הימים הם ימים שבהם אני חוגגת ארבעים חורפים. עסוקה עד מעל הראש בשאלות שאני נוטה לקרוא להן קיומיות.
הן מוליכות אותי בערך מאז שאני מכירה את עצמי. מה יש לי ובי? מה חסר? מה עוד אני רוצה? איך אני רואה את עצמי ואיך רואים אותי אחרים?
שאלות שגורמות לי להביט פנימה אל כל חלקי האני שלי ולבחון אותם. פתאום מצלמה. מישירה מבט.
לא שואלת ולא עונה על שום שאלה. מציגה את מרכולתה ללא מילים. ואני מוצאת את עצמי מסתכלת עליה ותוהה: זאת אני? בהתבוננות השנייה אני מגלה את עצמי מחדש והגילוי נעים לי.
כמה שבועות אחר כך, הצלם מופיע, אני מנתחת שוב את התמונה. את הקומפוזיציה, את אחיזת הסיגריה, את המבט ואת העומק שבו, את תנוחת הראש, הרצינות והמבע הקשוב ומעל לכל זה יופי מסוים ופרטי ששייך רק לי.
תודה שנתת לי לראות את עצמי כך.
נטע
ממסיבת הרחוב של פורים בקאימאק |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לתגובתכם!
בתיבה "הגב כ:" ביחרו באפשרות ,שם/כתובת אתר
והכניסו את שימכם.