שיר וייסינגר:"... אני יוצאת לכיכר ב 12.5 כי כבד לי. אני יוצאת כי אני לא מאמינה לעצמי ולכם כשאנחנו אומרים שהמחאה הזו לא עשתה כלום, כי חברים אהובים, אני יודעת שמהפכות לא קורות בין לילה..."

את  שיר וייסינגר  פגשתי בגלידריה  אניטה שבפלורנטין ב2009 , עבדה שם , התידדנו, מאז עשינו דרך כל אחד בעולמו, לאורך השנים שואלים אותי לא מעט אנשים  מה אני מוצא שם בבירת הצעירים, בפלורנטין ובכלל?  
עוד הרבה לפני פרוץ מחאת קיץ 2011  ושוב ושוב עולה בי מענה  אני מוצא כאן דופק של חיים שמרגש אותי, אנרגיה אחרת, חיבור לאנשים שפתוחים לשינוי. פגשתי את אדיבותם, פתיחותם וחוכמתם .... בכל פעם נפעמתי מחדש מהאמון שבהתמסרות שלהם אלי ולמצלמה. בכל מפגש כזה שלי איתם חוויתי את הכמיהה  לחזור לאמונה פשוטה באדם

 וכמה הם מייחלים שיהיה אחרת בארץ הזו.

הבוקר בפייסבוק פגשתי את דיבור הלב של שיר, ביקשתי ממנה רשות להעלות זאת.  .

 מזמין אתכם לקרוא, ותודה על תשומות הלב .

 שיר : " טסתי בערך כשאמרו שהמחאה גוועה. חזרתי לפניי כמעט חודש.
היה לי הרבה זמן מחוץ לעסק כדי לחשוב- למה, כמה, אולי אנחנו סתם מפונקים כמו שבתקשורת אוהבים להגיד?
אולי אני סתם תמימה ובאמת מדובר בשמאל חדש מדי ובולעני מדי?
אולי אני חלק ממחאה שמרמה מישהו? גם אותי?
אני יוצאת לכיכר ב 12.5 כי כבד לי.
כי כשאני הולכת לסופר אני מוותרת על חצי מהדברים שרציתי לקנות כי אני מרגישה שמשתינים עליי, שצוחקים עליי, שקוראים לי מטומטמת.
כי היום זה מכעיס אותי ברמות ואני חושבת לפניי שאני פותחת את הארנק. אני רוצה שגם אתם תרגישו ככה.
כי גבינה עדיין עולה 7 שקל, והקוטג׳ נהיה סמל מגוחך.
 אני יוצאת כי הייתי שם בשנה שעברה והייתי שותפה לשיח מזן אחר.
ואני מאמינה בו, אם הייתם שם גם אתם הייתם מאמינים. לא כי אני נאיבית, אלא כי התפקחתי והקשבתי.
 כי ראיתי איך בן אדם אחד שנופל וצועק הוא כלום והרבה אנשים שנופלים וקמים וצועקים הם כוח. בכלל, ראיתי כוח.
 בתולי, פראי, אולי לא מספיק מנותב..? קשה לנתב מליון אנשים.

 אני יוצאת כי אני לא מאמינה לעצמי ולכם כשאנחנו אומרים שהמחאה הזו לא עשתה כלום, כי חברים אהובים, אני יודעת שמהפכות לא קורות בין לילה.
אני יוצאת ב 12.5 כי אני מכבדת את עצמי ואתכם. ואני עדיין, אלוהים יודע איך, תמימות היא לפעמים מפתח, מאמינה שבדמוקרטיה שלנו אנחנו כלי המשחק.
אני יוצאת ב12.5 כי אני יודעת שאני חלק ממשהו גדול, כי אני מריחה ייאוש ותסכול, זה הרבה יותר מפחיד מריח של כלור, ואני לא הולכת לטאטא אותם.
אני יוצאת, בין היתר, כי בעיני סולידריות זו אידיאולוגיה של אנשים גדולים. כי שנה שעברה אכלתי כאפות רציניות מהמחאה הזו ומההדים משלה, והיה לי מספיק זמן להבין שהרגשתי ככה בין היתר כי דברים זזו, כי תודעה ציבורית זה החלק הארי.
 אני יוצאת כי אני לא סומכת על זה ש״ מספיק אנשים ייצאו״, כי חשוב לי, כי אני יודעת שזה לא מספיק למחוא כפיים מהבית, כי יותר מדי אנשים אמרו לי ״ ברור שאתם צודקים! אבל לא הייתי בהפגנה.. מה את מגזימה.
 ״ יותר מדי אתם ואתם ואתם ולא מספיק אנחנו. וזה לא יצליח ככה. כי זה לא עוזר לנו שאנחנו טובים בלדבר.
כי בשנה שעברה הבנתי שאי אפשר רק לדרוש צדק חברתי, צריך ליצור אותו.
כי כשחשבתי על סיסמאות לשלטים חשבתי על כולנו, לא על מה יצטלם טוב. כי התהפכה לי הבטן. כי נחמד לחכות. למשיח, לכסף, ליום טוב, לשינוי.
אבל שינוי לא יבוא על מרכבת אש מהשמים, אנחנו חייבים להביא אותו. אני חייבת.
כי המדינה הזו היא לא מובן מעליו בעיני, כי אני רוצה לגור פה ולגדול ולגדל, כי אני אוהבת אותה אהבת נפש, כי אני לא הולכת לוותר עליה לפניי שעשיתי הכל כדי שהיא תהיה באמת שלנו.
 כי היא פאקינג יקרה לי.
למה אתם יוצאים."

אני יוצאת כי הייתי שם בשנה שעברה והייתי שותפה לשיח מזן אחר. ואני מאמינה בו, אם הייתם שם גם אתם הייתם מאמינים. לא כי אני נאיבית, אלא כי התפקחתי והקשבתי.