אימי היקרה נפטרה בסוף ינואר ימים ספורים לפני יום הולדתי
החיים על פי דרכם נותנים הזדמנות להיזכר .
אמא שלי היתה ציירת .ליאורה הרמן , אשה חמה וחכמה
היתה מציירת , מלמדת ומציגה בסלון ביתנו ברמת גן
עוד כילד היתה מזמינה אותי לראות פורטרטים של אנשים שציירה בכשרון רב
מה אתה אומר – הייתי מהוסס, "יפה מאוד" , אתה דיפלומט מיהרה לומר כאילו סתם.
לימים הבנתי שבעצם ביקשה שאדבר את הלב שאסמוך עליו .
ואז הביאה את ההקשר שלה "אם הייתי מציירת באמת את מה שאני רואה אנשים לא היו נראים ככה".
המשפט הזה מהדהד בי עד היום ,זה היה משפט מכונן ,שנים הלכתי עם האמירה הזו כמו מסר לחיים .
אז לא היה לי ברור למה אימי התכוונה , ההקשר שעלה - שאולי רצתה אימי ליפות את המציאות .
מאז עברו עשרות שנים, אמי היקרה כבר איננה. שני הורי האהובים הסתלקו מוקדם מידי .
ואני כמו נדרשתי לייצר אהבה במקום זאת שהסתלקה .
בחיפושי את האהבה שבתוכי הלכתי למורשתם ומצאתי שם נוסף לאור גם הרבה חשכה, שהם לא חשפו .
פחדו לגעת. ובעיקר הגנו עלינו מפניה.
אמא פחדה שאם תראה את החושך , הוא ינצח.
אבא היה אופטימי הפך את החושך לאור.
 |
| צילום מיום חתונתה 1945 אמסטרדאם |
הלכתי לשורשים שלהם כדי למצוא מה קיבלו הם מהוריהם .
למדתי הרבה על העדר אהבה אצל אבא , אצל אמא,
ובעיקר ראיתי שהם ייצרו הרבה אהבה לבדם מתוכם
שניהם ביחד היו מקור של חום אור והרבה אהבה . כמו הביאו יש מאין.
בורכתי בהורים אוהבים מקבלים תומכים סומכים ומשחררים .
אותן מילים מנחות ידע שבתוכן כמו העבירו לי משהו עמוק , נשארו איתי בלב,
כמו סיפור הבא לעורר כל פעם מחדש מקור.
ההתבגרות שלי החלה כשראיתי שאני רוצה לפרוץ את אותו מקום שאימי פחדה ממנו .
הלכתי לחבור לאותו כוח מקור שבי לסמוך על הלב שיכול להכיל גם את החושך וגם את האור ולאהוב.
פשוט לאהוב.
 |
| אמא פורטרט עצמי בשנות החמישים לחייה |
עוד רגע אני בן שישים.
אומרים לי שזה 40 של העידן החדש.
אני מרגיש צעיר ברוח מלא אהבה ושמחת יצירה.
מתחבר לאהבות של אימי שמחת חיים , ידידות ,הנאה, חרות.
מאחל לעצמי שברגעים שהחושך גובר על האור
אזכור ששכחתי מורשת הורי , אחבור לרצון העמוק שלי.
פשוט לאהוב.
נינו היקר,
השבמחקתודה על שכתבת. האהבה של לורה וגבי נגעה גם בי.
הם לימדו אותי לראות, להרגיש ולאהוב.
מתגעגע לכל רגע.
חברך, רוני