בפורים נתגלה הסוד. היא סיפרה שלפני שנתיים צלצל חבר שסיפר שראה את תמונתה בעיתון. קבענו להיפגש במשמרת שלה במסעדה. אחרי לא מעט חיפושים ברחבי הרשת נינו הרמן מתיידד עם מצולמת ותיקה ומגשים רצון ישן.
 |
| ליאת עזרא. הקולות המתרגשים בטלפון אמרו, תיכנס לפייסבוק ותמצא אותה, נינו הרמן |
המקום הלא מוותר שבי העביר אותי לתודעת צלם עיתונות וסובבתי את הרכב כדי לרדוף אחריה. עקפתי וחיכיתי לה בצומת, מקווה שאכן תגיע ולא תעלם, ואכן הרגע המיוחל הגיע, רגע בו היא חלפה על פני כשברקע התאורה הכי מדויקת שיצרה את התצלום.
זה צילום שאני מאוד אוהב. הוא כמו דימוי קולנועי שתופס את הרגע, הצבעים, את הישיבה הזקופה שלה, משהו פשוט ואצילי.
מתוך שאני מצלם בדרך כלל ברשות ובהסכמה, חשתי במורכבות הרגשית. חשתי שהתמונה הזו כמו נלקחה במצוד ועלו בי מילים קשות ושיפוטיות כלפי עצמי.
לצד זה עלה בי רצון למצוא את הבחורה הזו. אני מאמין שהסכמת המצולם להכניס אותי לעולמו היא מפתח שיש לחצות. לחצות את מחסום הלבד והנפרדות. ליצור עבורי ועבורו סוג של יצירה משותפת שיש בה אמון ושמחת מפגש. שיתפתי בסיפור הצילום הזה הרבה חברים וברצון שלי למצוא את אותה מצולמת.
בפורים נתגלה הסוד. סיפור המפגש שלנו, בעיתוי הזה, עבר דרך אותה רשת מופלאה של קשרים והקשרים שמביאים לפענוחים. אביגיל, חברה יקרה שהתצלום מצוי גם בביתה, אירחה אמן צעיר שרק נכנס לבית ושמח לזהות את רוכבת האופניים. "זו נבט, אמנית תל אביבית".
הקולות המתרגשים בטלפון אמרו, תיכנס לפייסבוק ותמצא אותה. שלחתי מייל שמח לנבט, יחד עם התצלום והיא מיהרה להשיב שהתמונה מקסימה והבחורה אכן דומה לה, אבל זו לא היא. עוד היא כתבה שבמקרה היא מכירה אותה והיא מתוקה אמיתית ששמה ליאת עזרא. גם נבט הפנתה אותי לפייסבוק, אבל הבטיחה שאם תיתקל בה, היא תפיץ את החיפוש.
שמחתי על הקשר שנוצר ועל התגובה. הרגשתי ברוחות מיטיבות מנשבות לעברי. לאחר כמה ימים קיבלתי מייל נוסף מנבט עם פרטי ההתקשרות. מיד שלחתי מייל לליאת וקיבלתי גם כאן מענה מהיר ומשמח. "שלום נינו, האיש ששמר לי רגע יפה
מודה לך מאוד על זה. הפתעת וריגשת אותי דאז ושוב עכשיו, אפשר לדבר מתי שתרצה. בידידות ובשמחה ליאת".
חשבתי לעצמי איזו שמחה שזו הבחורה וזו תגובתה וקבענו להיפגש בערב פורים, במשמרת שלה במסעדה. לי היה קל למצוא אותה. איך שחניתי ראיתי את הפרופיל שלה בחלון המסעדה. אמנם לרגע הופתעתי למראה השפם המודבק לפניה, אבל שמחת המפגש הפורימי וההתיישבות לכוס תה סידרה הכל.
היא סיפרה שלפני שנתיים צלצל חבר שסיפר שראה את תמונתה בעיתון במסגרת כתבה עליי ואחר כך צלצלו שראו את הצילום שלה בגלידרייה "אניטה" במסגרת התערוכה. במיוחד עניין אותה שבחרנו את השם "כמו סרט אטלקי", כי מגיל צעיר היא מאוד מחוברת לאיטליה.
היא למדה איטלקית בשגרירות מתוך רצון ללמוד עיצוב במה באיטליה ואפילו נסעה לרומא. בסוף היא למדה בארץ עיצוב תלבושות ותפאורה, אבל עדיין עניין השם מרתק בעיניה.
בחוץ, מולנו, על תחנת אוטובוס, מונצח שירה של זלדה "לכל איש יש שם". חצי מהמילים מחוקות. ליאת מספרת לי שהשלט כאן המון זמן וכבר פנו לעירייה שתחליף אותו. אפילו הציעו לשים שם שירים של המלצרים.
גם היא כתבה שיר, חלקו בערבית, וגם הוא עסק בשמות. הוא נפתח "אנא אישמי ליאת...". ואז היא הוסיפה, אתה יודע ששמי המלא הוא ליאת עזרא. אפשר לקרוא אותו כך "לי את עזרה". היא אוהבת לחשוב שהיא עזרה לכל מי שקורה בשמה. אותי זה הדהים שזו האישה חסרת השם מאחורי הצילום ששנתיים היה לו רק שם.
"לכל איש יש שם" תמיד היה מהותי עבורי. השם מבטא את השם שבאדם, את צלם האלוהים של האדם. זה היה הרצון העמוק שלי למצוא את האדם שמאחורי הצילום. רצון שלקח לו זמן, אבל בסוף התממש כך פשוט. שוב ושוב אני חווה שיש חוקיות של הכרזת רצון והליכה במעשים לקראתו.
הערב הקסום עם ליאת שקראנו בשמה התחיל להסתיים. היא עזרה לי במימוש הרצון העמוק שלי לקרוא בשם, ליצור קשרים מיטיבים ולהתיידד. קבענו להמשיך את הקשר המופלא הזה שהתחיל כמו בסרט איטלקי.
מתוך הטור שלי עדשת רוח במעריב nrg
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.