהרג, עברנו טלטלה מטורפת ויחד איתה בחירה מחודשת בחיים, באהבה וביצירה.
"על פי תפיסתי לכל דבר יש סיבה, חוקיות נסתרת. דברים אינם מקריים. שנה אחרי שיאיר נפטר ישבתי עם חבר שנכנס לו משהו לעין והוא התעוור בעין אחת. הוא סיפר לי על מצבו, ובשלב מסוים עצר ואמר 'מה אני מתלונן בפני אב שאיבד את בנו'. אמרתי לו שכל אובדן לכל אדם באשר הוא, זה לא 'פחות' או 'יותר' ממשהו אחר. רק אנחנו כבני אדם יצרנו מדרג שכזה. הטבע לא אוחז בכלום. פרי נופל ופרי חדש מגיע. בתרבות המזרח יש להם בדי־אן־איי את ה־Let go, לשחרר. אצלנו יש ידע של החזקה. אז אני למדתי להחליף החזקה בהחזקה".
ובכל זאת, העצב טבעי.
"נכון. העצב על מותו של יאיר בא לידי ביטוי בצמתים לא מתוכננים. יש בי גם עצב על הגוף ועל הגיל שלי. בשבילי העצב הוא סימן שמשהו הסתיים עבורי. כשאני במודעות לעצב אני שואל את עצמי, ממה אני נפרד? יש כל הזמן פרידות בחיים. אם אשאר רק בצד הרגשי של העצב אאבד את המתנה הטמונה שם, את זה שהעצב הוא סימן לנוע".
עם הצעירים בפלורנטין
ביתה של משפחת הרמן בנטף הוא הבית האחרון ברחוב. הוא שוכן על קצה גבעה המשקיפה לעבר הרי יהודה ועד קו החוף של השפלה. במבט ראשון הוא מזכיר בקתה אלפינית – חיפוי עץ על בסיס אבן ובטון, עם גג משופע. על הקיר בסלון תלויות תמונות של צילומי שמיים מזוויות שונות, שהוצגו לאחרונה בתערוכה של הרמן בתל־אביב. סדרת הצילומים הזו, הוא מספר, נולדה בעקבות מפגש אקראי ליד קבר בנו
"בעלייה לקבר ביום השלושים למותו של יאיר, פגשתי שם אדם שלא הכרתי, שהציג עצמו בשם עודד. בדרכו החוצה הוא לפתע הסתובב אליי ואמר לי: 'ויאירו לך השמיים'. הרגשתי שהוא מברך אותי, והשם של יאיר היה טמון בברכתו. באותו יום אמרתי לתחיה שאני מאוד מחובר אל הטבע, ואולי הגיע הזמן להתחיל לצלם אותו. כך התחלתי עם צילומי השמיים".
יֵשׁ מָקוֹם בַּכְּבִישׁ לְמַרְגְּלוֹת הַר הָרוּחַ
שֶׁאַחֲרָיו נִגְמְרוּ חַיָּיו שֶׁל יָאִיר בְּנֵנוּ
כָּאן בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה בָּחֲרָה נִשְׁמָתוֹ לַעֲזֹב
כְּמוֹ צִיּוּן דֶּרֶךְ שֶׁאֵין לוֹ סוֹף
הִנֵּה אֲנִי אָץ בַּיּוֹם, הִנֵּה אֲנִי גּוֹלֵשׁ בַּלַּיְלָה, הִנֵּה עֲרָפֶל כָּבֵד
הִנֵּה הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עָבַר בְּנִי לְמֶרְחָב אַחֵר
עָלָה בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה
מַדּוּעַ בָּחֲרָה נִשְׁמָתוֹ לַעֲזֹב כָּאן
וּמָה רָצְתָה נִשְׁמָתִי
ועם זאת, במשך תשע שנים, מאז הפציעה ברגל ואחריה מותו של יאיר, הרמן כמעט לא צילם. ב־2009 חזר לתחום, אבל לא לזירה החדשותית האינטנסיבית. הוא הסתובב בשכונת פלורנטין בדרום תל־אביב, בין חנויות ובתי קפה, וניסה ללכוד במצלמתו רגעים אנושיים פשוטים.
"ירדתי לתל־אביב כדי לפגוש את החיות והאנרגיה שיש בצעירים. היה שם כנראה גם רצון לא מודע לפגוש דרכם את יאיר. הצעירים מבטאים בעיניי רוח יותר פתוחה, ויש בהם עבורי גם סוג של געגוע לעתיד. דרכם אני רואה את הצד היפה של החיים, שהוא לגמרי קיים אבל אנחנו לא רואים אותו, לא בחדשות ולא בתוכניות טלוויזיה, כי התרבות שלנו עסוקה כל הזמן בדרמה. כשחזרתי לצלם החלטתי להתרחק מהדרמה. מבחינתי כל יום הוא עוד יום של חיים, ולא צריך לקרות בו כלום חוץ מאשר לחיות אותו. במשך שנים הייתה לי נטייה לדבר בצורה מוחלטת. היום אני פחות שואף לסכם דברים ואנשים. ככל שאני מתבגר אני מבין שצריך לשים סדק על כל אמירה כדי לאפשר ליקום להראות לנו עוד זוויות".
במקביל לצילומים התל־אביביים, החל הרמן לתעד את הנופים סביבו ואת הכביש המתעקל בדרך לנטף. לעיתים הוא מצלם מבעד לטיפות הגשם על חלון רכבו, בין השאר בגלל הקושי הפיזי שגובר עם השנים ומגביל את התנועה שלו. "הצילום הוכיח לי שוב ושוב שאין לי מגבלה. מילדות הייתה לי צליעה וקושי לטפס, וכנראה בגלל הדמיון למדתי כל פעם מחדש להמציא מעקפים. כך גם בבחירה לצלם דרך החלון. אני נע מהחסר אל המלא, ומבין שהחיסרון שלי הוא בדרך כלל יתרון בעיני אחרים, שמאוד אוהבים את הצילומים שצולמו דרך החלון הרטוב. מעבר לזה, לא מפריע לי אם החלון מלוכלך, כי החיים לא תמיד נראים נקיים כמו שהמצלמה שואפת שהם יהיו. הרבה פעמים החיים שלנו נצפים מבעד לפילטרים. אנשים רואים דרך כל הדעות והאמונות שלהם. זה אף פעם לא נקי".
בתקופה שבה שב אל הצילום החל הרמן לכתוב במקביל "שירי דרך", לצד זיכרונות שאוגדו בבלוג בשם "מרחבי הלב". ספרו החדש מאגד את הכתיבה והצילומים לכדי יצירה אחת שיש בה שיר הלל ליופי ולטבע אך גם נגיעה באובדן ובשכול. זו דרכו להתמיר את הכאב ליופי. "השלמתי עם מותו של יאיר. עשיתי, עשינו דרך. המוות והחיים נמצאים איתנו כל הזמן. ספר הביכורים שלי הוא ספר אמן, והדיאלוג הפנימי בין החיים והמוות נמצא שם. זה הציר שלו. הכאב והיופי מטלטלים, עצובים ומנחמים"